מעריב, 1 ינואר 1975 — בזכות רבקה היהודיה [כתבה]
בזכות רבקה היהודיה
"את מ. דרומי כשעה שהיה פר •וולטר 8 ק ו מ טורה כיצירת *אייווגהו" *- שאת הפר? הראשון שלו, מתיר סידרה טלוויזיונית בריטית, נראה מהדתיים על האקרן הישראלי — ככר היה הולה אנוש• עוויתות־הקיכה הפכו לו יסוריפ נוראים פדי הת• קף, ואת "אייוונהר' — כמו את *הכלה מלאמרמור'/ שאנו מכירים בגלגולה האופיראי, ואת *אגדת מונטרוז" — הכתיכ למזכירות, כעוד צעקות־כאכ כוקעות טפיו. "אייוונהר' ראה אור ב־. 1820 שתים עשרה שגה אחרי כן — ב־21 בספטמבר — גסתלק םר וולטר לעולם שבולו טוב, שבו אין עוד צורך לעמול בפרך על חיבור רומאגים היסטוריים כדי לפרוע זזובות. הוא היד. אז בן . 61 באייווגהר' אץ משגיחים ביםוריס " הפיסיים שגתלוו ליצירתו. עגיינו של הרומאן — שתורגם לראשונה לעברית בידי מ. בן־אליעזר ופורסם באודיסה ב־1916 וארבע שגים אחריכן בירושלים — הוא אגגליה תחת שלטון הגורמאגים, בימי ריצ'ארד לב־הארי שיצא להילחם בארץ־ישר־ אל עלימגת לגאול את הקבר הקדוש סיד המוסלמים. אבל בעוד ריצ'ארד סיחגר קרב עם צלאח א־דין, גותרד. אגגליה בידי אחיו הגיקלה גיון, זה שעתיד להתפרסם כג'ת בלי־ארץ, מי שהפיאודלים הגדולים אכפוהו להע־ גיק להם את המאגגא כארסא'' ה- " מפורסמת. אגו זוכרים אתאייווגהר' לטוב " בזכות דמותה המרהיבה של רבקה היהודיה• מי שגתכגהאבי הרומאן " ההיסטורי" היה סקוטי שמרן ואדוק, אבל צרות־האופקים האגטי־יהודית, שמשלה בכיפה גבריטגיה, לא מגעה בעדו מלעצג דמות מקסימה בחיגר. האנושי כמו בגאוותה הלאומית. רבקה של םקוט לא זו בלבד שהיא יפה־ פיה, אלא גס בעלת שאר־רוח ו־ חרבות רחבה, ללא כל השוואה עם בגי תקופתה, גשיס וגבריס גס יחד. היא, ולא ראווגה הסאכםוגית, הריהי הגיבורה האמיתית שלאייווגהו". " האביר אייווגהו לא יישאגה, כמובן, לאשד• — בסופו של דבר היא יוצאת עם אביה, יצחק, את גבולות אגגליה - אף ני לבו גוסה אליה, אבל אילו דברים גאים שם הסופר בפיה על עמד. הגדבא!אבות עמי הצפון " הרברבניים איגס כגגד אבותי יוחד מן האיזונ אשר בקיר גגד ארד ה־ לבנון", היא אומרת לאביר־ההיכל,
זולטר סקוט בוא־גילבר, המנסה לפתותה להעתר לתאוותו, שמותיהם מפאריס את ה- " ימים המפוארים ההם, כאשר שכן רבון־עולס במד בין הכרובים אשר במקדשנו; גדולת אבותי איננה מתנת בשר־ודם בי אם מתנת האל, אשר רוממם מעמים וקידגפ אליו. אלה היו האבירים לבית יעקב". סקוט ידע, כי כף־הטאזנייס ביצי־ רתו גוטד. לעבר רבקה ולא לעבר ראוונה. בהערותיו לאייווגהו" הוא " מתנצל על שלא הועיד את רבקה לווילפרד איש אייווגהו אלא גתן לו את האווגה. גם אם גתעלפ מן ה- " דעות הקדומות של התקופה, שעשו זיווג זה כמעט בלתי־אפשרי", הוא כותב, יודשה־גא למחבר להעיר, כי " לדעתו דמות בעלת סגולות תרומיות וגעלות כאלו תרד יותר משתעלת על־ידי גםיון לגמול למעלות הטובות בהצלחה חומרית". וולטר םקוט תיאר ברבקה שלו לאו* דווקא דמות מופשטת, כי אם אשה חיה, שעוררה את התפעלותו: רבקה גת (, (1869—1781 יהודיה־אמריק* גית ממשפחת גרץ מפילדלפיה, ש* םקוט שמע עליה מפי ידיד אמריקני, הטופר וושיגגטון איירוויגג. רבקה גת הקדישה את עצמה לעזרה ליתומים והיא שפתחה את בית־הספר הראשון ליום א' בארה"ב. אגב, היא התאהבה באיש שאיגו מבגי עמד. ודתה, אך גזרה על עצמה שלא להיגשא לו. ראשיתו של םקוט היחד. במשורר, ובתחום זד. קגה לו שם וכבוד. את הרומאגיס ההיסטוריים החל כותב ב־1805 והראשון בהם פורסם כ־1814 וזכה בהצלחה גדולה. רומאנים אלה עשו אותו למפורסם בין סופרי ברי•
טגיה ולאחד הידועים בין סופרי ה־ עולם — אף כי רק ב־1827 הסיר המהבר את מעטה האגוגימיות מעל הספרים והכיר באבהותז" להם — " ובשנת 1820 העניקה לו ממשלת לונדון תואר של בארוגט. חמש שנים אחר־כך פגע בו המשבר הכלכלי הגדול ומוסט את עסקת המו"לות שלו. הואפשט את הרגל, אך סירב להתחמק מפרעון חובותיו שהגיעו ל־130 אלף ליש"ט. הולד. , שבור — אשתו האהובה מתה — 1826*3 ומוגה־שבץ, לא פסק לכתוב או להכתיב כשהוא משלס עשרות אלפי ליש''ט לגושיו. הרופאים דחקו בו להחליף את האקלים, הממשלה העמידה ספינה לרשותו על־מגת שיפליג שנה תמימה בים התיכון. ביוגי 1832 חזר הביתה, עודגו חולה אגוש, ודרש שיגישו לו את הגוצה, אך זו גשמסה מבין אצבעותיו. המוות לא איחר לבוא. תומאם קארלייל כתב עליו, כי סיפוריו מלמדים שהעבר היהמלא " וגדוש אנשים חיים, חיים לא בכוח סרוטוקולים", ואילו היינריך היינה שלא חסך ממנו קיטרוג, ידע לכתוב, כי הרומאגים ההיסטוריים של סקוט הפעיסובמשא שלהם, יותר מב־ " כוחם הפיוטי, את כל הלבבות באירופה". גיתה אמר לפגי מותו, כי ברוסאגיס ההיסטוריים של סקוט הכל גדול —הגושא, הגפשות הפועלות " והביצוע". הקוסם סן הצפוד לא גמלט, כמו- " בן, מגלי הרוויזיה הבלתי־נמגעת, אולם אפילו מבקרים מודרגיים מודים, ני אחדים מספריוראמים ש- " יהא להם מעמד קלאסי בר־קיימא". מכל מקום, עוד בימי־חייו נמנו ה־ צעירים עס קוראיו הנלהבים ביותר, וכדרך סופרים רבים אתרים, גם כיום מיטב קוראיו באים לו מקרב בגי־התישחורת. אגוחבים" לו לא " רק אתאייוונהר' אלא אף את " טליםמא'' (, (1825 המתרחש כל־כולו " על אדמת את־הקודש, בימי מסעו של ריצ'ארד לב־הארי, ובעברית הופיע מאה וחמש שנים אחרי פירסומו המקורי. הרבה יותר מזה חבים לו, בלא מדכאות, סופרי דורו שהוא השפיע עליהם השפעה עצומה — ויקטור הוגו ואלכסנדר דיומא (האב) הצרפתיים, אלכסנדר פושקין הרום , ואלםאגדרו מאגצוני האיטלקי. מה זרים ומוזרים גתיבי־חיי!" העיד " הוא על עצמו, "קבלתי השכלה־ לחצאין.. . מילאתי את ראשי הבלים לרוב.. . אף־על־פי־בן התקדמתי ... לבושת אלה שאר בעל־חלומות הייתי געיגיהס ועתה הגה פגעו היצים בכנפי* לפני המוות ביקש שיקראו באוזניו. שאלוהו איזה ספר. "איזו שאלה היאז" קרא, יש רק אחד!" קודם " שאיבד את ההברה היה פוסק פסוקים מישעיהו, איוב ותהילים.