מעריב, 30 מאי 1980 — Untitled [כתבה]
שלוש צלליות נשקפות במראת התיאטרון הלאומי ־־ צלליות נפרדות, ילידוודהעבר, שאולי יתאחדו יום אחד לדמות לאומית אחת". מלך־ מארוקאי /, "קליינע מענטשלעד" ו"הכתובה, " הם אולי הליכה לאחור, אד גם חיפוש המחר — באתמול
מאת שרית פוקס בימה' היא הברומטר של ה" m _®₪₪ m אומה'' כתב אנסקי ערב קופ ^^ 1 1 המדמה בירחון , במה, 'עת w _f9 *• ™ ניטוו חלומות על השתקפותן בתיאטרון של כ ל הבעיות הפסיכולו- " גיות/ הסוציו־פוליטיות, החברתיות, התרבותיות והמדעיות של הקהל בימינו. " לא פחות ולא יותר. אכן, עצומה היתד, תאוות המייסדים לראות את עצמם משתקפים, בצמיחתם הלאומית, במראת התיאטרון• . וכי איזו בתולת אינה מבקשת להנציח את התבג־ רותה ביומן־נעורים ? היום, באופן אירוני. אפשר לומר עלהבימה " ?" כי זכתה, באמצעות הרפרטואר 'הנוכחי שלה, להיות. אותה מראה נכספת. ומי!במראה ?־ אנחנו:מלך מרו- " קאי", "קליינע מענטשאלעך, "הכתובה. "אנחנו;. הננו " בחלקנו מרוקאים (או בגי עדות מזרח) הגאים לחשוף את הפיוט שבנו ולא את הקיפוח שלנו — על במה לאומית• אנחנו הננו אידישיםטים בחלקנו, מתנענעים על ערש נוסטלגיה ואידיאליזציה של. חיי העיירה היהודית. אנחנו הננו קרתנים, זעיר בורגניים שכל
משה בקר , ומיקי:קס ב"מלן מארוקאי" ב"הבימה" מבוקשם לראות עצמם בגירםה קצת.. מוגזמת אך לא שקולים, מתוחכמים. "
מכאיבה — ולנמנם אחר־כד בלא רגשי:אשמה ' ... זהו רפרטואר המשקף באומץ את;תרבותההווה, ולא המתהווה. : ?ובשני שלישיו ' < מ_$די מרוקאי" . _") ו"קליינע _מענטשאלעך, ("יש הליכה אהורנית, כדי להשלים את התבנית הפגומה, לתקן חסכים שנקבעו כבר בעשור הראשון של המדינה: ביזוי תרבות המזרח מכאן, י *נידוי האידיש מקהל צרכנידור " המדבר, "עד שנדחקה לתאטראות פרטיים בלבוש וודבילי מתקתק. _ירופן בקודש _הקודשיט _^ , " מלר מרוקאי, 'מחזיר לתרבות המרוקאית מעט מכבודה, "אומר המחזאי גבי בן־שמחון, המרוקאים " באים לקודש הקודשים של התאטרון הלאומי כדי לראות את היחפן ש'להם לבוש כמלך. בשלושים ושתיים השנים בארץ הם היו אורחים בחתונה לא . להם, תמיד זרקו להם ?עצימות בצורת קזבלן, םלמוניקו, עליזה מזרחי: , קח, תמצוץ, ותשאר בפינה. 'נתתי את המחזה לקריאה ל־5 תאטרונים, כולם קיבלו אוחו, אך אני רציתי דווקא בתאטרון הלאומי, כי ראיתי במחזה אקט חברתי, מעבד , לאקט התאטרוני;ומלבד זאת, יש בו בשורה לכל החברה הישראלית, אשכנזים ומזרחים, כי כולנו, 'כמו גיבורי המחיזה שלי, רודפים אחרי ענן המשיח, בארץ ללא משיח, ארץ ללא גאולה. תאטרון לאומי חייב לבטא את כל האוכלוסיה, לא רק את מחציתה?" ימי פריחה ויציאה מהסגר הגיעו ־לעדה המרוקאית בישראל, ואחד מן הקיצוניים בקרב האינטליגנציה המרוקאית, חיים שירן, איש ?הטלוויזיה הלימודית, שסרטו על יהדות מרוקו הוקרן בשנה שעברה (בטלוויזיה הכללית, (טוען:היום אין ברירת, צריך " לעשות אפליית מכוונת, הפוכה, לטובת עדות המזרח.
עוד . לפני שנמצא סגנון ישראלי כללי, יש לתת לתרבות,, אפילו הפרימיטיבית, כמות שהיתה במרוקו, לפרות. באופן. טבעי. זהו תהליך מכין לקראת אינטי גרציה. איךאפשר לשלב תרבויות בלי . להציג אותן ליתר מרכיבי העם. "?> פעם, בשנת , 1954בסדום, כבר גאתה גאוות המרוקאים". קזבלן" של יגאל מוסינזון הוצג במעמד בךגורי'ון, בפני פועלי ים המלח בסדום, בן־גוריון התרגש עד שנעתקו המילים מפיו. הניו־יורק טיימס" " דיווח בהתפעמות, מזםינזזן האמין כיההצגה הצליחה " להוציא את המוגלה שהצטברה בקרב המרוקאים .. "אלא שהמוגלה הוסיפה להצטבר, ואשכנזים יפי־ נפש טיפלו . בנושא המארוקאי (ויתר עדות־המזרח) באדנות , יפת־ נפש. % אומץ לחשיפה עצמית והנהמלך מרוקאי" בהבימר, ". ועל הבמה "" נחשפות אותן תכונות שדומה הי האשכנזי לא רצה לגלותן במרוקאים: כוח הגוזמה והדמיון, אומץ לחשיפה עצמית, הכבוד העצמי, בושה וצניעות לצד הדחף, הגופני כמעט, ללטף, להושיט יד, לשבור טאבויים" אירוטיים. כשבאנו לארץ, "אומר גבי " " בן־שמתון, התפרשו לפתע כל התמנות האלה לגנאי, " אמת לנו ללבוש מסיכה, להיות קרים, השגיים.
עיירה שלמה במחזהו של בן שמחון אחוזה בדיבוק משיח. שמועה יצאה כי מי שיצליח. לרחף מן הגג • 'לעבר השמיים — היא הוא משיח האמת. י הכל מתחרים ביניהם על המשיחיות, הכל נדחפים מן הגגות כבמגיפה. והקברן שולט בכיפה. מחזהו של בן _שמחון מבוסס על זכרונות ילדות, על הכרות עם עיירה שחוקי הסוגסטיה הכתיבו את חיי היום יום שלה, שהקודש חופף , בה על ההול• על פי הגיון העיירה צמאת־הגאולה, האמונה בכוח לעוף היא היא ההוכחה שאפשר לעוף. באווירת הלום זו מתגלית שאפתנותו של אב להיות אבי המשיח — אפילו יש בכך כדי לסכן את חיי הבן, הנאהבים מתעלסים על הגג בפיוט . בשרים, האם מתעלסת עם כפילו ש, ל בנה — ספק יודעת ספק מכחישה — שזהו בנה. הטומאה נלחמת בטוהרה ודור האבות נמצא אשם בכפיית עצמיותו על בניו:הוא הי , לד שלי!אני " , חוללתי אותו!כיוונתי את מיתריו. נפחת בו את נשמתי!שישמיע את צלילי" ־- דברי אבי יונתן המדרבן את . בנו לנסות לעוף כדי שיממש את ציפיותיו כלפי עצמו, ציפיות שנכזבו מזה שנים להיות פייטן הנחלץ מן הגשמיות אל הרוח. אכן, דומה המיסטיקה שלמלך מרוקאי" למיס- " טיקה של עיירות י. ל. פרץ החסידיות, ואף מזכירה במשהו , אתדיבוק" האשכנזי: גם בדיבוק" יש " "" אב " שאפתן הכופה על בתו;בדיבוק — מתכתשים שחור הדיבוק הסיטרא אחרא, נאלחותם של . הקבצנים, בכוחות הלובן של האהבה והשכינה;במלך " מרוקאי" — נלחם המוות בדמות הקבר !־, באמונתם ־מזוקקת של המבקשיגז לעוף ולגבור על המוות — השטן נאבק באלוהות (המשיח) על כיבוש העיירה. שדה הקרב של אמינות וערכים הומה ארוטיות
: ־"; _iX_*_']fVi\f, י "י ־ י ־ י' י י י '. ?־ :. ל " _^י"גשכנ" ' —"!! -־' ־ ל י ־י זי v |. :_, - . _a •י! : ?י !_Hנון U??! ־ . ר _־ -' _* : ־Hi!? •V־ * . ־ז
מודחקת המבצבצת מן המטפורה של חדירה ומעוף * הדיבוק חזדר לגופת של לאה ובועלה, ואילו _פרסיאדמ מתחננת בפני יונתן שיעיפה עימו:תפוס אותי. ... " תעיף אותי!תדחוף אותי... !תדחוף תדחוף אני ל» יכולה עוד. "החדירה והמעוף הם אולי שני פגי התמזגות הבשרים המקבילה להתמזגות הקבלית עם השכינה לתיקון העולם לאחר שבירת הכלים. אפשר שהיה למלך מרוקאי" סיכוי (על כל " פנים, היתה זו תקוות מרוקאים רבים, (להיות ?ימין " דיבוק" אשכנזי, מיתוס תיאטרוני, פולחן תרבותי', אלא שדומה שהבימוי הספקטקלי, המתזמרי המהוקצע. • הסינתטי של עסי יזרעאלי, פגע בתמימות . ובפראות כאחד. הבמה היתה לבית תפילה שרוח־קודש חיליגית שורה בו, הרף המוסיקה היפיפיה של שלמה בר. מלך מרוקאי" בהבימד, ". הוא ?הכאה פומבית "" על חטא שנכפה על יתדות מרוקו, לנסות להידמות לאשכנזים, חטא שעונשו היתלשות: קניתי חנות בדיזנגוף / כדי להכות שורש . /כדי לקנות שורש / כדי למצוא מקום ברוול / אבל / אנשים ברוול / אנ> שואל את עצמי / מי הם האנשים ברוול / מה יש באנשים ברוול.. .
כותב ארז ביטון ומחליט: ר. שעה אפלולית / בחנות בדיזהגוף / אני אורז חפצים / לחזור לפרוורים / _ולעברימ האחדת. @ סיפורי זוועות שלוש צלליותינו נשקפות אלינו במראתהבימה " , " והצללית האירית היא השנייה. כבית מקדש. לשפה העברית קמההבימה" ברוסית, " כקריאת־תגר . לאומית. סטניםלבסקי הגוי. "הוקסם " מן השליחות שבהקמת תאטרון בשפה העברית העתיקהלא זו המדוברת בפי ?הפליטים" (היידיש " "( ביאליק, שביקר במוסקווה בשנת , 1922_טען:בשכדוז חושים, כי עם יסוד תיאטרון בעברית זכתה העברית למימושה העליוןשבה אל כו י הה הראשון והקד־ ") מוני(" שכן השפה העברית היא ביסודה שפת עלילה ודרמה. עובדה: חסרה היא? . את זמן ההווה_: זמנית הםזמני התנועה התמידית — העבר והעתיד " . " בכניסת היידיש לביתהבימה" יש שיבור מיתוס. " יש ויתור של. התפכחות,.. _בן־ג_^ריון, כל ןלר יד? זאת, לא יאהב ' יידיש בראש ' ־חוצות ישראל, זעם זאת, אפילו ותיקיגדוד מגיני השפה" נושכים חריש " את שפתם, לא בזעקות, עם הישמע יידיש על בימה לאומית. ברור _היומ שלא מן 'היידיש, אלא מן הלעז נפתחה הרעה על טוהר העברית.
עם העלאת "קליינע מענטשאלעך" בהבימה" " תדעך באופן סופי והפגנתי, אוירת ציד המכשפות הממלאת את זכרונות אנשי התיאטרון האידי בארץ, : מאז שנות החמישים. סיפורי הזוועות שםיפרו השחק־ , נים האיריים המובטלים זה לזה בקפהגינת" " בתל־אביב, על שאיז נותנים לשחק פה ביידיש. " אפילו המשטר הפשיסטי לא שנא אותנו כל־כך" ־> עדיין רעננים בזכרונמ. אנשי תיאטרוןגהלדפאדן" " הישראלי, שפעל בחצר־של־גרוטאות תחת כיפת השמיים בג'בלייה" נ(תן וולפוביץ, ישראל ובטי סגל, " פסה גוטמרק, (מספרים על קנסות, על איומי משטרה לפוצץ הצגה ' עם 30 שוטרים, ("על צנזורה בראשות ") קיסילב שפסלה הצגתם בשל היותה . אידית, על נסיעה לכנסת והודאה מפי השר חיים שפירא: שיש " כאן ענין פוליטי. "ואפי-לו פרשת בג"ץ עלומה, גולל בפני נתן וולפוביץ, בשנת , 1951שסיימה בהחזר 4, 00 לירות (סכום הקנס המצטבר) וקביעת, כי אין לפסול הצגה בשל שפת היידיש. איש לא יכחיש כי בן־גוריון התנגד ליידיש. ואיש לא יאשר כי פעל לשם בך במסגרת.. התוק. לעומת זאת ברור, כי מעולם לא סובסדה הצגה אידית בכספים כפי שסובסדה הפעם בהבימה " . " דז'יגן ז"ל אמר לי לפני 3 שנים. ־הה, אילו היו " נותנים לי רבע אחוז מתקציב , הבימה? '. ' אחרי .. מלחמת העולם השניה השקיעו מיליונים בהנצחת היהדות שהושמדה, אגל אותי. את האנדרטה החיה —-
שכחו. " דז'יגן נאלץ להרבות בנסיעות לחו"ל כדי להת־ פרנס, ובארץ השתלב בוודווא-לים ורדרדים של שהקנים סוג ב' (במקרה הטוב) וזמרים שלא הוצפו בהצעות עבודה בעברית. הצגות אלה לא פנו לקהל דוברי היידיש האינטליגנטי, אלא לקהל שלעליזה " , מזרח" ושות. ' ומדוע סופק הקהל כפיו בהנאה ב"קלייגע מענטשאלעך" י על שום היותו פולחן של נוסטלגיה הפועל על זכרונות קיבוציים, ומדבר בשפת •חוויות וערכים שמילונה משותף לשחקנים ולקהל (חזיון בלתי אפשרי במחזות ישראליים מול קהל . עברי. ( רגש אחווה מקשר את השחקנים והצופים, אוירת אילתור צוהלת מזכירה את התיאטרון האידי הגלותי. הקהל צוחק, צחוק נטול רוע ורגשי עליונות, מן הפער שבין המציאות ותפיסת המציאות של גיבורי שלום עליכם, שהדף עניותם, הם מדיפים ריח מופרז של תאות ' אובל, כסף ומין, לא פחות מגיבורי מולייר האציליים. צוחק הקהל . ממשחקי לשון ומן הקללות, ומרפה מן הצחוק, בשברירי הארה פנימית, שעה שהוא נזכר במיליונים המפרידים בין ערמומיותם?של עניי כתריאליבקה . העליזים לבין ערמומיות ישראלית מסויימת. והצחוק נע מנוסטלגיה אל פארודיה. בעולם הערכים הישראלי יש משהו גרוטסקי ביהודים תמימים. מאמינים, ממזריים" בלי להזיק. ,. "קליינע , מאנטשעלעך' עשויה להיות שגריר " בינלאומי. ליהודי התפוצות" — מתגאה השחקן שמואל ')־משד כעמוד (40