מעריב, 6 אוגוסט 1982 — המחבוא בארגז הכביסה [כתבה]
המחבוא בארגז הכביסה
. _דמ בגילי כבר סובל מ- % A- חוסר זכרון, אבל החווי f\ r1 מת הכאובות של הטבח בחברון נשמדו אצלי בצורה -בהירת ועמוקה ביותר, כאילו הדבר אירע זה עתה" — אומרת הרבנית צפורה שימין, ונושבת _כגי־ברק, ילידת . 1906 היא מסוגלת להשיח שעות על גבי שעות, ברציפות: ובפרטי פרטים;, ב־ איר_^י יום הטבח בחברון, שהשבוע מלאו חמישים ושלוש. שגה. להיערכו, שבת . היה. ששים ושמונה " איש, ביניהם נשים ותינוקות, רובם מאנשי הישוב הישן ותלמידי ישיבות, הומתו אז באכזריות על ידי פורעים ערבים, במשך שעתיים וחצי, וכל אותה עת המשטרה הבריטית עמדה מנגד. היישוב היהודי בחברון חוסל לאחר הטבח והותיר אחריו זכרונות אימים. הרבנית שיעיז, שנקראה ב־1929 בשם צפורה ישראלית, היא אשד, מש-
כילה: בוגרת''סמינר למורות שפיצר בירושלים;למדה חיגוך ומדעי היהדות באוגיברםיטה העברית. היא יסי ' דה וגיהלה בית ספר לילדיםגפגעי _טיתוק מוחין (מטעם אקי"ם, (ועל כך גאותה. לפני כארבע שנים התאלמנה מבעלה, הרב מגהם־מגדל שייגין, שהיד, מורה ומפקח בזרם החיגוך של אגודת ישראל ומשגיח _רוחגי בישיבת רחובות. יש לה שלושה בגים ובן־אח מאומץ. מלבדם גדלו בביתה גם שני ילדי אהותה. הוריהם, אהותה וגיסה, גטבהו 'שגיהם בחברון. צפורה הצילה במו־ידיה את . שגי• _הזאטגטיס מידי הפורעים. האחד הוא. כרוך . חברון (אונגר, (כיום עובד ? מחלקת _החיגוך בעירית באר־שבע, שהית בן שגתיים ביום הטבח. אחותו היאשושנה אלט־ מן, תושבת גבעתיים, נשואה לבעל חברת ביטוח, שהיתר, תיגוקת בת חמישה שבועות באותו יום מר שבו גרצהו הוריד, בחברון. מבט מווו
בלשון שוטפת מעלה . הרבנית שיינין את זכרוגותיה. קולה תקיף, והיא בהירת־שכל להפליא. זכרונה בוגד בת רק כאשר היא מנסה להיזכר בשם או בתואר מן העבר הקרוב. מה שאירע לפני למעלה מחמישים שנה כאילו _איייע . אמש. וכד היא מספרת: "הגעתי_?לחופשה אל אחותי הצעירה גחמה (בת עשרים ושתיים) ואל בעלה שלמה אוגגר (בן עשרים ושש. ( למדתי-אז;באוניברסיטה, והבאתי עמי עבודה על;פרץ סמולנסקין. ביום חמישי נסעתי. ירושליימה עם חברה שלי, שקדה לה נם' והיא נשארה כבר בעיר. "בערב, כשהגעתי אל המונית לחב־ רון _שחגתה בשער יפו — הרגשתי במבטי הערבים שמשהו לא טוב עומד להתרחש. הגיעו אז לחברון כמה בחורים של , ההגגה' כדי לשמור על-ה־ תושבים ועל ישיבת סלובודקה, אך הרכ סלוגים דחה את דברי אזהרתם באמרו: והרי אנו חיים כמו אחים עם הערבים. עיזבו אותנו. ג ' ם ' גיסי, שעבד עם ' הערבים ב- " מכונת חצץ, סיפר בליל יום המישי כי החברים הערבים בעבודה התלחשו ביגיהם, הציעו לו עזרה — אך הוא לא חבין. ביום ששי חזרה אחותי מבוהלת מן השוק" הערבים _חביטו בי בעיניים, פראיות. לא כתמול שלשום. " "לפנות בוקר התעורר גיסי וסיפר כי הלם הלום קשה על הערבי שישן עמנו. בבוקר מיהרגו לשלות אותו החוצה, בגימום. "בשמוגד• בבוקר גכגם מזכיר ח־
הרבנית צפורה "וימיו * חמלאבים שמרו על שני התינוקות (צילם: ראובן קסטרו)
הכרוז תר"»ט:
במלאת חמישים ושלוש שנה לטבח בחברון, חוזרת הרבנית צפורה שייניו אל אותה שבת שבה הצילה את שני התינוקות של אחותה, אשר היתה בין הנרצחים מאת תמר אבידר
ישיבה, מר וולגסקי, בלוויית שוטר ערבי, כדי שהלה יכתוב עבורו מברק לביתו בירושלים, וידווח כי אגו היים ובריאים. הוא סיפר כי בלילד, נרצח בישיבה בחור. לאחר מחצית השעה גם וולנםקי כבר לא חיח בחיים.. .
מקלות !רמחים
לפתע שמעגו ' מרחוק קולותאיט־ " " _בח אל יהוד"! (_טיבחו את היהודים. ( ראיתי דרך סדק בחלון קבוצות של ערבים עם מקלות ורמחים, מתקרבות אל הבית. גיסי דחק את הנשים והילדים לחדרון קטן מאחורי המטבח. אחותי הניחה שם את התינוקת שלה שנרדמה בתוך ארגז של הכביסה המלוכלכת. כעבור כמה . דקות שמעגו מכות " קשות בקומה שמעליגו, שם. רצחו הערבים שלושה בחורי ישיבה ואת. הרב שבביהו התגוררו. אשתו ניצלה. כי _גםנדה בבית השימוש. לא עברו יותר מכמה דקות וה- " פורעים התחילו לשבור את הדלת שלגו. גיסי לא התחבא אלא: ניסח לדבר עמם. גיסתי פרצה לעברו, ו־ שגיהם הופלו במכות רצח לרצפה. האופה נהרג מיד וזקנו נשרף בפתי־
לית השבת. אבל גיסי ואחותי עדיין !ירפרו וגאגתו. חיכיתי עד שהפורעים הסתלקו ויצאתי מן המחבוא אל החדר. אני ואשת האופה שפכנו הרבה דליי מים על אחותי וגיסי בתקווה שזה מה שלא יתךלגשמד, לצאת... בעוד אנו מנסות להצילם התפר- " צה לבית חבורת פורעים שניה. הם פצעו קשה את אשת האופה. עד היום היא חיה שבורה ורצוצה. פגעו בי בכידון. מתחת ללב, אד נשארתי. על רגלי, כשאני גושאת בזרועותי את בן אחותי הקטן ואת ילדו, בן שלוש והצי, של האופח. הפורעים תקעו חרב בארגז כביסה י" כדי לוודא שאין בו דבר — ואגי הייתי בטוחה כי בת אחותי גדקרה וגהרגה שם על ידם. נפלתי על הילדים כדי לגונן עליהם. כך נשארתי עד שלאחר שעה קצרה הגיעה חבורה שלישית — הפעם לא של פורעים. היה זה ערבי זקן, שכן, ונשים ערביות, שהיו החברות של אחותי. למראה שגתגלד, לעיניהן הן קרעו את שמלותיהן וצר, הו באימה. הערבי שלה להזעיק רופא. הנשים . ביקשו ממני לעבור אליהן. לא העזתי לגשת אל ארגז הכבי- " סה המלוכלכת מפחד שאראה שם אח
התינוקת שושנה מרוטשת. לבסוף העזתי. והגד—, המלאכים שמרו עליה. לשושגה, שהיא כבר סבתא כיום, יש צלקת קטגה ליד העין. החרב פגעה בה קלות. לאחר שעה קלה באמת הגיע רו- " פא ערבי שדיבר גרמגית. הוא לא היה מסוגל לעזור לאחותי שגולגלתה רוצצה בפטיש, וגם, לא לגיםי שעדיין פירפר;בצהרים פינו אותגואל בית הבריאות הממשלתי'והושיבו ' אז־ תגו במכוגית, על ערימת פצועים ש־ בדרד נפחו את גשמתם. ' "המראות הללו מלווים אותי כל חיי. זו היתה עיר ההריגה של ביאליק — בחברון. כל אותה עת לא עזבתי מידי את שני ילדי אתותי, ברוך ושושנה. כשהגענו לתחנת איסוף הפצועים ונוכחו שכולי שותתת דם — נטלו ממני את התינוקות. אז התעלפתי. " _ואש מהסס
כשהתעוררה חבושה על גג הבנין בין המוני פצועים, צריחות ואנחות גוססים — החלה לחפש ביניהם את אחותה וגיסה. לפתע דאתד , את גיסח מועבר למטה על אלונקה ואף את אחותה — וראשה מרוסק. כאשר היא מעלה עתה את _הזכרון הזה, היא פורצת בבכי. אתותי היתה " כד, צעירה ויפה, וגיסי היה אדם נפלא ואמיץ... לא ידעתי את אשר אגי עושה. הגג היה בלי מעקה, רציתי להש־ ליך את עצמי למטה, אך אחד מבחורי הישיבה רץ אחרי ותפש אותי ברגע _האהרון. עד היום אני קשורה עמו בקשרי ידידות. הוא השוחט בקרית מוצקין, ושמו ברגר. באותו יום פגשה הרבגית שייגין (•שאז היהד, סטודנטית שעלתד, מוויל־ נה שנתיים קודם לכן) את מי שעתיד היה להיות בעלה, הוא היד, שם בחור " ישיבה, וניצל בנס. לא הכרתיו, אד ביקשתי ממנו ומחברו שיביאו אותי אל שני התינוקות שלי. "לימים, כאשר י גודלו הילדים בידי אשח טובה וגפ־ לאה בבתי אוגגרין. בירושלים, ? וצפורה גסעה לבקר את הוריה בווילגח — היה העתיד־להיות־בעלה מגיע לבקר את התינוקות בהיעדרה, וביקש י שלא לספר לה על ביקוריו. .
ב־1932 הקמנו בית, למרות ש- ''" אמרתי לאהד הטבח כי לעולם לא אתהתן, וכי כל חיי יהיו קודש לשני הילדים. אבל בסופו של דבר עברו הילדים להתגורר עמנו, לאחר שבמשך זמן י מה גודלו בידי הורי שעלו מ־ ווילגה, שלוש שנים לאחר _החחוגה — בולד לגו הבן הבכור. דק בגיל תשע גיליבו לו כי ברוד ושושבה איגם האחים הטבעיים שלו"... לאחר הטבח הוקםועד עזרה " . " יהדות העולם שלחה כספים רבים לשיקום היתומים והנפגעים. כסף לא " היתה אז בעיה, "מספרת הרבגית צפורה, שהיתה בין הפעילות המרכזיות בוועד העזרה, וזאת בצד המשך הלימודים באוניברסיטה. האסון הזה " העסיק אז את יהדות העולם. במלחמת ששת הימים, לאחר שהברון חזרה' לידינו — יצאו לשם הרבנית שייגין, בעלה, עם אהות גיסה שלמה, ועם שגי הילדים־של־אז, ברוך ושושנה — אל אותו בית שבו נטבחו הוריהם. מיד הכרתי את הכית. לא " נכנסנו פנימה, כי כיום מתגוררים בו ערבים. "באותו יום פגשה הרבנית וזיהתה גם את הערבי אשר הציל את בעלה.