⁨⁨מעריב⁩, 21 פברואר 1992⁩ — אלתר לוין ל א היה בזיל" [⁨כתבה⁩]

אלתר לוין ל

א היה בזיל"

אלכם דורון

א

ור ליום רביעי, ערב סוכות של שנת 1933, נמצא אלתר לוין תלוי בגן ביתו המפואר בשכונת רוממה כירושלים. רק העתון 'פלסטין' שיצא ביפו, דיווח על

ההתאבדות. לוין, כתב העתון, 'היה מעשירי היהודים, אישיות ידועה בקרב הקהילה הפיננסית, הנציג הכללי של החברה הבין־לאומית לביטוח חיים ׳לה נסיונל דה פארי׳. סיבת ההתאבדות - כנראה, עניינים משפחתיים*. 'היו הרבה דברים סתומים בקשר אליו. בבית גזרו שתיקה עליו ועל נסיבות התאבדותו המיסתורית', אומר עכשיו נכדו, מרדכי מונין. רק עתה, כשישים שנה אחרי, מצליח מונין סוף־סוף למלא כמה משבצות ריקות, לאמת שמועות וסיפורים על סבו. לעזרתו בא ספר זכרונות נשכח מאת עזיז בק, סי שהיה קצין המודיעין של הצבא התורכי בארץ־ישראל במלחמת העולם הראשונה. הספר, 'מודיעין וריגול', פורסם רק בימים אלה, בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן (תירגם והוסיף הסברים ההיסטוריון המזרחן ד״ר אליעזר טאובר). הספר חושף לראשונה את העובדה המדהימה שאלתר לוין היה 'המרגל הבריטי החשוב יהמסוכן כיותר במזרח־התיכון בתקופת המלחמה', ג׳יימס בונד - על־פי מעלליו. ■ ■ ■

אלף פנים היו לאלתר לוין. הוא היה ’אסף הלוי איש ירושלים' כשחתם על שיריו הנוגים ומאמריו המליציים שהופיעו בכתבי-העת של אותם ימים, 'החבצלת', 'הפועל הצעיר' ו׳בוסתנאי'. בשם זה גם פירסם את ’מגילת קדם' - ספר־שירים הדור, כמותו טרם נראה עד אז בארץ־ישראל, שהודפס על נייר יקר שייבא לוין בהזמנה מיוחדת. והוא גם היה יצחק לוי וסמואל לוין ומוחמד אל׳חליף. היה איש עסקים, נציגן של חברות בינלאומיות בארץ־ישראל של תחילת המאה, פטרונם של ציירים ובעל אחד מאוספי האמנות הגדולים ביותר בארץ. לוין נולד ב־lBB3, ליד מינסק. עלה לארץ״ישראל ולמד בישיבת עץ*חיים בירושלים. הוא שלט באנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, תורכית ואיטלקית. בעוד אביו השד׳ר (שליח דרבנן) מגייס תרומות בארה״ב לישיבות שבארץ הקודש ולבית־החולים הירושלמי 'ביקור חולים', מונה אלתר לוין ב*1905, כשהיה בן 22, לנהל את סוכנות מכונות התפירה •זינגר' בירושלים. עד מהרה הרחיב אח עסקיו למכונות־כתיבה. אך מעל לכל עסק בביטוח. •אחריות החיים', קראו לזה אז. הוא ייצג שש חברות - בריטיות, אמריקניות וצרפתיות. 'מנהל ראשי לכל ארץ־ישראל משני עברי הירדן וסוריה', היה תוארו.

ב־l 9ll פתח בקריירת ריגול. תחילה בעבור המודיעין האיטלקי יאחרי־כן בשביל הבריטים. רשת הריגול שהקים פעלה במלחמת העולם הראשונה במקביל ובנפרד לניל׳י, והי־ תה פרושה כמעט על כל המד רח־התיכון. היו לו סוכנים ביפו, חיפה, באר־שבע, ניירות, צידון, זחלה, טריפולי, עמאן, דמשק, חומס, לטאקיה, חאלב ואיסכנדרון. הוא פיקד עליהם ממשרדו המפואר ברחוב באב אל׳חליל בירושלים. העסיק יהודים וערבים, שחלקם התחזו לסוכני־ביסוח וסיפש לו ידיעות מפורטות על המערך הצבאי התורכי בארץ, בסוריה ובלבנון. בינואר 1915 פתחו התורכים בהכנות ל׳מסע המלחמה לתעלת סואץ’. ג׳מאל פחה, שר הימיה העותומני והשליט הצבאי הבלעדי על א׳י, סוריה

ולבנון, בא אז לירושלים. לוין, מן הסתם על־פי הוראות מפעיליו הבריטים, התיידד עימו. כדי לקנות את אמונו הודיע לוין שיתרום כמויות גדולות של תרופות לצרכי הצבא התורכי. המחווה כל־כך הרשימה את ג׳מל פחה, עד שמיהר להעניק ללוין אות־כבוד גבוה ושלח לו מכתב תודה נלהב. מכיוון שהתורכים איפשרו לו לנוע בחופשיות, היה באפשרותו לעקוב אחר הכנותיהם למערכה על סיני ומצרים.

’המידע שסיפק לוין לבריטים סייע להם להביס את הצבא התורכי במערכת סואץ הראשונה, בפברואר 1915, ואחרי־כן בקרבות רפיח ועזה', כותב עזיז בק בזכרונותיו. הוא טוען ש׳לוין היה בין האישים המרכזיים שגרמו להרס האימפריה העתומונית ולאבדן שליטתה והשפעתה בארצות ערב’. ■ ■ ■ את סוכניו במצרים צייד לוין בידיעות־כזב מושתלות, שהועברו לתורכים. בין השאר דיווחו על תוכנית בריטית לפעול בצפון סוריה, כדי לנתקה מקווי האספקה התורכיים. כדי לבסס את ההונאה, שוגרו כמה ספינות תותחים שהפגיזו את חופי סוריה ואיסננויח וכן את חיפה ועכו. התורכים מיהרו להעביר לשם כוחות גדולים מארץ־ישראל - וכך דולל

המערך הצבאי שלהם בסיני ובתעלת סואץ. על המידע הכוזב שסיפק לתורכים שילמו לו ביד נדיבה - '2 500 לירות־זהב' - כותב עזיז בק - ורק מאוחר יותר גילו את התרמית. בנוסף לסוכני־ביטוח כביכול ונציגים מוסווים של חברות מסחריות, השתמש אלתר גם בשיסת מאסה־הארי. הוא העסיק ברשת הריגול שלו גם זוגות, רובן יהודיות, באמצעותן שאב מידע רב על הצבא התורכי ועל יועציו הגרמנים בארץ־ישראל.

אסתר חיים, יהודיה יפהפיה, ניהלה בירושלים בית־בושת וקזינו שפקדו אותו קצינים בכירים של הצבא התורכי ויועציהם הגרמנים והאוסטרים. 'מיפגש לאוהבים' קראו לבית הזה, בשכונה המוסקובית, כלומר ליד מגרש הרוסים. הקצינים העבירו את זמנם לא רק בין הסדינים, אלא גם בהימורים. זמן־מה לאחר תחילת המלחמה החליט המודיעין התורכי לפקוח עץ על הבית ועל הבאים בשעריו. אחת הנערות, מרדוך סימונוביץ', נחקרה וכנראה עונתה קשה, ואז גילתה שלוין משלם לה ביד נדיבה תמורת מידע שהיא שואבת מלקוחותיה. לחוקריה אמרה: ’עשיתי זאת בשביל העניין הציוני'. לאחר חקירתה הועברה לדמשק למשפט צבאי. לא ידוע מה עלה בגורלה. לוין, לפי עזיז בק השתמש במצלמה נסתרת - אחת ממצלמות המרגלים הזעירות הראשונות מסוגה - שהופעלה מלולאת־מקסרונו. כן הפעיל משדר אלחוט מגג בית בירושלים. ■■ ■ בדרך־כלל ראו אותו בחליפות אופנתיות הדורות, תמיד מבושם, עם מקל־הליכה מוכסף, מצועצע. לעתים התחזה לבדווי. יום אחד, בעת שהתחפש לחייל ערבי מרופט, נתקל בו מפקד המשטרה התורכית בירושלים, עארף בק־איברהים. חשדו של מפקד המשטרה התעורר ולוין נמלט לסימטה חשוכה בעיר העתיקה וניסה להתחבא בבור־מים חרב. עארף רדף אחריו על סוסו ולבסוף לכד אותו. לוין הובא כבול באזיקים למעצר, שם טען שעזב את יחידתו כדי לעזור לאמו החולה. אבל אחד השוטרים זיהה אותו כאלתר לוין היהודי. לוין לא איבד את עשתונותיו, נתן לשומרו לירה תורכית וביקש שיילד לקנות אוכל טרי לשניהם. השומר נענה ולוין ניצל את ההזדמנות ונמלט. השוטר שילם על המחדל בחייו. התורכים החלו להבין מה היו מעלליו, ומאותו יום החל המירדף הגדול אחריו. הם חיפשוהו בירושלים וסביבתה, בכפר נבי סמואל ובמושבות הברון, בבתי איכרים יהודים שנחשדו כידידיו וקרוביו. 1250 &עזים בכל רחבי הארץ נחקרו כחשודים בהסתרתו. אבל לוין המשיך לשסות בשלטון התורכי ולספק לבריטים מידע חתני. בזכות קשריו המסחריים עם חברות בארה׳ב, הוענקה ללוין אזרחות אמריקנית. לא מן הנמנע שגם לכך היה קשר לפעילות הריגול שלו. עובדה שבמהלך המלחמה הוא נתבקש בידי הקונסול האמריקני בירושלים לחבר למענו דוח׳ות מדיניים ולספק מידע מפורט 'על המצב הכללי בארץ*. כשהצטרפה ארה׳ב למלחמה, ב־1917 , פירסמו התורכים צו לפיו כל אזרח אמריקני שיתפם בארץ־ישראל, ייחשב למרגל ויוצא מיד להורג. לוין נועץ בידידו, הקונסול הספרדי בירושלים, שהמליץ לו להסתתר באחת המושבות. הבריטים הורו לו להמשיך לפעול מירושלים, למרות

הסכנה. לוין החליט להסתתר אצל נכבד ערבי־נוצרי ואף העז להפעיל משם את משדרו. ■■ ■ זמן־מה החזיק לוין מעמד, אך סולו בגד בו יום לפני שירושלים נכנעה לבריטים. במעשה האיוולת, ואולי התמימות, היתה מעורבת חותנתו הישישה. היא שהביאה לו, בחשאי, מזון כשר, כדי שלא ייאלץ להסתפק בלחם וזיתים. אחד מסוכניו של עארף בק־איברהים עקב אחריה ואחרי־כן פיתה אותה להביאו אל לוין. היא התדפקה על שער הבית שבו הסתתר והשמיעה את הסיסמה המוסכמת: היא: *יהודה?" לוין: 'בארץ*. היא: *ישראל לנו*. שער הברזל נפתח ולוין נלכד. שרידי הצבא התורכי המתפורר וקציניו הבכירים, על סוסיהם הכחושים והמותשים, פתחו בנסיגה מבוהלת לכיוון דמשק. שני קצינים נטלו את לוין הכבול באזיקים ואת הנכבד הערבי שהסתיר אותו. הם יצאו מירושלים כמה שעות לפני כניעתה, ערב חנוכה, ה־B בדצמבר 1917, במסע חפוז דרך יריחו, עמאן ודרעא. שומרים אלכנים הופקדו על לוין. הוא הושלך לכלא *אל מועלק* שבבאב אל ג׳אבייה בדמשק, והמתין בצינוק מצחין לגזר דינו: מוות בתליה. אלא שגם כאן עמדו לו התושיה והערמומיות. הוא שיחד את שומריו ואת השופט התורכי, שקרע לגזרים את כתב־האישום ושיחרר אותו ללא תנאי. תעלומה היא כיצד עשה זאת וכיצד השיג את כספי השוחד, 400 לירות־זהב. מכל מקום, חמישה חודשים לאחר ששוחרר במפתיע, נראה אלתר לוין בבית־קפה בכיכר מרכזית בדמשק, כשהוא מגודל זקן, מרכיב משקפיים כהים ומעשן נרגילה. עארף בק־איברהים, הקצין התורכי שלכד אותו, ניתקל בלוין ונדהם לשמוע מפיו את סיפור שיחתרו. זמן־מה, מספר עזיז בק בזכרונותיו, עמד לוין בקשרים חשאיים עם קולונל לורנס (לורנס איש ערב), עד לנפילת דמשק בידי הבריטים, ב־l באוקטובר 1918 - •ואחר כך חזר לירושלים כדי לפעול למען העניין הציוני*. ■■ ■ 'תמיד תהיתי״, אוסר הנכד מוגין, בן 51, מנהל סוכנות הביטוח הירושלמית •אל־עד* - ’מהיכן היה לו כל־כך הרבה כסף. סבא היה מעשירי ירושלים. היו לו מגרשים, בתים ובעיקר כסף. כאיש ביטוח אני יודע שמקור הכסף והרכוש הגדול הזה לא היה אך ורק ממכירת פוליסות, במיוחד לא בימים ההם. נראה, כי הכסף הגיע ממקורות אחרים. כששאלתי - לא ענו לי. לא אמי, בתו הבכירה של אלתר לוין, ולא סבתי שהאריכה ימים. עתה, מן הספר הזה, החושף את הפן הלא ידוע עליו, עולה בבירור מהיכן כל ההון*. רמז לעיסוקיו של לוין אפשר למצוא במאמר־הערכה בעתון *דואר היום*, שכתב הסופר דוד קמחי ביום השבעה למותו, 11 באוקטובר 1933. קמחי כותב שם על הלהג המרובה והדיבורים המובלעים שבהם הצטיין לוין - ’המחפים על משהו, השומרים על משהו נסתר, שאותו לא יגלה לך לעולם’. מונין: *היה לסבא, כפי שנכתב פעם באחד העתונים, "המשרד היפה בכל המזרח כולו׳. היו בו כורסאות עור ושטיחים פרסיים וריהוט שכמותו לא נראה בשום מקום אחר. הוא כונה ׳מלך הביטוח׳ בארץ־ישראל. היה בין מייסדי שכונת

רוממה במערב ירושלים ואף העניק לה את שמה. בניגוד לשאר הבתים בשכונה, הוקם ביתו אך ורק בעבודה עברית. על סגנון לבושו המטורזן הילכו אגדות בירושלים. כינוהו ׳דנדי׳ ו׳בעל המונוקול׳. ’הוא הירבה לנסוע לוזו״ל - ועכשיו גם ברור לי למה - והתגורר תמיד במלונות פאר בלונדון, פאריס, וינה וושינגטון. התחכך עם שליטים ונסיכים. היה אורח קבוע של הדיפלומטים הבריטיים ככל הערים הללו, מהן הביא או שלח בגדים יקרים לשלוש בנותיו. ■ ■ ■ השופט גד פרומקין היה ידידו. עורך־הדין דניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים, היה מבאי ביתו ופרקליטו. היו לו מכרים ערבים רבים בשכם, חברון ויפו שאותם נהג לבקר לעתים קרובות. הוא נהג במכונית קדילק מפוארת - הראשונה מסוגה בארץ, שנרכשה, כנראה, בעזרת הכספים שקיבל על פעילותו העלומה. לעתים קרובות נסע בה לדמשק בחברת ידידים. הנסיעות הרבות לחו׳ל לא הסתדרו לי עם הסיפורים שהיה רק נציג מקומי של חברות מסחריות. היה ברור שיש משהו אחר. ’סבתי, אשתו, לא דיברה עליו הרבה. היה לי הרושם שהיא היתה שותפה לסודו. אמי שתקה בנימוק שאסור לרכל. כמה ממכריו סיפרו לי שהיה שתקן, קצת תמהוני ואדם בודד - וזה לא מתיישב עם הערכה אחרת שדווקא היה דברן גדול וחיפה בכך על עיסוקו החשאי. סיפרו שהיה מסוגל לדבר בהתלהבות על עסקים ולפתע, כמו בסיבוב של מתג נסתר, לעבור לשירה, לצטט מכתבי משוררים באנגלית, צרפתית וגרמנית, או פסוקים מהקוראן - וכך להדהים את שומעיו*. לוין חלם להקים בירושלים סלון ספרותי־אמנותי. הוא היה המצנאט האמנותי הראשון בארץ. התאהב בעבודותיו של ליטבינובסקי, צייר הפורטרטים המפורסם. פעם בא לגלריה שלו, הניח על השולחן 500 ליש״ס - סכום עתק באותם ימים - וקנה את כל התמונות שהיו שם. אחר־כך המשיך לתמוך בו וכנראה שגם באמנים אחרים. מכל נסיעה לחו״ל חזר עם תמונות של אמנים מפורסמים. ■ ■ ■ זמן מה לפני ששלח יד בנפשו, הדפיס חוברת פרסומית מיוחדת במינה בה הציג את עסקי הביטוח שלו. וכך מכר שם את הרעיון החדשני - ביטוח חיים: 'חיי האדם הם בלתי בטוחים - רק המוות בטוח. מתבקש פתרון לשאלה: איך נבטיח את הבלתי בטוח? רק חנוך לוקח השמיימה ורק אליהו עלה בסערה. לחיי מתושלח לא נגיע לעולם. כולנו כמות כל האדם נמות ובדרך כל הארץ נלך. אין איש מאיתנו יודע את יומו ולכן אשרי אדם המפחד תמיד...’ מונין: 'שמעתי שנהג ללכת ללוויות של אישים ידועים בירושלים, המתין בצד עד לסיום סקס הקבורה ואז היה ניגש בשקט אל האלמנה ולבני המשפחה ולוחש באוזניהם: ׳עכשיו הזמן שתדאגו לעצמכם. בטחו את עצמכם בביטוח חיים׳. מי חשב אז על שיטת שיווק אגרסיבית כזו? ’אחרי שהתאבד', אומר מונין, 'סיפרו לי שזה בגלל כשלון עסקי, הסבר שמעולם לא קיבלתי - כל הרכוש העצום שלו אבד כלא-היה. המשפחה האשימה את עורכי־הדין שטיפלו בעזבון. לנו נותרו רק כמה תמונות מאוספו הגדול. כשהמצב הכלכלי בבית היה דחוק - מכרנו חלק. עכשיו, ככל שאני חושב על כך, נראה לי דווקא מתאים לסבא שלי להיות המרגל המסוכן ביותר במזרח־התיכון’. ■

ב*גג9ו מת ביוושלים סוכן הביטוח אלתו רוין, בנסיבות מיסתוריות ■ רק עתה, נמעט 60 שנה אחדי, מתבדר שהיה מדגל בריטי ■ הצבא התורכי היה בעקבותיו. פעמיים נלכד ופעמיים ברח ■ ספר זכרונות נשכח של קצין מודיעין תורכי שיצא עתה לאוד, תושר את לוין כמרגל החשוב ביותר במנה״ת שפעל נגר התורכים

לוין העסיק בושה הריגול שרו גם זונות, רובן יהודיות. באמצשתן שאב מידע על הצבא התורני ועל יועציו הגרמנים בארץ־ישראל