מעריב, 7 דצמבר 1990 — אחה רסקרשירר ומניה שוהט נפגשות בסוטו שר הבימא' עמוס גיתאי. תסכימו שאי־אפשו רא רהתפער. מהרעיון [כתבה]
אחה רסקרשירר ומניה שוהט נפגשות בסוטו שר הבימא' עמוס גיתאי. תסכימו שאי־אפשו רא רהתפער. מהרעיון
יעל פז־מלמד
קראת סוף הסרט 'ברלין ירושלים' (מוקרן התל £^ ^^ מהיום בסינמטק בתל־אביב), כותבת אלזה לסקר־שי־ לר מכתב למניה שותט, ומבקשת ממנה לבוא ^ I לירושלים להיפגש איתה. מניה עולה על עגלה רתומה לסוס, נוסעת ימים רבים, מגיעה לבית־קפה ירושלמי, מתבוננת באשה קטנה, לבושה שחורים, שיושבת לבד באתר השולחנות, ניגשת אליה ומחבקת אותה בחום. שתי נשים גדולות מהחיים, גדולות מהסיפורים, בלי שום ספק גדולות מן הסרט היומרני שעשה עליהן עמוס גיתאי. המציאות לא הפגישה את שתי הנשים הללו. כל אחת מהן היה את הייה המיוסרים והקשים בלא נוכתות השניה. אלזה לסקר־שילר, מהיוצרות הנפלאות והחשובות בשירה הגרמנית - ויש הרואים בה גדולת המשוררות היהודיות במאה העשרים - נולדה באברפלד, חיה בברלין, מתה בבדידות ובחוסר־כל בירושלים במחצית שנות הארבעים. אשה שכל הייה היו אהבות בלתי־אפשריות, וכאב נורא שפורץ משיריה, תופש את הקורא בגרון ולא מרפה. מניה שוחט גם היא דמות מיתולוגית: סג י רה, 'השומר", קיבוץ, גיוס והברתת כספים ונשק, אשה אוהבת, נבגדת, שהתהננה על אהבת בעלה, ישראל שותט, וזכתה בה רק כשכבר היתה זקנה והולה. אילו נפגשו שתי הנשים הללו, אולי היה בהן הכוח לנחם אהת את השניה, לסעור, להבין. אבל מיפגש כזה יכול להתקיים רק בקולנוע. בחייהן, לא היה שום קו שיביא את ההיבור הזה. מה כבר יכול לקשר בין בת"הקפה של ברלין לאדמות הטרשים של סג י רה. עמוס גיתאי קישר ביניהן, ואי־אפשר שלא להתפעל, לפחות מן הרעיון. גיתאי יושב כבר חמש שגים בפאריס יחד עם משפחתו ועושה סרטים. קודם עשה אותו דבר בארץ. בן ארבעים, יליד חיפה, ארכיטקט, תואר דוקטור לארכיטקטורה מאוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, עושה סרטים ככר 17 שנים. זכה לרסרוספקטיבות של סרטיו במרכזים מכובדים בעולם, כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק, מוזיאון הירשהורן בוושינגטון, המוסד הבריטי לקולנוע בלונדון, הסינמטקים של תל־אביב, היפה, ירושלים. עד היום עשה למעלה מעשרים סרטים, רובם סרטי־תעודה, שהוקרנו ברשתות טלוויזיה שונות באנגליה, צרפת וארה"ב. לכאורה, ביוגראפיה מקצועית מעוררת השתאות. על־פניו, עוד אחד משלנו שהרגיש מתק, יצא לשאוף אוויר
בתוץ, והצלית. אפילו בגדול. לפני שלוש שנים פנתה אליו להקת 'יוריתמיקס*, שיעשה סרט תיעודי על מסע ההופעות שלד ביפן. לפגי שש שגים, כשעוד חי בארץ, פנה אליו ערוץ 4 הבריטי והציע לו מימון לסרס תיעודי, על האופן שבו נבנה דימויו הפוליטי של רונאלד רייגן. לפגי שבוע גמר לצלם סרט באורך מלא, 'טיפת זהב י , סידרה של סיפורים קצרים על אנשים שחיים בפאריס. הנה שיגולה, חברה אישית, משחקת בסרט יחד עם עוד חברים כמו מיריי פרייה (י נער פוגש נערה') והבמאי ברנרדו ברטולוצ'י. כשרק יתפנה קצת מ'טיפת זהב י , יכין לבי. בי. סי. הבריטי סדרת תוכניות על תרבות המאה העשרים, יחד עם הסופר אומברטו אקו (י שם הוורד", "המטוטלת של פוקו"). ערוצי הטלוויזיה הצרפתית רצים אחריו, שיעשה בשבילם סרטים. הבי. בי. סי. הבריטי, כמו גם ערוץ , 4 נותנים לו יד חופשית בבחירת הנושאים, מגישים לו תקציבים על מגש של כסף. שוב חוזר הסיפור המוכר על ישראלי שיושב בארץ ומחכה לטלפון שלא מגיע, יוצא לעולם הגדול והטלפון לא מפסיק לצלצל. שלושה אנשי קולנוע ישראלים מבקשים לצנן את התלהבותי. העדרו של גיתאי מנוף הקולנוע הישראלי הוא אבירה קטגה מאוד, הם אומרים. 'האיש בטוח שהוא כשרון ענק, שלא מבינים אותו כאן, לא נותנים לו תקציבים מקרנות שונות לעידוד סרטים כי הוא 'פוליטי מדי י . האמת היא שהתסריטים שהוא הגיש בזמנו פשוט לא היו טובים", אומר מבקר קולנוע שמבקש להישאר בעילום שם. לא רוצה לריב עם גיתאי בשביל כתבה לא שלו. 'אילו היה בוחר להתמקד בסרטי תעודה בלבד, לא היתה שום בעיה. הסרט שעשה על ה'יוריתמיקס', למשל, הוא סרט טוב. הבעיה אצלו היא היומרנות. הוא מנסה לעשות סרטים עלילתיים באורך מלא, וכשזה לא מצליה לו, הוא בטוח שהקהל עדיין לא בשל להבין את הז'אנר ההדש שהוא יצר. כך היה עם סרטו הראשון - 'אסתר'. כך קורה גם עם ברלין־ירושלים ''. הסרט הוקרן בצרפת והיה הצלחה קטנה מאוד, אם לדבר בלשון המעטה". ברגע המתאים בראיון, כשנוגעים בישיבתו הממושכת בפאריס, אני מבקשת את תגובתו לדברים אלה. קולו של גיתאי, שהיה עד עכשיו תרישי, עובר לאוקטבות אתרות. משפטיו, שהיו מקוטעים, לא תמיר ממוקדים, נעשים בוטים ומלאי התלהבות. הוא מתנועע בכעס בכסא, קם ללכת,
מודיע שהוא מוותר על הכתבה "אם זה הכיוון שלה, לא מעניין אותי להתראיין על זה". הוא תוקף אותי על שלא התכוננתי מספיק לראיון איתו, ומה פתאום אני הולכת לדבר עליו עם אנשי קולנוע ישראלים. הוא, שספרים נכתבו על עבודתו, ועשו לו רטרוספקטיבות בעולם כולו, אין ספק שהוא אהד הבמאים הישראלים הידועים. אחר־כך מגיע תורה של העתונות הישראלית בכלל, שלא עושה את עבודתה כמו שצריך, ואין לו כוח לתלטוריסטיות שלה. בשלב של אנשי הקולנוע הוא נעצר. אין לו חשק להתחיל עוד פעם להתפלמס איתם. הם ממילא לא מבינים את עבודתו. כשעוד היה לו השק, אמר לאלי גרינפילד, ישראלי שיושב בפאריס: "בישראל אין קהל לקולנוע מתותכם. לי חשוב שהתסריט איתו אני עובד לא יהיה מלודרמטי, כמו הסרטים הישראליים המצויים. הצורה הקולנועית שלי, והנושאים אותם אני בוהר, לא
מקובלים בישראל. אבל אני בחברה טובה. בשוודיה לא אוהבים את ברגמן, והיפנים לא אוהבים את קורסאווה". ("חדשות", אפריל . ('90 לידו, בשקט נעים, יושבת רבקה, אשתו. שניהם נראים כמו קיבוצניקים שבאו העירה לסידורים. רבקה, במכנסי ג י ינס ותולצת טריקו פשוטה, שיער אסוף בזנב־סוס, פנים נקיות מאיפור, ילדה־טובה מחיפה שהלכה אחרי בעלה לפאריס. היוך נעים, מסירות גדולה לעניין שלו, מאמינה בו ובעבודתו, עוזרת עד כמה שניתן. עמוס בלבוש שהור, ראש מלא תלתלים שהורים, ישראלי שורשי, שהורי אמו הגיעו הנה בעלייה השניה, מלה הארץ. אביו, מוניו ויינראוב־גיתאי, יליד ברלין, הניך אסכולת הבאוהאוס, עלה ארצה ב־'33 והתיישב בכרמל, היפה. תמש שנים עבד גיתאי על הסרט "ברלין־ירושלים". עיקר העבודה הוקדש לכתיבת התסריט, יותר נכון לאיסוף החומר על שתי הנשים. גם מי שעשיית קולנוע אינה משאת הייו, יכול לקנא בו על עבודת הבילוש המרתקת הזו. העיסוק במניה שוהט ובאלזה לסקר־שילר הוא זכות גדולה, שמתגלגלת ליוצרים רק לעתים נדירות. זה סיפור על תלומות גדולים, וגם על מהיר הגשמתם. כל אחת בדרכה, כל אהת וגורלה, כל אחת והמחיר שלה. כאן ועכשיו נדמה שהייה של אלזה תבעו מהיר כבד יותר, אולי בגלל שסופם היה עלוב כשל קבצנית רחוב. מניה שוהט הקריבה את עצמה ואת ילדיה למען "מולדת", כפי שהסבירה לבתה. לא היה לה קיום כאינדיווידואל, למרות שהיתה אינדיווידואליסטית גדולה. כל חייה היו קודש לקולקטיב, לרעיון. אבל בסופו של דבר
היתה לה מולדת. היא היתה שייכת. לאלזה, המשוררת האקספרסיוניסטית, גם זה לא היה. בשנת 1920 התפרסמה בברלין, בעשרה כרכים, מהדורה מלאה של יצירות אלזה לסקר־שילר. היתה זו ברלין שבין שתי מלתמות עולם. אבטלה קשה, אינפלציה, סמים, זנות, עולם שאיבד את הסדר הטוב. ומצד שני - תיאטרון תרשני, ספרות, שירה, תרבות־בתי־קפה של בוהמיינים, מרכז שהתמודד בהצלחה עם פאריס. אלזה פרהה, הדקאדנטיות, הקצב המטורף של החיים שם, אז, התאימו לאישיותה, היא הלכה לבתי הקפה, אשה לבדה, אקסהיביציוניסטית, לבושה בשחור, חצאיות ארוכות, כובעים מוזרים. סביב השולחנות העגולים ישבו איתה עגקי הרוח של גרמניה ההיא: פרנץ מארק, גוטפריד בן, מרטין בובר, וורנר קראפט, מאכס ברוד, פראנץ וורפל ואחרים. היא היתה עושה כניסה דרמטית,
עוברת מגבר לגבר, מושיטה כף יד צנומה, אומרת: "אני הנסיך יוסוף פון תבן ממצרים". איש מן הנוכתים לא לעג לה. אשה הזקה וקשה, שבראה לא רק את שיריה, אלא גם את העולם בו היה. כל חבריה ידעו שהיא "הנסיך יוסוף", וכך התייחסו אליה, כאל נסיך. במרתף, ששימש לה כבית, בברלין שלא תמיד הבינה אותה, התנחמה אלזה ביופיו של יוסוף הצדיק, השולט במצרים כמשנה למלך. אלזה נולדה ב־1869 בעיר אברפלד. כל חייה התגעגעה אל המקום הזה, אל בית הוריה, אל השלמות והחום והעולם המסודר, המאורגן. מרגע שנעקרה משם, שוב לא היתה שייכת לשום מקום. לא לברלין, לא לציריך, אליה נמלטה כשעלו הנאצים לשלטון, לא לירושלים, בה חיה את שש השנים האחרונות והמרות. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. מנישואיה השניים נולד פאול, בנה היחיד, משוש חייה, אותו גידלה לבד. עיסוקה היהיר היה כתיבת שירה, ולמרות הכרכים הרבים של קבצי שיריה, והכבוד שזכתה לו מידידיה, אנשי הרוח והבוהמה, פרנסה לא מצאה. היא חיה בעוני, מנסה לקיים את עצמה ואת בנה בקשיים עצומים. יום אהד בישרו לה הרופאים, שבנה חלה בשתפת. היא לוותה כספים ממי שרק יכלה, שלחה אותו לסנטוריום בהרי שווייץ. כשאמרו לה שהייו קצובים, ההזירה אותו למרתף בברלין. כעבור זמן קצר נפטר. שנותיח האחרונות בגרמניה הביאו לה שתי הצלחות. מחזה שלה, "בני ווכר", זכה להצלתה ולביקורות נלהבות, ומה שחשוב יותר - היא קיבלה את פרס קלייסט היוקרתי. ב־, 1933 כשהיתה בת , 64
נאלצה לברות מברלין, אתרי שנאצים היכו אותה ברחוב. היא הגיעה לציריך בלי פרוטה, ישנה על ספסל בגן ציבורי, נעצרה, ואהרי מאבק ציבורי קיבלה מהמשטרה השווייצרית היתר להישאר. שלוש שנים מאוחר יותר העלה התיאטרון של ציריך מהזה שכתבה: "ארתור ארונימוס". בהצגת הבכורה עמד קהל גדול על רגליו והריע לה רקות ארוכות. המחזה נאסר להצגה בגרמניה, וגם בציריך נאלצו להוריד אותו. פרנץ וורפל כתב לה: "את נפש, שבשבילה ודאי יש לאלוהים כוונה מיוחדת, שמעבר לכאן ולעכשיו. את חייבת לשלם בעתידך". ??? שלוש פעמים כיקרה אלזה בארץ־ישראל. בביקור השלישי, בשנת , '39 בלי שהתכוונה לכך, מצאה עצמה מנותקת מאירופה, בלי שתוכל לחזור. אשה קשישה, מדברת רק גרמנית, משוררת דגולה, שהיתה דמות מרכזית בסלונים של ברלין, תזרה לישון על ספסל בגן הציבורי, הפעם בלילות ירושלים הקרים. עד כדי כך התדרדרו הדברים, ודווקא בארץ־ישראל. היא רצתה לחזור הביתה, לאירופה, לשפה, לריהות, לצבעים, אבל השערים ננעלו ובירושלים חשבו אותה לזקנה תמהונית, שאין לה מיטה משלה והיא חיה ברחובות, מנהלת שיחות עם ציפורים וחמורים, אותם נהגה להאכיל בפירורי לחם עבש. לא כולם לעגו לה כשעברה ברחוב. לירושלים נמלטה אז שמנת אינטלקטואלית מיוצאי גרמניה, שזכרו לה את ימיה הגדולים, הכירו את שירתה, ידעו את מקומה בתרבות אירופה במאה העשרים. בתחילת כל חודש היה זלמן שוקן רושם צ'ק לפקודתה. היא חילקה את הכסף לילדים ששיחקו ברחוב. מדי פעם היתה עורכת ערב קריאה באתר מבתי חסידיה. בלילות הללו נפרדה לשעה קלה מבגדיה הבלויים, לבשה קטיפה שהורה, נעלה נעלי כסף, חבשה כובע דרמטי. היא ביקשה לכבות את האורות בסלון, הדליקה נר, שלפה מארנקה רצועה של כלב ועליה ענבלים, שדינדונם בא להמחיש את צלילי אורחת גמלים העושה דרכה במדבר. תוך רקות היה הקהל שלה. לשעה קצרה שבה אלזה להיות הנסיך יוסוף הגדול, שולטת באנשים, מרגשת, מהפנטת. למחרת שוב הלכה ברהוב והילדים צעקו אהריהז משוגעת, בהודש הראשון של 1945 צנהה אלזה לסקר־שילר ברחוב ומתה משבץ־לב. חבורה קטנה של ייקים ירושלמים ליוותה את ארונה להר־הזיתים. מלבדם לא היה לה איש. משוררת ענקית, מיתוס עוד בהייה, מושא הערצתם של גדולי האינטלקטואלים האירופים בעשורים הראשונים של המאה, סיימה את הייה בארץ הזאת, כשרבים חושבים אותה למשוגעת. זה המחיר שמשלמים אלה שבוראים לעצמם את המציאות. אילו אכן פגשה את מניה שוחט, שכולה ארציות ויומיומיות ומעשיות - אולי היו הדברים מתגלגלים אתרת. ?? ? מניה שוהט היתה אשה סגפנית, שסירבה לכל הנאות החיים, כמו גם לנשיותה. אנשי העליה השניה אמרו שהיתה אוהבת אדם עד כדי שנאת עצמה. שום דבר היא לא רצתה לעצמה. הכל למען האתרים, למען הרעיון, למען החלום. והחלום היה להפוך את ארץ־ישראל גן־עדן לפרולטריון. מקום שבו תתגשמנה כל התקוות לחופש של עם עבדים ומזי רעב. ב־, 1904 כשהיתה בת , 25 הגיעה לארץ. לא היה שום מניע ציוני מאחורי עלייתה החפוזה. היא נאלצה לברוח מרוסיה, לאחר שהיתה מעורבת בנסיון לרצוח את שר הפנים, חלק מקשר מהפכני של סוציאליסטים רוסיים. בארץ חיכו לה אהיה נתום, ושורה גדולה של חלומות למימוש: קיבוץ, חינוך משותף, הגנה עצמית
בירושלים, דשם זלמן שוקן בל תודש ציק לנקודת אחה. היא חילקה את הכסף לילדים בדתוב, ונהגה לנהל שיחות עם ציבורם ותמודים
והיתה ממקימות "השומר"), פעולות נקם כשוחטי יהודים (נתנה הוראה לאיש "השומר" להסל את הסן ביי, מי שפיקד על הטבח במעון העולים ביפו במאורעות , ('21 גיוס נשק, הברתת נשק, גם ליהודי רוסיה, כדי שיוכלו להגן על עצמם בזמן פוגרומים. בנוסף לכך גייסה כספים רבים בעולם להקמת בנק הפועלים, לתגבור "השומר", ליישוב הנגב. והיה גם המשהק שלה עם המוות. לפתות שלוש פעמים ניסתה מניה שוהם להתאבד. פעמיים בילדותה, פעם כשהיתה בת , 42 כשלא יכלה לשאת את אדישותו
של ישראל, בעלה, כלפיה. היא אהבה את ישראל אהבה מיוסרת וקשה. כל הייה היתה נאמנה לו. אכל הוא היה אחר. נהנתן, אוהב חיים, אוהב נשים, ייצרי מאור, גנדרן. סגפנותה של מניה הרתיעה אותו. בסופו של דבר, אהרי נדודים רבים, נפרדו מניה וישראל. היא הלכה עם שני הילדים, אנה וגדעון, שכונה גדע, לכפר גלעדי. הוא הלך לבתי־הקפה של תל־אביב ונהיה עסקן ובוהמיין, חביבן של נשים רבות. מניה לא עמדה בכך. המוות נתפש אצלה כחלק לגיטימי של החיים. עוד פתרון בשורה של פתרונות אפשרים. מותר ואפילו
צריך לפרוש מן ההיים כשאלה מתרוקנים מצידוק. אנה, בתה, שמעה ממנה כבר מילדות שיש ללכת עד סוף החיים, רק אם חושבים שזו הדרך חנכונה. אם אין טעם - מקצרים את המסע. אין דבר כזח, קדושת החיים. לכל אדם יש זכות לבחור את הרגע שבו הוא רוצה למות. ?? ? מניה שוהט נולדה בלוסוסנה, רוסיה, לאם מתבוללת ואינטלקטואלית, שניסתה בכל כוחה לחקות את אורחות חיי האצולה הרוסית, ולאב דתי, שבתר בחיי כפר פשוטים. מניה הלכה אהרי אכיה. בגיל 12 התאהבה בנער רוסי, שעבר אצל אביח, ויחד אתו חלמה על שיחדור העניים מניצול העשירים. כשהתברר לה שאותו נער הוליך אותה שולל, ניסתה להתאבד. אביה הציל אותה ברגע האחרון. בגיל 15 נסעה ללודז' לעבוד בסבלות. החזירו אותה הביתה, והיא הלכה לעכור בנגריה של אחיה במינסק. שם התקרבה ל"פועלי ציון", נאסרה ונלקחה לכלא במוסקבה. יום אחד הכניסו לתאה קצין צעיר בשם זובאסוב. מניה התאהבה בו, ויתד תיכננו להקים תנועת פועלים מהפכנית. אז סיפר לה זובאטוב, שהוא בעצם ראש הבולשת (האוכראנה), ושהעביר את תוכן השיתות שלהם, כולל שמות של הברים, לידיו של שר הפנים, פלאווה. מגיה שוהרה וניסתה להתנקש בהייו של פלאווה, הצליהה לברוח, הגיעה לתוף יפו, אל אחיה נחום. למרות שעוגש מוות היה תלוי ועומר נגדה, נכנסה לרוסיה ויצאה ממנה עוד 11 פעמים, בכל פעם בתחפושת אחרת, מבריהה במזוודותיה כמויות גדולות של נשק. ב־1908 נישאה בסג י רה לישראל שוהט. שגה אהרי־כן הם הקימו יהד עם עוד הברים את "השומר". שש שנים אחרי שהוקם ארגון ההגנה החשאי הזה נאלצו מניה, ישראל ושני ילדיהם לצאת לגלות בתורכיה, למשך ארבע שנים. נודע להם שהשלטון התורכי בארץ רואה בהם אויבים מסוכנים. בשובם מן הגלות, שוב לא היו יחסי ישראל ומניה כמקודם. ישראל נשאר בתל־אביב, מניה והילדים עברו לכפר גלעדי. בעצם רק הילדים עברו. מניה היתה מגיעה מדי פעם. רוב הזמן היתה יוצאת בשליחויות ארוכות. גייסה כספים, הקימה מוסד חיגוכי משותף בתל־עדשים, העבירה מיצבורי נשק ממקום למקום, הקימה התנחלויות בנגב. וכל אותו הזמן התאבלה קשות על הפרידה מישראל. ושני הילדים, אנה וגרע, התאבלו על הפרידה מההורים. ילדים עזובים, נטושים לגורלם, בלי בית, בלי אמא, בלי אבא. "כל השנים לא היתה לי אמא", סיפרה אנה בראיון־רדיו. "אני גדלתי ללא אם, ללא תהושה של אם. היה בינינו קשר אינטלקטואלי, היתה זהות־מחשכות, אבל אני לא יכולתי לסלוח. בשבילי ירד איזה מסך". גרע התגלגל ברחובות, פשוטו כמשמעו, נשלה לתקופה מסויימת למשפחה ערבית, גנב, קיבל מכות, נעזב לנפשו. מניה, שהיתה גיזברית "גדור העבודה", דאגה לאידיאל הקבוצתי הגדול במסירות כזו עד שלא נשאר בליבה מקום לילדיה. וגם לא לעצמה. תמיד אמרה שזכות הקיום היהירה של ארם היא יכולתו לתת לאחרים, לחברה. כשהחברה לא צריכה את שיש לו לתת, אין טעם לחייו. גדע שוהט התאבד בדצמבר '66 על שפת הים בהרצליה. בתו, אלוגה אייגשטיין, גרושתו של אריק אייגשטיין, הזרה בתשובה יחד עם שתי בגותיה וגרה כיום בירושלים. מניה שוחט זכתה באהבת בעלה רק כשגססה למוות. כשהביאו אותה לקבורה אמר: "אני לא אעמוד בזה". שלושה חודשים אחריה מת גם הוא. אלזה לסקר־שילר. מגיה שוחט. מה היו אומרות אחת לשניה אילו נפגשו? ניחוש: הלכנו בדרך האחת האפשרית בשבילנו. ?
שלוש נעמיס ניסתה מניה להתאבד. המוות נתבש אצלה בתלק לגיטימי של החיים. מותד ואפילו צריך לנחש מהחיים בשאין להם צידוק