מעריב, 24 אוגוסט 1973 — Page 87
»אגי לא כותבת שפך* אני מלחינה אומו" — נעמי 8תקל גחגו'ו!לוחמי-יפ•
מאתי נור ת ב _ת ל ! ן ^_ ה שני© משפר היא W יושבת בתל־אביג ועדיין ן מתכוונת לעמק, לבית- " אלפא, כשהיא אומרת " בית" . " כל תהליך קשת יותר בקיבוץ, כיוון שהכל יותר דחוס, אינטנסיבי. בבת אחת מזדקנימ _מאתיימ איש, ואתה רואת את עצמן במראה של מאתיי0 איש. המגע הוא _בל־בן בלתי אמצעי. בנוסף לבעיה שלן יש לן הבעיה של _האחרינז.
" הקונפרונטציד. עם הדורות הצעידים, גם חיא חזקה יותר מאשר בעיר, " אומרת נעמי פרנקל, שעתה יצא ספרה ה ח דש דודי ורעי. " " תל ־אביב לא חביבה עליה, היא מרגישה כאילו העיר תלשה אותה מאד־ מתה. השורשים שלי הם בעמק, אבל " הצלחתי ליצור לי "קונביה" בתוך העיר, וטוב לי להיסגר בה. אני היה בעיר ונפגשת עם אנשים, א בל לרוב , כמו שקוראים ספר לימוד. השוב שסופר יכיר את בל הרבדים של העם, בכל המצבים. את הקיבוץ אני יודעת. עכשיו אני לומדת להכיר את העיר. הלכתי, למשל, להרצות בויצ"ו במשך הצי שגה רק כדי להכיר חיי שכבה חברתית מםויימת מעין עבודת מחקר
, חברתית. " בארבע השגים האחרוגות עובדת געמי בחיל־הים. " לא ראיתי את עצמי מוכשרת לעבוד במחיצת אגשים שחיים את חיי העיר הזאת בצורה ה־ רגילח. לא התאקלמתי מספיק בעיר
גדילהרגיש בטחון. ' הצבא הוא מסגרת. ?מאד מיוחדת., עפ בעיות :מיוחדות, ו־ \ החיילים הם בבואה. של הארץ בולה". היא גוייםה כדי _לצתוב את ההיסטוריה של יחידה מובחרת בחיל־הים, ז לא ל־ _פידסום, אלא לשימוש פנימי של ההיל. לקחו אותי לעבודה בעקבות י עבודתי " . על •היומנים ש ל'מאיר הרי•ציון. הייתי אז הברת קיבוץ. הלכתי ברצון. זח היה אחרי שקרה לי אסון אישי גדול. ההצעה _להיוון בתוך המלהמה (מלחמת ההתשה) מאד קסמה לי. " ־
גרקלאגבון — ־־־—־־־
זמן רב הלבה עם חיחידח לבל מ ק ום , יצרה קשר עם החיילים, דוב ב ה אותם וכתבה על פעולות שעדיין אי אפשר לפרסם על אודותיהן דבר. • הפגישה עם הצעירים היחד. חשובה לוז מאד. " היא קיבלה ביטוי בספר, ובספרים הבאים בוודאי תבוא לעי ביטוי יותר בולט. העבודה נתנה לי הרגשת שותפות. חשוב לסופר לא להשקיף על הדברים מהצד, אלא להיות אותפ, אפילו הוא לא מנצל אותם ישירות לספרות. קשה מאד לנצל דוקא הוויות אישיות לספרות. אני נזהרת מלעשות זאת. אבל חניתוח האינטלקטואלי מקבל תוכן אחר אס הוא מלווה בחוויה הנפשית. בעצם אין
, להפריד בין שני הדברים". היא מבטלת את החלוקה הברורה לדודות" ואומרת שכל שגה מגיע לצבא " מחזור שוגה מקודמו, למרות שאין ביניהם הבדל גיל של דור. היא לא מנס חלחגך" וגם אינה מתבוננת _טאםיבית, • " יש שותפות של עבודה " ויהם של כבוד. ואם כבר מדברים על דורות, אז לכל דור יש זכות להשק־ פות שלוי לדרך שלו לצבירת _נםיון
nw ע_0 נ ע מ י פרנקל על _םפרח ... . -• \.
חיים שלו. אגי שונאה. שדור מבוגר _מעמיך_^_אלן עצמו במופת. אגי ילא אוהבת את המבט אל ח• עבר " בסגנון " של , אצלנו מיה יותר טוב. 'לא שבהתי את געורי. לא היה לגו טוב. היו הרבה התלבטויות, והיה קשה.. בל הברק שמעניקים לנעורים ולילדות בספרות, או. בגיל מבוגר, הוא: ברק לא _גכון. "י "• כשיצא החלק הראשון של שאול " ויוהגה" זיהו רבים את נעמי כגבורת הספד , למדות הכהשוחיה הנמרצות. נעמי טוענת, שדמויות גיבוריה תמיד בדויות, האנשה של רעיוגות, לא אגשים אותם פגשה והכירה. " אני גמלטת מלהשתמש . בהוויות
אישיות שלי, במעברים שלי, אם כי הם באים לידי ביטוי. אדם לא יבול להיות מופרד מ ע צמו , אבל תהליך הכתיבה הוא _כל־כך מורכב והדברימ, אחרי גלגול היצירח, רחוקימ ממציאות נפשית ורוחנית מסויימת, עכשווית. יש לי רתיעה מוחלטת מלספר דב־ ריפ איגטימייפ שלי, גפ בחייט. אני גפ לא אוהבת לדבר על עגיגיפ אינ־ טימיים של אחרים. אגי שוגאת רכילות. זו תכוגה איומה, מכבידה, בעיקר בהברת מצומצמת. בקיבוץ הרכילות היא ממש מכה הברתית. וכמו שאגי לא אוהבת לדבר על אחרים, אגי לא אוהבת לדבר על עצמי, אגי לא חושבת שזה כל-כך חשוב לאחרים לדעת. לכן גם לא אוהבת אוטוביוגרפיות. "
השראה אינטלקטואלית חיל-הים לא גכגם ישירות לספר, כיוון שאינה גוהגת לתאר דברים בזמן שהיא היה אותם, היא מחכה למרחק של זמן.
לא השתמשתי בחוויות שלי, אבל בדק " תי כל דבר. העלילה בדויה, לבן גפ הייתי הופשיה לבהור _8י שרציתי. אצלי ההשראה לספר היא השראה איגטלקטואלית, אף. פעפ לא רגשית. גפ לא ל , שאול ויוהגה. ' עליתי כילדה. לא הכרתי את גר- " מניה ושוט דחף אמוציונלי לא דחף אותי. הדחף הוא אינטלקטואלי. חשבת רוחני, נפשי, אפ אפשר ל ק רוא לזה כך,. שאול ויוהנה' כמעט כולו _מגוסט על חומר נלמד, ואני חושבת שזו אולי הולשת הספר. רק אחרי שנכתב כרך א' הייתי שגה " בגרמניה, לכן יש הבדל גדול בין כרך א' ל כ רך' ב . כרך א' כולו חומר גלמד. אפילו לא באתי במגע עפ יחו* דימ יוצאי גרמגיה, וזח . מורגש. סופר לא יכול לפרגם את עצמו רק מחומר נלמד. " שגיפ הלמה לכתוב דומן ישראלי וכל מה שכתבה עד עתה היא רואה כהכנות לרומן הזה. " עכשיו, ב, דודי ודעי/ אני בתוך זה. ההמשך, כך אני מ ק ווה , יצא בשנה הבאה. אינני יכולה להתחייב. ההמשך מוכן, אבל הכתיבה זו צרה צרורה.
האמת היא שגפ , שאול ויוהנה' היה צריך " להיות דומן ישראלי, _בגוםח ה • ראשון הספסל עמד על שפת ימה של תל־אביב, לא בגרמגיה. אבל _אהר־כך. מתוך ויכוה עפ תהליכי הזמן, עט ההתענינות של אז, הבעיות, הכנע* ניות, היהם לגולה, השואה , זה השת־ גה. אי אפשר היה להימלט מהדברים האלה. בעיית גרמניה _היתה אז בעיה ב וערת , כל אחד הגיב עליה בדרכו. אני הגבתי בדרך של שיבה. רציתי ל ד ע ת את המ ק ור. " לממת שהגיבוריפ המאכלםימ את ספרה בדויים, אין היא יבולה לכתוב על דמות שאינה מזדהה אתה באופן