מעריב, 22 אפריל 1977 — בסגור זכוכית ^^??^?^*!?^ ע ?!?* \ ו‭1)1‬ בו *‭^1י1‬זו^ > "ודז8יו ה 1ו*<ז>?>ו> [כתבה]
בסגור זכוכית ^^??^?^*!?^ ע ?!?* \ ו1)1 בו *^1י1זו^ > "ודז8יו ה 1ו*<ז>?>ו>
על תרגום סונטות שקםפ1 ד בידי אפרים בווידא
מאת משה שמיר פונמות שקפפיר, תרגום אפרים בדוי• דא, בלוויית הערות ואחרית דבר, הוצאת דביר תל־אביב, תשל"ז, 236 עי. "". לולא בסגור זכזכית שבוית מתרח תמצית הקיץ הניגרת, היופי על פריו כלא היה, לא הוא ולא שריד ולא מזכרת. " (ויליאם שקספיר) אילו לא כא מפעלו ההדש של אפרים כרוידא, אלא בשביל לתת בידנו את הפוניטה ה־18 מספר הסוניטות של שקס־ פיר — דיינו. הקורא ייטיכ אפ יתן דעתו תחילה על יצירה כלילת שלמות זו, המועתקת כאן כסמוך מתוף הספר. סאם ליום $7זל _קלץ אמשילך? אתה ענג ייסר ןךך :1נ$0 9ךסי קזץן !7תס ?ןעזלילה, ןתור ס_קלץ {א וךאה איננו: יעןעיןךקיע1ב?ל1ל1י1בער, ןלש ^'ר עמום ןהב ףיו, ק;ה ; 3 ל הוד הודו לפנה"יעךיו יו$ר ב!ד קמורים !חליפות עונה: $ןן:ל לןיצף הוא נצח לא לבל, וןוהוךף ךקזיס לא לזרה, וןןןת לא לךהב , בף למשל, י ; עת עם טורי 3ןז3ח סתעךה ןיל עוד אדם רואה ו?ה נושם, לחיו הללו, ואתה בהם. יופי טבעי ומלוטש זה (טבעי ומלוטש, כדבר והיפוכו הכרוכים בכל מעשה־ אמנות ראוי לשמו) יש בו גדלות אמיתית גם במקות וגם בתרגומו, והוא כמע־ שה גם, שאתה מודה בו ומודד• עליו בעת ובעונה אחת. מה נרחבת, איפוא, תודתנו למתרגם —י ־ כאשר מתרבים והולכים לעיי נינו מעשי־נס כאלה מדף אל דף, עד לעשרות רבות בתוך מנין קנ"ד הסוני־ מות. אכן, גדלותה האמיתית של שירת שקם־ פיר ניצבת לפנינו בספר זה, גם אם איננה עשויה מיקשה אחת מלוא קומתה. גם במקור יש סוניטות הנופלות מן הרמה שאחיותיהן — וודאי: אביהן מולידן — מחייבים. בעיני מי שאינו מסוגל להיח־ לץ ממערכת המושגים של זמנו ולספוג את הבא אליו ממרחקי דוד עבר כמות שהיה וניתן, מקרקעו ומשורשו, ודאי ייראו מוזרים ורחוקים דברי־שיר החוזרים על עצמם, מוטיבים הסובבים במעג־ לם ושבים וצצים. אבל לקורא הרגיש מזומנת כאן חוויה בלתי־מצויה של פגישה עם הגאונות הקלאסית שעיצבה את תרבות אירופה. כיום חי העולם כולו במעגלה של תרבות זו, הנשענת על , האמונה בערכים החיוביים של החברה האנושית, בנצחונם ובנצחיותם. גאוותו של המשורר בעצמו היא גאוות האדם בעולמו. הסוניטה מס' 18 היא לא רק שיר תהילה לאדב היפה, לגבר המפואר (אידיאל רנסנס' • טיפוסי), אלא היא גם שיר תהילה לרואה האדם ולמתארו, לאוהבו ולפייטנו, ואולי יותר מכל — לצופה עתידותיו. הוא שיר תהילה לשיר — ול־ החילה• הוא התפעמות מן המשמעות, מן הטעם, מן התכלית וההרמוניה שבעצם הדברים, שבמהלך הזמנים, שבגלגול ה־ היסטוריה. חלקו השני של קובץ הסוניטות, החלק הקטן יותר (27 לעומת 126 של החלק הראשון) — מוקדש לאהבת אשד, , לאותה גברת שחורה", שחוקרים וסופרים רק " הוסיפו על חידתה, בלי להתקרב לפתרונה. והגה גם הלק זה, באופיו השונה, בנעימתו הסרקסטית, בהתחפשות הקפרי־ זית שלו לפעמים — גם הוא מאושש את תהושת הפגישה עם עולם קלאסי מצד אהד, מצד ההשתאות על חידת לב האדם. בין כך ובין כך מן הדין שנאמר, כי הישגו הכולל של אפרים ברוידא הוא בזאת, שהקים לנו בלשוננו עולם שקס־ פירי משכנע ושלם. יש צליל לסוניטות, והוא מהדהד באותנטיות מלאה. לא תמיד תהא זו מלאכה קלה — אבל האיש אשר ישקוד על ספר זה יוכל להגיד, כי היה בממלכת שקספיר. מלכתחילה, נטל על עצמו אפרים ברוידא משימה בלתי אפשרית. לא זו בי י בד שעצם הנסיון לתרגם שירה כרוך תמיד בהשלמה מראש עם הסתפקות־ במועט — אלא הפעם גדר עצמו המתר־ גם כמעט בכל הנדרים האפשריים. הוא נטל על עצמו לתרגם ?ירים שכבר במקורם הם קשים וקומפאקטיים, בשל
'צורתם הקשיחה, צורת הםוניטה. הוא לא לקח לעצמו שום הנחה: שמר על משקל, על מספר ההברות הקטן יח־ סית לכל שורה (קושי קטלני במעבר מן האנגלית מועטת־ההברות אל העברית רבת־ההבתת), הקפיד על החריזה במקורה — וכמו כדי להתגרות בנו צירף את הנוסח המקורי באנגלית בשולי כל שיר, כאומר: כזה ראו — והעזו־נא י לטעון כי אפשר טוב מזה! עד כדי כך הקשה על עצמו המתרגם, עד כדי כך העמיד עצמו במבחן החמור ביותר, ללא שמץ הקלה — שפעמים אמנם מצטרפת תחושה של אי־ נוחות אל תחושה של אי־הבנה, והמתיצה מבדילה אותך מעל עניין השיר ומעל מלוי תיו (העבריות) גם יהד. ההשוואה עם י המקור עלולה לגרום תחושה של פיחות מרגיז על ידי עצם תהליך התרגום. בקצת רוע־לב אפשר לאסוף כמה וכמה סוניטות ולהוכיה, לכאורה, שהנסיון להעביר שירה מלשון ללשון נידון לכשלון מראש. אלא, מי שיש לו נסמן והבנה כלשהם בתרגום, ובתרגום שירה בייחוד, יודע כי אין מלאכה קלה יותר וכוזבת יותר מאשר מלאכת הדקדקנות כביכול וההקפדה כביכול על העתקתה־צילומה של כל שורה־ ושורה, כל מלה ומלה. המימרה הידועה על דבר הנאמנה שאיננה יפה והיפה שאיננה נאמנה — מתפרשת למעשה, בדיון רציני ועמוק יותר, בתביעה לדעת להבחין בגבול הדק, שבו יחד עם הדיוק המילולי נמוגה המהות הפיוטית. אם זה קורח — י רע חדבר. אבל אם מצליח המתרגם להיות גמיש בתחום הדיוק המילולי ולדייק בה־בשעה בתחום הגמישות המשמעותית — הרי הצלחתו שלמה וראויה לכל שבה. יש מקרים, שהמתרגם עצמו מודה בקוצר ידו. בשולי הערה לאחד השירים, מוסיף המתרגם:התרגום המכווץ כאן " מאונם זו נחמתו, שרוב משמעות הוא מדרכו של שקספיר". יש מקרים, שהתמונה הפיוטית מתפרקת לפרטיה — אך אינה מתאחה מהדש לכדי משמעות (ואז גם הדיוק וגם היופי נפגמים). הסוניטה מס' , 2 למשל, נפתהת במקורה בתמונה מיטאפורית שלמה, שתרגומה המילולי הוא:כאשר ארבעים הרפים יצורו " על מצחך / ויחפרו תעלות עמוקות בשדה יופיך —" החפיפה בין תמונת המשל (הזמן המטיל מצור על יפי האדם וחופר בו תעלות) לבין תמונת הנמשל (האדם המזדקן ופניו הנחרשים קמטים) — היא שלמה, כיאות. והנה אותן שתי שורות בתרגומן — ודאי בשל אותו אונם עריץ של קוצר־ההברות בשורתן — מביאות לנו רק את האלמנטים של המיטאפורה — ושני המישורים, גם המשל וגם הנמשל, יוצאים פגומים. הנה המסת המתורגם: בעת יצורו ארבעים סתווים " על זיו פניך, לשוחות נבקע... " כאמור, אפשר להביא דוגמאות נוספות מעין אלו, וגם זה אמור — שאין מלאכה קלה ומפתה יותר. אך השאלה איננה אם ידע או לא ידע אפרים ברוידא מה מלוא משמעות המקור. מעטים בקרבנו בני־ סמכא כמותו ביצירת שקספיר ובספרות אנגלית. השאלה היא אם צדק, שהציב על עצמו משטר כה חמור, כה מקפח־ אפשרויות, כה כובל־גמישות. אילו רק הרשה לעצמו להוסיף שתים־שלוש הברות לכל שורת! אילו ויתר על החריזה! אילו פסח, פעמים, אל משקל אחר! חוא לא עשר. זאת. עלינו לקבל את מלאכתו בכל חומרת־כלליה — וקודם־כל
עלינו לנסות להבין מדוע החליט כפי שהחליט. לפי עניות דעתי — יפה חחליט. אם בדראמה לא הייתי מקבל את הנאמנות הקשוחה למסגרת הפורמאלית של המקור — הרי בתרגום של מחזור סוניטות הדבר מוצדק. נשמתה של הסוניטה ותכלית מהותה — המשמעת לחוקים עליונים. כאן תמצית טבעה האציל של הסוני־ טה, כאן עצם שייכותה לעולם הקלאסי. היא מבטאת, בחומרת צורתה, את ה־ אידיאל הקלאסי העליון ביותר: שחרורו של הרוחני מתוך החומרי, למען יע־ בוד החומר את הרוח. הדבר המופלא בספר סוניטות זה הוא בכך, שאותה תמצית של צורת הסוניטה — היא גם תמצית תוכנה. כי הרי זהו הדבר . שאומר שקספיר, חזור ואמור, ב־154 ואריאציות: בהשתחררו מעצמו, מסגירותו, ' מאנוכיותו — ישתחרר החומר מסופיותו. הכנעת האנושי החולף — לעל־ אנושי, הכנעת הרגש — לעל־רגש, הכנעת התמונה — לעל־תמונה, הכנעת הלשון — לעל־לשון — זוהי נשמת הסוניטד, השקםפירית, ויפר, ואמיצה ו־ עמוקת־הבנה היתד, החלטתו של אפרים ברוידא לא להקל על עצמו ולא להקל על קוראיו את ההתמודדות עם עולם זד, שכולו גבורה מתאפקת. הישגיו נראים, לאור הבנה זו, מלוא שיעורם. מופלאים שבעתיים נראים עתה ההישגים המלהיבים, כגון סוניטה 5 (ממנה נלקחו השורות המובאות בראש המאמר, כמוטו), או סוניטה , 21 הקולחת במין שטף טבעי ובוטח, כמו זה עתה יצאה מתחת יד האמן, או סוניטה — 46 שבה הצליח המתרגם להעביר דקויות של דו־שיח דיאלקטי בין יסודות שיריים שונים, או אותה סוניטת שעשועים וירטואוזית, שזכתה לתרגום לא פחות ויר־ טואוזי — מס' — 143 שממש איני מסו־ גל להתאפק מחביאה כאן בשלמותה. כרוץ ע. קרת בלת בהולה לתפס 5ן־עוף נמלט לו, וברוצה ל אךץ חיש תוריד את עוללה י לךדף אתר הלן שבו חפצה; ולהךביהןה הללד ש נזנח לאוץ ?עקבותיה בצעקה, י והיא ו• לבה • ־ז לזה יי. י אשר ^1 •• ברח ? - " מבלי לשעות לצער תינוקה: כן אחרי הנס ?למך ךצה את, ומךחוק אני:לדך דולק;— אם אח אף תךביקי עזח^9ה את, אלי באם (א שובי ל#3ק. ב י ה את$לל כי לתמלא הש. קף/ אם מר בכלי ובשובי לשכך. אבל חשוב לא פחות ממניין המקרים הצלהים — הוא ציון עובדת השלמות הכוללת של הקובץ שלפנינו. הרקמה בו־ לה, בלשונה ובמקצב־משפטיה, בשיווי־ צבעיה ובעושר משאביה — יש בה אצי־ לות בלתי מפוקפקת. אנו באקלים של כתיבה גדולה, אמ במחיצתו של רב־ אמן — במגע קולמוסו הבוטה והקל גם ־חד. רואה אני, בקראי ספר זה. את שתי , גבירות הכבודות — האנגלית והעברית — מרימות עפעף לרגע ומתעוררות עם סומק קל: נעוריהן הנצחיים שבו לזרום.