מעריב, 22 מרץ 1964 — הוויכוח מאת?אי גולדראט על הפרדת נותב המאמר הדת מן המדינה [כתבה]
הוויכוח מאת?אי גולדראט על הפרדת נותב המאמר הדת מן המדינה
- .. -. ןו-השיח כיו החילוניים והדתיים במדינה נעשה צורם וקשוח מיום ליום. כ• מקופ ויכוח תרבותי וענייני מפכיפ •לאמונות ודעות יש התנצחות . וצחצוח חר• בות-לשון_, ולעתים גולשים למדרון 'של ויכוח עקר וי תפל — על כל: סממני ל• הכעיפ_:"והקנטת _הזולות " הסגנון;המקובל בציבור, שיש לו מהלכים בדשות-הרבים של המדינה, הוא: החלק הדתי" בהסכם הקואליציוני , " ד-רישות-היסוד של הדתיים, ובמיוחד בל הכרעה לטובת העמדה הדתית (כגון : ענייו "שלום(" הס: בבחינתסחיטה, " אתנן פוליטי, "מתן " קונצסיה " ושלמונים;או לפחות ניצול קוניונקטורה פוליטית לרעת הציבור החילוני, שאינו משרת את האינטרס' של המדינה ואופייה הדימוקראטי• כך, למשל, מוצא לנכון שר בישראל, משה דיין, להצהיר ברבים: אם הופל עלי להיכנע ולהכ־ " דיע בין החיטה דתית בעניין , שלום' לבין החיטה פוליטית בעניין המימשל הצבאי למפ"ס — בחרתי בראשונה. " במצב זה לא ייפלא, שבלב האזרח מצטברת מרירות על המיעוט הדתי הכופה את השקפותיו ואורחות הייו על הרוב הבלתי-דתי. והרי איש לא יטיל ספק בדבר, כי ניצול מצב קוניונקטוראלי לשם הטלת חובות על רוב האזרחים, בניגוד לדעותיהם והשקפותיהם — מהווה דרך בלתי הוגנת, אנטי־ימוקראיוית', מתנקשת בחופש הפרט, ובחברה מתוקנת לא תכיר מקומה. .
אבל •בהרהור שני מסתבר, שאיןהקיד כי כד נורא" - והדברים " נראים באור אחר לגמרי. בניחותא ומתוך שיקול !זעניינימ לגופם אפשר לדון בבעיית , דו-הקיום . שבין הדחיים והחילוניים במדינת ולחתור לחישוף : האמת והגרעין ההיסטורי שבטיעון הצד הדתי. י , • י .. . * ; , ה_"מיניטום" הדתי מפופפ על ארבע דרישות־יפוד, והן: א) אישות, על פי ההלכה;ה) :שמירת השבת בפרהסיה, ;ג) כשרות כ- . -מופרות . המדינה, :ובשלו י חו .. _' תיזז, ;ד, ;. (מתן. אוטונומיה ל־יגוד'הז־תי;., לגווניו''', י י , / הנימוקי'ס המצדיקים אתה" מינימום הדתי" הזה הם שלו - " שה: קיום עם. המרובע" הדתי בא להעיד, " שעדיין לא עומעמה התחושה של עם בעל _, ייעוד ייחודי-מקורי שאין מש--לו בעמי-תבל• לא פילוסופיהאמונה מקיימתעם מפוזר ומפורד* ומבטיחה " את רציפותו ההיסטורית, אלא קיום עקרו-נות-יסוד הלכה למעשה. הם שציוו את החיים והנצח לעם לבדד ישכון"• מי שמודה " בקומוניקאציה הבלעדית ובדוהשיח ההיסטורי שבין עם יש - ראל ואלוקי ישראל והזיקה המיוחדת שבין בני אומה זו לברית סיני — אי-אפשר לו להתעלם מעיקרים ויסידות שהנחילו חיי שעה וחיי עולם לעס היהודי בכל המצבים ובכל הדורות• ד, עס היהודי בלי סי-מגי-הייחוד האופייניים לו ירק לי — קיומו מוטל בספק. ד'נשתנה מדילד ההיסטוריה היהודית — בתקופת המדינה 7
העבר ?מחייב. מתור דרך-ארץ — ואפילו נניח, ג-מילות-חסד למערכת הערכים שחישלו את נצח ישראל בכל
, מר א••• נולדראט, נמנח שנים רבות על ראשי הסתדרות . פועלי אגודת ישראל" וייצג אותח), במסגרת החזית הדתית הלאומית) בכנסת חראשונח• לאחר• מכן חצטרף, ל"פו'גל המזרחי* והוא משמש כחבר הנחלת חמפלגח הדתית־ לאומית• המאמר מסתטד על חמיסמן המתפרסם באן לראשונה• המבחנים — יש לנהוג בהם יחס של כבוד והוקרה• בתל. מוד נאמר:שואלים ליהודי על מה אתה " יוצא להיהרג _ על. ששמרתי את השבת• על שמלתי את בני. "דורות עלו על המוקד _צגלל נאמנותם ודביקותו! כעדכי־היסוד הדתיים - האין לכבד זכרם ולהעריך מורשתם ז מגמת ארבעת עקרוגות-יסוד אלה — הטבעת חותם ההמשכיות ההיםטורית-יהדותית על מדינה זו והפגנת מידת הזיקה שביו ברית סיני ונס התקומה בימינו. גשר-קשר שבין המדינה ו ה ת ס ו צ ו ת. לית מאן דפליג, כי דת ישראל מהווי' הגשר-הקשר האמיץ יההדוק _בעתר שבין יהודי כל הגלויות. דרישות-היםוד הד. תיות, בסים דו-הקיום ואהדות האומד—. הן ביטוי לרגש ה־ אחריות ההיסטורית הכלל-יש-ראלית והדאגה לקיום היהדית בפזורה• פגיצילין-היהדות חיוני לעיצוב דמות המדינה לבל תתדרדר לניוון הלאומי שבתיאוריות הכנעניות וחתירתה לטמיעה במרחב האיפלאמילבנטיני ומשמש תרים ומגן בפגי מגפת ההתבוללות ונשואי תערובת המאיימים בכליון פיסי ורוהגי בקרב יהדות הגולה.
_דכל אופן, בהיעדר בסיס השיתוף ועם הפרדת הדת מהמדינה אין מגוס ומיפלט מקרע באומה• במקום טיפוח התיאוריה של קורת־גג אתת שמתחתיה חוסים כל נאמני המדינה ושוחרי טובתה הדתיים והחילוגיים גם יחד — תהיה פעורה תהום ביו אח לאח. מכאן רק צעד אחד לצמיחת שחי• כיתות עוייגות זו את זו ועך לחלוקת בית ישראל לשנים" —, " והתוצאות של פי. לוג בעם. הלא הן' כתובות י על ספר: דבךי י' הימים, שלי . עם !'יש!? ראל;_, : ,. _' , ' _;, "^,,, :,. ., לכן יש לראות כהפכס ארבעת עקרונות כאטנה הטכופפת על הכרה ' שכלכ, כורח היפטורי וצו לאומי עליון. יש 'להעריכו ככרית דו-קיופ, שכולם — ולפחות החלקים האחראים 2ע8 וכמדינה — קיימו וקיבלו עליהם מהוד רצון טוכ והד־ גשה נעימה ולא _טתוך כפייה והתנגדות שכלב.
ואמנם בזמנו הצהיר משה שרת, שחוק נשואין וגירושין דתיים" '' אינו בבחינת מס קואליציוני, או וויתור לדתיים, אלא שמפא"י מחייבת את החוק מתור נימוקים לאומיים וכנובע מאינטרס הקיום של האומה. גם המגחיג הכלל-ציו-ני-ליבראלי, י מר יוסף ספיר, צידד במאמר בזכות האישות על פי ההלכה כחוק-יסוד לאומי השומר על קיום העם וייחודו — שאין להתכחש לו. עוד בתקופת המאבק, שקדמה למדינה, נסרה בחלל היישוב בעיית דו-הקיום לכשתקום — ובמרכזה: . הכרה בארבע דרישות יסוד הדתיות. במכתב הנהלת הסוכנות לאגודת ישראל בחתימת דוד בןגוריון, י. גרינבוים וחרב י. ל• הכהן פישמן-מימון המגוח — הכירו בצדקת דרישות אלו. ביחס לעיקר-העיקרים — אישות — הדגישו:ייעשה כל מה שאפשר למען " ספק בנידון זה אתחצורך העמוק של שלומי חדת, • למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים. "פיתשים — מיותרים. מים רבים?זרמו בירדן מאז 1947 ועד. היום. אך מעניין לדעת, מה יענה, למשל, יצחק גרינבוים למראה . חתימתו;על הציטטה: דלעיל• יתר על כן, במכתב זה גאמר במפורש ז הנהלת הסוכנות . מילאה ?את " ידי;החתומים מטה לנסח 'את עמדתה •בשאלות אשר נקבתס , בשיחה', והרינו •מודיעים לכם בזאת, את עמדת הנהלת הסוכנות. "מה י מענה עכשיו. י בפי מ. יערי, או י י. בר-יהוךה, בכדי לגשר על הפער שבעמדתם מאז' תש"ז ועדתשכ"ת
ייאמר בגלוי: יש טעם לדו־קיום, כאם מושתת הוא על רגש הפולידאריות, היהודית. וחובת ?האחריות הכללישראלית:;ותנאי ; הדו-קיום נפגשים י ־ •כילכ;פתוח > _טתוך רגש-ישל;>אחווה. אולפ, בו ברגע י :;;• שכתם: י : של".. ;. כפייה טצפונית;>תלוי, כו—, הרי טוב;:לו;;'_שלא:'נברא:: משנברא. _•_V _י_; _- _י</_: _;_י _• _^_. _; ;:; _V_;,, _:_(_, _;_. בל _יוויתור:^;רק:לשעה נעשה. ־ כל 'מידת כפייה -סופה מרידה . וסלידה. ואמנם רגש הסלידה קשה מכולם.
שכרכופים אותו עד שיאמר אנוס " אני' -, יוצא בהפסד טיפוח רגש איבה והתגגדות. אלה הם אלמגטים ההורסים כל אפשרות של ביקורת עצמית וגישה אובייקטיבית, ואין הפסד גדול הימנו כשהגדון הוא בערכי-דת וחובות הלבבות• על רקע מעיו זה יש להביו את הכרזתו הספוגטאגית של השר משה חיים שפירא בדבר ההרהורים במחנה הדתי על הפרדת הדת מו המדינה. אין בכך משום פליטתפה אלא משום פליטתלב• מתן ביטוי להתמרמרות וזעקת כאב נוכח המצב המתדרדר, העלול להביא לידי קרע טראגי שביטויו הוא: הפרדת הדת מן המדינה. • ואכן, במחנה הדתי שוררת מעין הרגשת "קצה נפשנו בלחם הקלוקל" של הצגת כל עניין דתי בראי של כפייה וסחטנות. במקרה הטוב ביותר, באה המתקת הגלולה המרה שלכניעה לסחטנות ־דתית" בעטיפה " מתקתקה של הצורך כמהווה של רצון טוב כלפי יהודי חו"ל בתקופת הביסוס של המדיגה. אפילו אחד הטובים וברי-חלבב ממחנה מפא"י, יו"ר ועדת הכספים של הכגםת, מר ישראל גורי, הצהיר בפומבי:יש לוותר, לפי שעה, לדתיים " מפני שעדיין לא הגיעה שעת החשבון אתם. " וזה הגרוע שבדבר• הוויתודים" כביכול — המגיעים " לכד לא בשכגוע והכרה בצדק שבדרישה ולא כביטוי של חולק כבוד למסורת האומה וכיבוד רגשות ;. זולת — אלא כאילו כפאום שד, מתוך תקווה שבלב שבעתיד גם זה יחלוף•" מצכ-לא־מצכ זה אינו יכול, לדעתי, להיטשר לאורו ימיפ. היחסים הטשומשים והטתוהיפ שכין שני הטחנות — הדתי וההילוני — טעוניפ חוטר נפץ רב, שפופו התפוצצות.
מאורע רודף מאורע. היום מטבחים באנייהשלום" ומחר גט קונסרבטיבי" " . אתמול "מי- " הו יהודי" ומתרתיים משבר על רקע כפייה בחינוך. וכך חוזר חלילה, בכל שני וחמישי. האפשר להמשיך בכך? בלב רבים מקננת ההרגשה, כי ההכרעה ממשמשת ובאה ולו1אי י שתוכרע לחסד ולאיל• שבט. •"