מעריב, 9 פברואר 1990 — יופי שר נסו [כתבה]
יופי שר נסו
הפנים, השר, הע1יעו !הגוף - אלה, אצלו, הם נכסים שמייצרים כסף. גדול, ובינלאומי. כזית כהן, אינה הדוגמנית הישראלית הראשונה שמצליהה בתו"ל, גם לא המצליתה מכולן, נכון לעכשיו, אבל היא רוב הזמן בניו־יורק, צועדת בבטתון מאת1רי מיכאלה ברקן בדרך לצמרת. בביקור־בית בתולון, עם הבעל עופר יעקוב־, כדורסלן, בג'ינס וטריקו ותיור של בת השכן, היא רתוקה מלהזכיר את דמותה המסתררת של דוגמנית צמרת שמשתכרת אלף־אלפיים דולר ליום צילומים. אבל היא כבר כזו, וזו רק ההתתלה. מאת אורית הואר צילום: יוסי אלוני
?| מבט לאחור, כל הסיפור הזה של הפוסטר עם I פוזת הגוהרת נראה בעיניח די מגוחך, היא I אומרת, למרות שאם היו מציעים לה היום 01 לחזור ולהצטלם שוב באותה צורה - עולה על ארבע מן הים - היתה חושבת על זה פעמיים. לא בגלל שיש בזה משהו מי־יודע־מה, אלא בגלל מציאות החיים הדחוסה שלנו, שהיא מכירה בה. בשבילה, זה היה בסך הכל עוד פוסטר. אבל סביר להניח שבתקופה הקרובה לא יהיה לה, בכל מקרה, זמן לפוסטרים מקומיים, גוהרים או אחרים. כי פזית כהן כבר נמצאת בשלבים מתקדמים של השתלבות בשוק הדוגמניות הבינלאומי בניו־יורק. היא איננה הדוגמנית הישראלית הראשונה שמצליחה בחו"ל, גם לא המצליחה מכולן, נכון לרגע זה. מיכאלה ברקו (ראה מסגרת) היא ללא ספק הדוגמנית הישראלית שעשתה את זה בחו"ל הכי בגדול. אבל פזית, שבעצמה מאשרת את העובדה הזו
ובהרבה פירגון, צועדת בעקבותיה כבטחון. בחודשיים האחרונים צולמה בידי שניים מבכירי הצלמים בניו־יורק, סקאבולו וז'יל בן־סימון, ובמארס הקרוב יקשטו פניה מסע פרסום חדש של חברת רבלון לשמפו וקונדישנר. לא, היא מצטהקת, היא לא זוכרת איך קוראים לשמפו. קומה עליונה של בית דירות שיגרתי לחלוטין בחולון. אין מעלית, יש הרבה עציצים בדרך. כלב גדול מחכה בפתח הדירה, על הקיר מאחוריו תצלום ענק של בעלת הבית. בסלון שמעוצב באדום־שחור־אפור יש עוד כלב אחד. פזית, בג'ינס, חולצת טריקו וחיוך של בת השכן, חיה בשלום עם הפאם־פאטאל שעל הקירות. ואולי יש בכך משהו מאותה גישה שהיא מקרינה שנדמה כי היא מאפיינת את כל הדור שלה של דוגמניות: נשים צעירות שיודעות היטב איפה מתחיל ואיפה נגמר ה"מוצר" שהן מוכרות - הופעתן החיצונית.
"צריך לקחת את המקצוע הזה קל", היא אומרת. "לא להסתחרר. לשמור שהראש יהיה במקום. למשל, הייתי לא מזמן ברשימת המועמדות האפשריות להצטלם למודעה של יצרן בושם גדול בפאריס - רושאה. הם צימצמו וצימצמו את הרשימה עד שנשארנו שתיים. בסופו של דבר הם החליטו לקחת את השניח כי פחדו שאני כהה מדי למודעה, שצריכה היתה להיות בשחור־לבן. אז מה אעשה - אבכה? זה העולם. אם לא זה - יבוא משהו אחר. "שמעתי מדוגמניות ותיקות שפעם היו ממש מלחמות מאחורי הקלעים. היום זה בדיוק הפוך", היא טוענת. "מפרגנים, למרות שיש כמובן סנוביות, אבל הן יוצאות דופן. בסך הכל זח מקצוע כמו כל מקצוע אחר, רק עם יותר חשיפה". את השלב הבינלאומי בקריירה שלה התחילה כמעט מאוחר מדי, במונחים של עולם הדוגמנות. היא כבר בת , 23 ורק מחודש אפריל האחרון היא בניריורק,
משתתפת במירוץ. "בסוכנות אמרו לי לא להגיד שאני בת , 23 אסור לי להגיד את זה", היא מחייכת, וברגע הזה אין אף אחד בעולם שהיה נותן לה יותר מ־. 18 "בעצם, היה לי קשה לתפוס למה, כי אני לא מרגישה כבדה או זקנה. אבל הגישה שם שונה. הגישה שלהם היא שבגיל 20 הם עוד ישקיעו בי, אבל אם אני בת 23 - אפילו אם אני נראית צעירה יותר - הם כבר לא ישקיעו". אז בשבילם פזית בת , 20 וגם זה כבר לא צעיר בשוק שרווי בילדות בנות . 16־15־14 בסוכנות גם אמרו לה בהתחלה להגיד שהיא רווקה. והיא דווקא נשואה. "אבל זה לא הסכמתי. היום יש הרבה דוגמניות צעירות, בנות 20 פלוס, שנשואות. כל אחת, גם דוגמנית, אחרי כל הנסיעות והזוהר וכל זה, רוצה את הגבר שלה". היא עצמה התחתנה עם י עופר יעקובי, כדורסלן, בגיל . 19 הם ביהד מאז שהיתה בת 16 וחצי. כשנפגשו, היה הוא כדורסלן מפורסם, מלך חולון,
והיא היתה סתם ילדה־יפה מהשכונה. "התחתנתי צעירה, כי היה לי טוב - אז בשביל מה לחכות", היא מסבירה. "אני חושבת שככל שאת מחכה יותר, ככה את יודעת פחות מה את רוצה מעצמך, כי את רואה יותר ומושכת את הזמן. אם היינו נשארים רק חברים שבע שנים - מה היה יוצא מזה? ואם טוב לנו, למה לא להתחתן? כשמושכים את הזמן, פתאום כל דבר קטן מציק. ככל שמתבגרים נעשים יותר בררנים - לא יודעים מה רוצים. אבל כשמתחתנים לומדים לוותר, לומדים לחיות ליחד. אני לא חושבת שצריך להתחתן רק בשביל הילדים. צריך לחיות קודם יחד, להרגיש משפחה כזוג, כי הנישואים זה לא כמו חבר שגר איתך בדירה". הביחד הזה, או יותר נכון האין־ביחד שכופה עליהם הקריירה שלה כניו־יורק, הוא הדבר שעיכב, (המשך נעמוד הבא)
(המשך מהעמוד הקודם) במידה רבה, את יציאתה לשם. שהרי כאן כבר הספיקה להיות "מלכת החן" ו"פנים של שנות ה־"80 ודוגמנית צמרת. "כבר שנתיים אנחנו מדברים על נסיעה, אבל כל הזמן היה לי טוב פה, גם בעבודה, לעופר היתה ליגה וכל פעם זה לא יצא. עד שלקחנו את עצמנו לידיים והחלטנו שהגיע הזמן לצאת ולשבת קצת בניריורק, לראות מה קורה איתי". מה שקרה איתה שם זה שמהר מאוד התחילה לעבוד ולחתקדם. עופר חזר לדירה בחולון כשהתחילה הליגה. המקצוע מחייב. בין שניהם, הם מפרנסים יפה את חברות הטלפונים והתעופה. "אנשים שואלים איך הוא מסכים למצב הזה שאני עובדת שם והוא פה. מה זה איך הוא מסכים?" - היא קצת מתרגזת. "הוא מסכים כי זו החלטה של שנינו, זה טוב לנו. בסך הכל אנחנו צעירים וצריכים לדאוג לעתיד, ולשנינו יש מקצועות שבאיזשהו שלב מסתיימים. הוא אומר שהוא מסכים לעזוב ולבוא איתי אם לא יהיה לו הוזה טוב בעונה הבאה. זה מצחיק", היא מתחייבת והעיניים שלה נעשות קצת הולמניות - או אולי זה רק נדמה בהשפעת כל האמירות הרומנטיות שצפות ברכות בחלל האוויר - "אני מוכנה לוותר על הקריירה שלי בשבילו והוא על שלו בשבילי. יותר חשוב לי לחיות איתו, כי בסך הכל המקצוע הזה חשוב, אבל הוא ייגמר באיזשהו שלב. והיחסים שלנו חשובים יותר מהמקצוע". אבל בינתיים, כמו אצל הגיבורים הטובים בסדרות טלוויזיה, שני הדברים - קריירה ונישואים - מסתדרים להם יפה. דמעה קטנה פה ושם, אם ישנה, היא דמעת געגועים, לא תיסכולים. הדבר הראשון שעשתה כשהגיעה לניריורק היה למצוא לעצמה סוכנות דוגמניות. שם אין לבד. רק דרך סוכנות. שבוע ימים, מהבוקר עד הערב, ישבה על ספר הטלפונים, התקשרה לסוכנויות, קבעה פגישות, הלכה לראות ולהיראות. ספיר קאופמן, עוד ישראלית שמצליחה שם, עזרה לה בעצות. עופר עזר לה בעידוד. בסופו של סיבוב - "חלק אומרים כן, חלק אומרים לא, אומרים יש יותר מדי שחומות, תלך־תבוא, נראה" - החליטה על סוכנות קטנה, הראשונה בה ביקרה. ''עופר אמר מיה'תראי שאהרי כל הסיבוב תגיעי הנה'. הוא צדק. הוא בדרך־כלל צודק. "היה לי מזל שעופר היה איתי, כי בשבוע הראשון הזה נלחצתי ובכיתי, וצריך המון סבלנות. פתאום, אחרי שאת כבר דוגמנית בשיא במקום אחר, את באה ומגלה שכאן את רק בורג קטן. ובכלל, ניו־יורק מלחיצה עד שמתרגלים אליה". ואחר כך התחילו הריצות. מפגישה לפגישה, מצלם לצלם. וכאן היא מתארת איך בהתחלה הלכה כל הזמן לאיבוד ותמיד מצאה עצמה באיסט(מזרח) במקום בווסט (מערב) ולהיפך, ואיך היתה יושבת עם מפה ענקית ומתקשרת לשירות מודיעין לשאול איפה כל הכתובות האלה שנתנו לה, והיא צוחקת על עצמה ואומרת שעכשיו היא כבר בסדר, ומסתדרת עם מפה קטנה שנכנסת בתיק ושום איסט־ווסט כבר לא מבלבל אותה. הסוכנות היא שקובעת את לוח הזמנים של הדוגמנית. בוקרית, קוראת פזית לזו שתפקידה לקבוע את הפגישות והעבודות. הבוקרית שלה היא "יהודיה משגעת, חגגתי איתה את כל החגים". והיא ששלחה אותה מצלם לאופנאי לעיתונאי, מצילומי מבחן לחדר המתנה מלא יפות וחוזר חלילה. "הכל תיק־תק, אין זמן ולפעמים נדמה לך שהאיש בכלל לא הבחין בך". ככה, תשע־עשר פגישות ביום. אבל הבחינו בה. העבודה הראשונה שלה היתה בתצוגה של אופנאי יפני. אחרי־כן באו צילומים - רוב העבודה שהיא עושה עכש"ו - ועוד תצוגה של האופנאית נורמה קמאלי. "אהבתי את הקולקציה שלה, אבל המחירים מרקיעים שחקים ומדובר בבגדים עונתיים. אז להוציא אלף־אלפיים דולר על חליפה לעונה, אחרי הנחה - מה, השתגעתי?" צריך הרבה סבלנות וקור־רוח בעסק הזה, מעבר לנתוני הפתיחה הבסיסיים. וצריך להכיר את כללי המשחק. בער צילומים למודעות, למשל, מרוויחים הרבה יותר מאשר בעד צילומים לשערים של ירהוני
אופנה. אבל שער על ירחון שווה הרבה כי הוא אמצעי בדרך לפרסום שמוביל אל החברות המסחריות. "התקדמות נמדדת במושגים של עם מי את עובדת - איזה חברות, איזה צלמים, איזה שערים את עושה, באיזה מגזינים את מופיעה. ? 411 יו לי כבר שני נסיונות לשער. אחד נפל, "? ן והשני - עדיין לא סופי, אבל קרוב לוודאי I I שגם הוא לא ייצא. זה מבאס, אבל עצם II הנסיון הוא כבוד. זה שגעון לדעת שאני בדרך הטובה", והיא מונה קטלוג של מייסיס, צילומים בירהון "אל" במהדורת קנדה ואמריקה, ירחון "ג'ויס", קטלוג של רשת קניונים. ור בלוןכבר אמרנו? ורק בנקודה אחת היא אינה מוכנה לפרט - הכסף. אחרי הרבה התפתלויות היא מגדירה זאת כך: "דוגמנית צמרת, שהיא לא על חוזה בלעדי, יכולה להרוויה 20־10 אלף דולר ביום צילום. לעומת זה, במגאזינים, השכר בהחלט יכול להיות מאה דולר ליום צילום, כשהעבודה על כתבת אופנה נמשכת בדרך כלל כמה ימים, אבל השכר הוא רק מאה ליום. צריך אבל לזכור שזה שווה הרבה מבחינת הקידום. המחיר הממוצע הוא אלף־אלפיים דולר ליוט צילומים". "אני לוקחת את המקצוע ככיף, אוהבת את הגיוון, כי לא יכולה להיות במקום אחד. אני נוסעת הרבה, מטיילת, רואה עולם. קמה מוקדם והולכת
לישון מוקדם - אני גרה אצל קרובים בנידיורק. זה שגעון של חיים, חוץ מהגעגועים. אני רוצה משפחה, אבל נראה קודם איך זה ילך. אולי היה טוב יותר לו הייתי מתחילה את כל זה מוקדם יותר, אבל אני לא בטוחה שהייתי אז בשלה לעניין הזה של נסיעות לבד, אולי הייתי נשברת יותר. "יש שם המון בחורות יפות והמון מיוחדות, ויש המון יפות שלא מצליחות - הכל תלוי בשוק, באופנה, בהשקעה", היא אומרת בטון מפוכה להפליא. אין ספק שמעבר לבעל האוהב־תומך, למשפחה המפרגנת ולנסיון שלה, יש לה גם כוח רצון מהסוג שמריץ אותך קדימה, אבל שומר על פרופורציות נכונות. אם למשל היא תחטוף מכה שתשאיר סימן כחול על הרגל יום לפני צילומים של בגדי ים, זה יעצבן אותה, אבל זו לא סיבה בשבילה לא לרוץ או להשתולל. או כמו העניין הזה של האוכל: "צריך לשמור על תזונה נכונה, אבל לא תמיד זה הולך" - ממש משפט מופת של כל שונאת־דיאטה ־אבל־־צריכה ממוצעת. את מתישה שאת אשה יסה? היאלא נבוכה מהשאלה. חיוך שובב מתפשט על פניה. "אני חושבת שאני יותר מושכת מיפה. לפעמים אני יפה, לפעמים רגילה ולפעמים מושכת". ובתשובה הקטנה הזו נסגר הפער בין הבחורה הנחמדה שמציעה לקלוף תפוז בשביל האורחים לבין הסקסית ההיא שגהרה בבגד ים על פני המים. .