מעריב, 6 ינואר 1984 — הדממה ומה שבתוכה [כתבה]
הדממה ומה שבתוכה
m פת יידיש חחומה וסגורה כפגי. וכיוצא ?"בזח, ספרות יידיש במקור. מד, שאגי קורא ממנה — ב תר ג ים אני קירא. כבר מזמן אני יידע, כי ביידיש היי — וישנם — סופרים בעלי כשרון יייחיד, ששים לשון לא היחד. _מחגיישח בהם. לספרות יידיש קמו — וכדי להיווכח בכך דייני _בחרגומי יצירותיהם — מספרים ומשוררים גדולים. ודאי, אילו הייתי מסוגל לקרוא אותם במקור, מן הסתם הייתי מתפעל אפילו יותר. לקרוא שירה כתרגום הרי זה, כמאמר החכם, לנשק כלה מבעד לצעיף. את _דימיגבלה הזאת אני יודע. ובכל זאת, עם כל ההסתייגויות הקיימות לגבינשיקה" כזאת, התבשמתי משירתם של " פייטנים כאיציק מאגגר ז"ל או אברהם סוצ־ קיבר יגל"א. אני מגיא רק שני שמית אלד, לא מפני שאין גדולי־שירה אחרים ביידיש — יש ויש — אלא מפני שנראה לי, כי הקורא חעברי מכיר אותם יותר מאשר שמות אחרים. והנה נזדמן לי לקרוא גאחרונה מיכחר שירים גשםבראשית היתר, הדממה. "המח- " בר, יעקכ פרידמן, הלר לעולמי — כאן כישראל, והוא גן — 62 גשנת . 1972יליד גאליציה היה ולישראל עלה, דרר מחנות קפריסין, כ־. 1949יצויין, כי _אחת־עשרה שנת התגורר גבית־דגון ועסק בחקלאות זעירה גטרם השתקע _גרמת־אגיכ. אני משער, כי חקלאות זעירה" זי השרתה עליי מריחה יכך " כתג את שירירועים בישראל " . " מיגהר השירים והפואמות חמונח לפני הופיע אשתקד — 1983 — גהוצאת הקיגוץ המאוחד בצירוף הקדמה רחבה, מאירת־עיניים, של הפרופסור דן מירון, חמתחקה על הפנים השונות של יצירת יעקב פרידמן. בדין הוא אומר עליו:משורר יידי מיוחד, מופלא " _ביחודו, אבל משום כר גם מרוחק עד מאוד מאתנו. "האומנם בשל הריחוק הזה היו כה רפים ההדים שקידמו את האסופה, ששמונה מתרגמים מוגהקים עשו להרקחה ללשוננו ז יעקב פרידמן הוא צאצא של הסירים, גנו
של אדמו"ר, והתימאטיקת הדתית־חסידית ניכרת 'היטב גשיריו. דן מידה מוגיח באיזו קלות אפשר להיתפס לראייה כזאת של השירים, ראייה מצמצמת הנאחזת כפולקלור הרליגיוזי ומציגה אותו כעמוד־תווך. הדתיות" " של פרידמן — אומר מירון — היאאותה דתיות חילונית של השירה המודרנית" , " מלאת פקפוקים ככל מה שהוא מהוץ לעצמה ותהום פעורה בינה לבין תווושת־עולם דתית, הגטו־ הה בקיומו האובייקטיווי של האל. הוא גפ מנתח את תכונת־היסוד של שירת פרידמן: הרגשה עמוקה ומקפת־כל של סבילות, של " קבלת רצף הקיום, אם בשמחה או אפילו באקסטאזה ואם בצער יד ותהייה, אבל תמיד בפאסיוויות, גצורד., של היפעלות ולא של הפעלה.. " עולם־העשייה הספרותי העברי היא, ברובו המכריע, חילוני. הוא גם אקטייוי ומסתער, אפילו גצערו, אפילו בהתכנסותו בתוך עצמי. יש גו תסיסת מתמדת, אי קבלת דין, התרסה. ייתכן שגם בכד געת משהו מן הקזשי _לקלופ את יצירתו של פרידמן. זאת ועוד: לקוראי . השירה העכרי—, וזד. ממילא הוא בא־כזח של מיעוט אינטלקטואלי — לא קל, דווקא גתוקףהיותו עכרי, להיכנס למרחג המטאפוריקת הפרידמני־היידישי,, המשופע _כל־כך בתמונות, סימולת _ומיגגים , גלותיים, "אפילו גשהרקע הוא ישראלי. זה, כלי ספק, עניין פםיכיליגי. יככל ואת, כדאי לעשות את המאמץ _ילהתגגר על המעקמים. נסו־נא להרים את הצעיף. לא תתחרטי. השיר משול לגעל־ח"ם / יש לו מהלכים " ועוויות משלו: / מבעד לזידמת הג'ונגל / מקפצות חיות מהמות / קופים מטפסים על מענף גדל פרא//. דש שחממה בשיר משתררת / כבחוך כלוב של זהב / שבה ישנה כנרית/. ישישונת יושבת ליד חתנור / מסתכלת גציפור וגרכ סורגת. // ויש שהשיר יצטלצל כאחת / כפעמון צעקן ופרוע: / דלקת מרקדת גרגליים של אש / על־גגי קומות ואבן/. מתור חלונות עוטי ארגמן /
קופצות אמהות דולקות, בזחעותיחן תינוקות, // ושזכ בשיר משתלטת דממה / כמו בהרים גהגהק ך. שלגי הלגן של הלילה/. אור הלבנים מהלך גגרגיים של משי/. ליד הנהר הקפוא / עומד צגי מנמנם / ומפקיר את עצמו להמטר כוכגים//. ופתע חולף שיר כריצה / כרכבת _חיח, וכחלוניה־ עיניה / נפגשים / הרים וגקעות, ארצות וערים / כיקחות קש וגורדי שחקים / מלכים בכתרים וקדושים בצהורים / כנסיות יהירות וקלויזים אחוזי פחדים / מחנות רוכבים אל הקרב ונהרות פרועים שוצפים / נביא דולק עומד על צוק בלב ים//. והנה הדמים שוב השיר / דמום ורך כטלה בחול ורדום / שהקדוש־ברון-הוא נושא על זרועותיו. // אז טוב שיסיים הפייטן את ספר שיריו / ויקום ויאמר תפילת ערכו / כי שעת המשורר היפה ביותר / היא שעת התפילה גסיום יצירה . '1 הגאתי _גמלואי אתשיר* (בתרגום ק. א. " ברתיגי) מן הספרהאגדה נוח גדין" שראה " אור כ־. 1960פרידמן מציג כאן את איךקץ פניו של השיר. בהשתמשו גצורה חחיצונית - אורד השורות, הנשימה הפיוטית השוקקת או נרגעת בהן — כדי להמחיש אתחילופי העונות. "ויפה הדוגמה הזאת גם לנו, " המיש־ תאים על יצירת המחבר מבחוץ בטרם ננסה להרוס אליה ם ג י מ ד" אכן, אף בטרם נציג את כף־רגלנו על המפתן, בחר לנו שאין הדברים פשוטים כל עיקר אם גם נראים הם, לעתים, כאלה. הפנינה צפונה בתוד קונ־ כייתה. הפרי עטוף כקליפות. היי השיר מורכבים כמו חיי האדם. גאורר־רוח, גאהגה, בנכונות, צריד לגשת אליהם.