מעריב, 1 מאי 1970 — םם המרפא לגרמנים הוא הטינה כלפיהם [כתבה]
םם המרפא לגרמנים הוא הטינה כלפיהם
מאת ד"ד שמעון זקס. "" ז'אן אמרי, יזוודי ממוצא אוסטרי, ' לתם במחתרת הבלגית בימי. המלחמה העולמית, נתפס ע"י הגרמנים וישב שנתיים בכלא עד שנשלח לאושוויץ ולבסוף שותרר זג"י צבאות הברית _בברגן־בלזן. ספרו, מעבר לאשמה " ולכפרה" — הוא הנסיון הראשון, דומני, שקרבן הגיהנום הנאצי מנחה את חווייתו עשרים שגה לאחר השואה, ומתאר את הקושי של המשר תייו — היום. מה כוחו של אישרוה (א3וי הוא פילוסוף, (בעל מטען רוחני ופילוסופי לעמוד נגד ההרס השיטתי של האדם במתנה המוות ל כיצא נשא בתוכו איש התרבות המערבית את הגס יון של א ושוויץ עד לימים אלה י אייך מלווה אותו עד עכשיו הזכרוו של אותו שאול תת־ היד, -יאיר הוא מסתכל על העולם של עכשיו, שכה •התרחק מן האימה, עד כי בני הדור הזה כבר _איינם מאמינים שאומנם התרחש מד, שהתרחש—? אין זו פסיכואנליזה, או מחקר קליני על מי שנפצע בגופו ובנפשו, אלא וזיאור העיבוד הפילוסופי של אותו לקח נורא. ומה, דומני", הווו של ספר מבריק זח. מבריק בשל סגנונו, כנותו האכזרית והחדה, הביטוי העז למתח שבו נתון האיש עד היום. אמרי משלב בספרו חמישה נושאים שהמשותף ביניהם הוא חוסר יכולתו להאמין שוב באדם, או בהגיון ה- " היסטוריה" או בכל תפיסה פילוסופית שהיא. המעות הנושאים הם: איש הרווז באושוויץ;הגסיון של העינוי;' הגלות או הזרות;הטינה על הנשארים בחיים ;הקושי להמשיך בחיים כיהודי. לאחר תיאור החוויות, מגיע הוגה־הדעות — שהתחנן על ברכי הפילוסופית הגרמנית — למסהנות
אלה : הרוח נכשלת מפני המציאות על ?האימה. התרבות איבד, שומרת על האדם מפני שבירתו המוחלטת. מושגים הרלבים _ומחנפצים. האשליה של קוסמופוליטיות מתחםלת ומלמדת את האדם שהוא זקוק למולדת, להיות יהודי, הוות אומר לעמוד בכל רגע מולהפחרון הסופי" של אתמול " שיכול להיות עובדה מאיימת ובוראת גם מחר. מי שהיה שם קרבן, אינו מסוגל עוד לבבות לעצמו אשליות דתיות או מטאפיזיות. מכי אבושיוחו נשארת לו לאדם רה חכמתו שנת-
קשתה ע"י גםיון האומה. מה נותר לו ו _!_:_ורח־תיים על ספקנות מתמדת, אשר לעולם לא _תיהפן לתכנית מאור־ גנת, היות ותמיד ובכל שעה היא עשוייה שוב לעמוד'בסימן שאלה. אומר אמרי _בפחח ספרו: איני פונה בספר זד, אל חברי " לגורל המשותף. הם יודעים הכל. כל אחר חייב לשאת בדרכו שלו את כובד הלקח האיום. מזה אין. לו מנוס. אד לגרמנים, אשר ברובם המכריע אינם השים את עצמם אשמימ או נפגעים, ושלהם ימי הרייך השלישי כאילו אינם נוגעים כלל — ברצוני לומר כאן מד, שאולי לא הומחש להם עדיין, וזהו האספקט של העבר בהשתקפותו בהווה ובעתיד. " מההשיגה" אושוויץ ו חומאם מאן " הכריז בימי המלחמה, בהיותו ב־ ארה"כ:במקום שאני נמצא, שם " נמצאת התרבות הגרמנית "! אך אסיר אושוויץ, גרמני־יהודי, לא יכול היה להכריו הכרזה אמיצה כזאת, אפילו היה הוא — תימאס מאן בעצמו... אמרי מסביר כי שם, _באושוויץ, נאלץ האיש הבודד, המבודד, להשאיר לרוצח הס. ס. האפל ביותר גם את כל התרבות הגרמנית. מלל ל, אבמ. רגר.
טרקל, רילקה... נדמה לי שמאז 1945 עד היום לא תבע יהודי בצורה כה נמרצת שמירת טינה לגרמנים. והוא אף יודע להסביר את זכותו האנושית לשמור טינה זאת. אשמתם של הגרמנים היאסי- " כום סטאטיסטי של אשמה אינדיווידואלית. אשמח העשייה אשמת אי־ המניעה. אשמת הדיבור, ואשמת השחיקה והאדישות"! הוא מצפה מהגרמנים שישאו את חרפתם כאומה בחרטה מתמדת יומיומית. "ויחד עם " זאת הוא רואה _בטינת היהודים כלפי הגרמנים, גם סם מרפא' לגרמנים עצמם. רק כך יוכל עם זה להיות רגיש וזהיר יותר כלפי עצמו. חשוב " והכרתי שבמחנה האחד תישאר הטי־ נה תוססת וערה, וע"י כך — במחנה השני תתקיים תמיד התשדבוח כלפי עצמו"! אמרי אינו מרגיש קשר לדת היהודית _ולמדינת־ישראל, אך הוא חש הזדהות מלאה עפ אלה _שמספר אוש־ וויץ הרות על זרועם, כיהמספר " הזה נקרא מהר יותר, הוא קולע וקצר יותר. הוא פשוט יותר מאשר התנ"ך או התלמוד, ומוסר בכל רגע מושג יסודי יותר על השותפות שבינינו. "