מעריב, 5 יוני 1987 — Untitled [כתבה]
אבי קורן ושולה חן, יאיר רוזנבאם, שאולי ואבינה רון־טל. (_ציאפ: ישראל טלני)
ןן m ב_%ל₪ת לבטן חיו ו_7אי ק_7בות _וובוארם נש _תק_7ב על _&בו1ת _חתתששת. 1 "ק לא חיח a• שיכתוב אותםam₪a. חיו וושקים בניפוץ _חנויתום ??
(המשך מעמוד (49 אביבה בנ_1 שרה אותו סולו בלהקת הנה"ל. הבחורים עמדו ושרו מאחוריה בפריו, צעד קפוא של תחילת מצער חיילי: "היעדים מטוהרים והרוסים/ שלגים על החרמון מול שמש נמסים/ ובעיירה רפאים על הרמה/ חמור בודד תועה כבטרם מלחמה/ הקיץ שב למשלטיו הישנים, "ואביבה: "אבל פניך נערי , נותרו שונים. //היה לי נער מאוהב, היה לי נער/ צלול היה קולו, צלולות היו עיניו/ הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פניו. " י דוד עתיר, איש חריג בנוף הומר הישראלי, עלה לארץ מבריה"מ במלחמת השחרור. הוא היה אז בן שתים־עשרה. _אחרי־כן היה הבר קיבוץ משמרות. הוא מסר את השיר לידי שלום חנוך, חייל בלהקת _הנח"ל, ושלום נתן אותו בידיו של רוזנבלום. עתיד, היום חבר קיבוץ מעגן־מיכאל, חיבר בסך הכל שני שירים. "הייתי נער" ושיר "הרכלניות, "שגם הוא בוצע _בלחקת הנח"ל באותה תקופה. היום הוא משתדל לעבוד כמה שיותר שעות בנוי של הקיבוץ. שיחתו נשמעת כבדה מעייפות ועצב. דומה שיש לו ותק גדול _מלאחרים בפיפחון.
7m שכוח "לא ישב מישהו במטה מפלגת העבודה וחשב איך לשקר, "אומר המוסיקאי יאיר רוזנבלום. אבל ההתמזגות בין הפזמון לחייל ובין החייל לאזרח, היא חלק מתהליך יצידת מיתוס. אותו מיתוס שכולנו שמחים לנתץ מאז מלחמת יום הכיפורים. פריחת הלהקות הצבאיות בעיקבות מלהמת ששת הימים מיקמה את רוזנבלום במרכז המוצק של הזמר הישראלי. התמונות שבחר לחלחין צומחות מנוף ישראלי ותחושות ישראליות. מסביב למדורה, על הדשא, על שפת הכינרת, שכול, תקווה לשלום. רוזנבלום יצר בשיריו, בין השאר, גאוות יחידה לחילות צה"ל השונים. הוא הלחץ ללהקת חיל הים את "בוא אלינו לים" ו"אנשי הדממה. "ללהקת הנח"ל יצר "קרנוואל בנח"ל. "ללהקת פיקוד המרכז את "שירו של צנחן. "הדברים לא היו מפורשים, אך כל חיל הניח תביעה שתוקה מאחורי השירים, שקראה לצעירים להתגייס לקומנדו חימי, לצנחנים, לנחיל המתיישב בגולן ובבקעה. לנח''ל היה גם "בהיאחוות _הנח"ל
בסיני" של שמר. לשריון היה "הוא פשוט שריונר" המשעשע, ולסיירת חרוב נכתב "יש לי אהוב בסיירת חרוב)"להקת פיקוד המרכז. (בעקבותיו מיהרו שירים , שנשאו שמות חסרי כל הסוואח _בטחונית: "סיירת אגוד(צפון) ו"סיירת שקד)"דרום. (רוזנבלום: "אלה היו ג'ינגלס של הצבא, למרות שאיש לא חשב אז במונהים כאלה. " דווקא "סיירת שקד)"לחן: רפי בן־משה) לא הוזמן אצל דליה רביקוביץ. היא כתבה אותו אחדי"שהייה בת יומיים בבסיס היחידה בדרום". יכול להיות שהשיר יצא סנטימנטלי מדי, "היא אומרת בתהושת חיבה כלפי הוכרון של הלילה שעשתה בהברת החיילים. "בסיירת שקד מדליקים בלילות מנורה הזקה/ בחדר המפקד. וכל עין באור מבריקה, "כתבה המשוררת, והעידה כדרך המשוררים: "ואין אחד שם שלא עלה על מוקש". "אחר כך היה נרמה לי שחלק מהם לא היו מרוצים, כי אמרו שלא נכון - לא כל אחד מהם עלה על מוקש. אני הוקסמתי מהאנשים שפגשתי, שהיו מאוד צעירים ודיברו כל הומן על מוקשים שהם עולים עליהם בפטרולים. _החיספוס שלהם היה עטוף בעדינות. הייתי עפר לרגליהם. "
משקלן של הלהקות הצבאיות בזמר הישראלי שאחרי מלחמת ששת הימים היה כמקום התפוח של צה"ל בחיי ישראל המורחבת. בין '67 ל־, _'78השנה שבה פרק רפול את הלהקות הצבאיות, היתה תסיסה יצירתית בלהקות צה''ל, שהלכו ורבו. כל אלוף פיקוד טיפח לעצמו להקה במסגרת מעמדו המתעצם. הלהקה הצבאית• היתה חלק בלתי־נפרד מהצר המפקד, שהיה בא לחורות, מעורב בבחירת החומר, משיג תקציבים למימון התוכנית. מי שעבד עם להקות צבאיות באותה תקופה, אומר: "אלופי הפיקוד אימצו זמרים ומלחינים ומשוררים, כמו שחנו על מדרכות בעיר, כי חיה מותר להם, אכלו בלי לשלם במסעדות, ערכו מסיבות ניצחון. "חברי הלהקות הצבאיות השתתפו במסיבות ראוותניות בבתי־מלון מפוארים. הם ראו שם אלופים שותים הרבה ולא בוררים מלים לצורך סיפור בדיחה. אפילו לפיקוד הדרכה ולחיל ההנדסה היו להקות צבאיות. רפי בן־משה, אז ראש מדור הפקות בהווי ובידור של צה"ל, זוכר טירוף של הקלטות. בתחילה לצורך שירי ניצחון. אמנים בודדים וקבוצות התחברו לרגע ותפסו כל אולפן פנוי, ובלבד שיהיח להם חלק בהילולת השמחה, ואולי גם בכסף ובפרסום. בשיא התקופה, בתחילת'שנות השבעים, הגיע מספר הלחקות הצבאיות לעשרים.
עד היום שומרים חבריהן את קינאת חתחרות הצעירה'. ימי להקת הנחיל היו הימים הכי טובים כחיי, "אומר רוזנבלום. על הדשא, בקיבוץ גךשמואל, יושבים אבי קורן ושולה חן, זוג נשוי, שאולי ואביבה רוךשל, זוג נשוי, _רוזנבלום, כולם מלהקת הנח"ל. איך שהם מרגישים את נגיעות הדשא בעור הרגליים, הם פוצחים בשיר "ארבע אחרי הצהריים" בשלושה קולות. שיר רגיעה שבין מלחמות. בתום השירה הם אומרים: אין שום צורך לראיין את טליה ותיקי. לא יהיה להן מקום בכתבה.
לתיקי וטליה אין מקום בכית־קפה. הצמד הזה הרסני, ככל שהדבר נוגע לניהול שיחה תקינה, בגלל י הצהוק. הבדיחות לא משכיחות מהן תמונות שלא נכנסו לשירים: "כל סיגי הסריהה מגופות המצרים. לא הפסקנו להריח לימונים, שחילקו לנו. היינו נוסעים ורואים גוויות עצומות של היילים סודניים, ידיהם שלוהות מתוך ההול, למעלה, לשמיים. "
לא ש_^חת _חויצתון יענקלה רוטבליט כתב את "שיר לשלום" בלונדון'. 69, אנגליה היתה תחנה אחרונה בטיול ארוך שרוטבליט ורוזנבלום עשו באירופה. יאיר רצה להזור לארץ, וזירז את יענקלה שיסיים את כתיבת השיר שהתחבר על פני אירופה. רוטבליט, פצוע מלחמה, נשאר בלונדון, ולשם הגיעו אליו הרי הקרב על "שיר לשלום. "התקווה הערפילית לשלום הובעה בשירים כבר קודם, אבל אף אחד לא קרא לצעקה גדולה שתסיט את המבט מכוונות חרובים לאובייקטים של אהבה. לא כל אלופי צה"ל אהבו את המשפט: "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות. "בעיניהם, היתה לפתע הלהקה הצבאית למכשיר־מחאה מבית, במקום שופר תעמולה. חאלוף רחבעם זאבי, אז אלוף פיקוד המרכז, עמד בראש המתנגדים לשיר. העניין הגיע ער לכנסת ושם הכריע ריין: השיר יושמע. גנרי לא ויתר. כשלחקת _חנח"ל הדרה לתהומי פיקוד המרכז, היא נאלצה להשמיט מן התוכנית את הזעקה של מירי אלוני: "תנו לשמש לעלות. "
רוטבליט ורוזנבלום טוענים ער היום שהם כתבו שיר תמים, שלא נועד להוות סמן התפכחות. אבל המלים "איש אותנו לא ישיב/ מבור תהתית אפל/ כאן לא יועילו/ לא שמחת הניצחון/ ולא שירי הלל, " הצביעו על הרמץ הרועד של מדורות הניצחון. המתים הם העובדה הכי מוגמרת של כל מלהמה. ומת של תפילות לא תימנע עוד הרוגים. תנובת השירים ניגרעה ממלחמה למלחמה. במלחמת יום כיפור שרו 'לו יהי)"שמח, י היה לי חבר היה אח" (רוזנבלום, סהרלב. (עודד פלדמן " חיבר שיר על סמך מלות עידוד של מפקד חיל האוויר: הפזמון התאמץ לשכנע ש"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. "והיו גם פראפראזות מרות נוסח"יש ערימה של דשא על חחכר'ה. "ובשל"ג, מה בשל"ג?כלום. יאיר רוזנבלום: 'גם בלבנון היו ודאי קרבות מפוארים כמו הקרב על גבעת התחמושת. רק לא היה עוד מי שיכתוב אותם. המשוררים היו עסוקים בניפוץ המיתוס. על רקע המלחמה הזאת לא היה זמן להסתכל על החייל הפשוט. לצבא אבד האמצעי לביטוי החיוב שבמלחמה. לכן הוקמו הלהקות הצבאיות מחדש. " עכשיו הן שדות על שרית הספרית. _זאזרחים מן השורה שרים הלל לבטלנות. כשאוזלות המלים לשירים, שממילא " לא יעצרו שום מלחמה, נשאר רק לפום םחור־םחור: 'הולה, הולה, הולה, הולה/ הופה, הופה, הולה, הולה. " תלמה אדמון