מעריב, 23 נובמבר 1961 — הפיוט של הצלמניות [כתבה]
הפיוט של הצלמניות
ף* ודות לקרן שהוקמה לזכר ז ) שגי צלמי העתובות שהלכו לעולמם, קאפא ושים, ניתן לנו לחזות בבמה עשרוה תמונות, התלויות גימים אלה באולמי בית םוקולוב, שלא במכחול. כפוף דר גיגאטיב של הצלמניה לדיוק ה־ סרטים ופרטי הפרטים של המשא. הצייר עשוי. ויכול, לנטות ימינה או שמאלה, להרקיע לשחקים, או לרדת לתהומות, להטיל צבעים סתמיים על צבעים עוד יותר סתמיים ולקרוא להם מרכבה, או מלאך. שם הדמיון מלך. שם הפיוט מלך. שם זוהי קיסרותה של ה־ אמנות. ואילו הצלם הוא פחות אמן. הוא יותר בעל מלאכה. ולכן, אם חושפים צלמים לנגד עינינו אח הפיוט, ואם הם מצליחים לכתוב דבדי שירה בצלמניתם המדייקת והמדעית — אכן, הס פייטנים. + _+ *
V* מבתי את שלוש תמונותיו של *\ מרדכי אברהמוב על , שני דר _הבדיס, "אם אין באן פרי דמיון, הנה יש באן כושר להחדיר לילד המצמלם את סגולת החסשיות ד הטבעיות. אני סבור, כי יצחק קרםט צילש את חמש הנשים שלו, על הספסל בשדרות, שעה שצלמניתו הפתיעה אותן. שתי נשים, כשהן משוחחות, מן הדין שיתלווה אל טבעיותן משהו שבהעמדת פנים. חמש נשים לא כל שכן!ואולם קרפט ידע להימנע מכך. כשעמדתי אל מול תמונתו של פאול גולדמן: "בשנה הבאה בירושלים, "הרהרתי בגולדמן כולו, זה ששמו הולך לפניו כמי שיודע למסור כל תו וכל קו של הפנים, של העיגים, של הקמטים. זהו כח מיוחד, סוגסטיבי, שהצלם־האמן מפעיל על גוף צלמניתו, ובך היא מגישה לגו פרצופים אינדיוידואליים
הדורי נשמה. הרבה הומור יש בתמונתו של מרדכי אברהמוב: . קהל נכבד, " כשחברי הנשיאות יושבים אל השולחן והגואם נואם כפני —-
כסאות ריקים!ואם מדובר על הומור, הנה מנה גדולה מן ההומור מצריה בתמונתו של דוד חדים: המשוגעים לדבר". ההומור נעשה הומוריסטי במיוחד, כשמםתבר ר מתבדר, כי משוגעים אלה הם הצלמים". אבן הפעם בשר הנחתום להעיד על עיסתו. מאיר פרוינדליך צילם תמונה יפה, אבל בחר לה שם שאינו מתקבל על הדעת: , גלגולי שבת בחולות. "על בל פנים האופנע שלו, המרקד באויר, מזכיר, משוס מה, את ניז'ינסקי. אהבתי מאד את תמונתו של רב־&רן יעקב נבו: ", ספירת ה־ פדיון. "עיניהם של שני הזקנים, המונים את המטבעות. מושפלות, ואין לראותן. אף על פי בן אנו רואים, רואים ממש, את המבט. יתכן, שהמבט אצור בצל, שהעיניש משילות. אכן, צלמניה בעלת דקות כתיבה! החסרון שבתמונתו של פאול גולדמן "דור האספרסו, "הוא, כי
המצולמיט מביטים ישר לתוך ה־ מצלמה. אצל זו לא אשמתו של הצלם, אלא של המצטלמים. מסת־ בר. שהקהל הישראלי הוא הגדוע ביותר שבעולם כולו, כשמדובר בעמידה לנוכח המצלמה. זכור לי מה אמר לי צלם חובב. שעבר וסייד בעולם כולו". צלמתי בכל היבשות ולא נתקלתי בשום מקום בקהל כה נוקשה, כה בלתי־טבעי וכה "חצה להצטלם/ כאילו היה מדובר ב־ צילום פורטרט אישי , בקהל ה־ ישראלי. " "המומחה* של מריס שמיר, לכאורה הוא לא יותר ממומנט ש" הפסת הצלמניה, אבל חוץ מה־ טכניקה של האור והצל יש כאן גס פרטים, ואלה הן האצבעות דר פשוקות והאצבעות המאוחדות ו־ ההדוקות, כשהסיגריה ביניהן. מאד אכספרסיבי 1 "שבת אחים יחד על המדרכה* של מיבה אבני הוא "שדבר. "אפילו הוא מבויים. ואילו "אפ ובהה ממתיקות סוד, "של חיים ירדני ,
הוא צילומ־תיאטרון המעיד ?מ הצלם כי יש לו חוש הריף לבימוי. חבורה של פעוטות" של משת לפידות הוא תצלום סימפאטי , חביב, וטוב שבני־שנה אלה טרם למדו להעמיד פנים. אף כי אפשר לומר, כי ישיבה מול המצלמה ז$ל הסיר, אפילו בגילם, הרי גס זו העמדת פנים. תמונתו של עמנואל פרת*!!הדייג מוריי , מהווה פור* טרט מצויין של אדם ושל מומנט. קבצנית יושבת וידה פשוטה, מושטה לקבל נדבות. ואילו דר אנשים עוברים באדישות ואינם אגשים עוברים באדישות ר אינם נעצרים. רק הדגלים שלהם נראות". רגליים חומקות. "הייתי קורא' לתמונה:ידיים "? במאוזן, רגליים במאונך. "צבי לביא, מחבר התמונה הזאת, קרא לה בשש שיגרתי במקצת: "אדישות. * אבל אין זה צריך למנוע בעדי מלומר, כי עבור תמונה זו הייתי מעניק לצבי לביא פרפ. יהודה קליינד־זעירא קיבל פרט עבור "באב". אכן, התמונה חזקה ועושה רושם רב. אבל אני הייתי מעניק פרם ליהודה קליינר־זעירא דווקא עבור תמונתו "חלום ה־ ילדה. "ילדה בעלת עינימ נפלאות, הרתוקות, תוך חלום שבתשוקה, לרגליה של רקדנית הניצבת על הבהונות. פרס שני ניתן לפאול גולדמן עבור "אין צחוק ־- ידיה בחלוך. השם קצת יומרני , אבל התמונה טובה
. בפרם הראשון זבה דניאל רוזנ * בלום. זוהי רפורטז'ה קפדנית, שיש בה אלפי פרטים. או יותר נכון עשרות אנשים ועשרות חוויות, כשהכל מחובר לנקודה המרכזית. המהמה את גרעין הרפורטז'ה דר מצויינת הזאת. אלא, שכאן היה לצלם שותף: המזל. אכן, הפרם הראשון מגיעלו •, לדניאל רוזנבלוס. בתערוכה, ש־ לידתה קשורה במותם של שגי ענקים בתהום התצלום העתונאי , שנפלו בשעת מילוי תפקידם.