מעריב, 15 ינואר 1960 — ב י ןי חס ד ו ת חב" ו ד דב ק ו ת . ב ~מפ " ם [כתבה]
ב י ןי חס ד ו ת חב" ו ד דב ק ו ת . ב ~מפ " ם
: •" ': •: :חל'? אברהםק י שלונם
חתן פרס ביאליק תשי"ט־ משוחח על דרכו כמשורר , על יחסר לביאליק, על חידושי ־ לשון ועל... קללות בעברית. על חדם" חחב"די ועל "
השיר האהוב עליו ביותר - טאת רפאל בשן _ — שירי הראשון ף—... מנסת אכרהם שלונפקי להיזכר וגבות עיניו העבותות מתקמרות במין קשתות מתוהות המצפות להץ—, שידי הרא־ שוו י מה זאת?אומרת ראשון?כותכיפ הרכה בחייפ וגוגזים. גילדות, בנערות, בבגרות, כותבים דברים טוכיב, ובינוניים ו... סתפ גרועים. אתה מכין, השאלה היא: מתי ראוי אתה להופיע כקהל ולדרוש הקשבה. טובי אשתדל. אה — הנה: השיר הראשון שלי פורסם לגמרי כלי 'רצוני. פשוט, לא הייתי בטוח כי מותר לי, לאברהם שלונסקי, לקוב. לדפוק על _השולהן ולהגיד: , רבויפיי יש לי מה לומר'! ההברים שלי פשפשו פטגרתי, גנבו משפ מהכרת שירי השאין לעת מצוא, ובוקר אחד אני מקבל אגרת כאחריות מהשילוה" — במה רמה ומכובדת וכ? תוכה מקופלים: הודעה על פרסום " השיר, איזה הכופ כפף, ומכתב שכהיפ מד"ד קלויזגר. _שאלתני־ועניתיך: הנה כך ראה את אור השמש שיריהראשון: טוכ? טל
(עוצם את עיניו, מניח ראשו אחיך, תסשענת) נו, אחר כך עברתי מייקטרינוסלב לווארשה. גרתי חלוץ בין חלוצים, בבית־ החלוץ. למען הפרנסה עסקתי בחטיבת עצים, חשבתי בי נעשה אותו דבר עצמו ארבו ביערות פיתוייט הקדן־הקיימת הרבה למשורר לישראל. שבי בווארשה . — , אפקתי התקופה '' . רק , ובל במטתדיט אשר , בד, — וסביבה כתבתי . , וכתבתי אבל הת - , וכתבתי. טוב — עליתי. וגם בארץ־ישראל עשיתי מאמץ גדול להסתיר את עיטוקי האינטליגנטי). בצחוק רועם) ס'טייטש! משורר?כותב שירימל'ך באותם ימים? הלא זה היד, טרייף שבטרייף"!קוסמטיקה" זול — גמור היו החבריה . נוי , מח מכנים יש חרבה דט־יט לדבר כאלה , איכשהו בזל־ התגלגלה לידי דבורה באדון, שערכה אז את החלק הספרותי עול "הפועל הצעיד" — מחברת שירים שלי. וביום ששי אחד — חשכה ואימה, בוקה ומבולקה. _חגליון חטרי של , הפועל הצעיר" מתגלגל לנהלל, עובר מיד ליד, ובו: שיר של אברחט שלונטקי! משפט הברים. מנויים י9ה מיו קמה זעקה גדולה ועצומה: הכיצד ? שומו שמיט!איך זד, הצליח להתגנב ל־ תברר, טרםק המצויינת, שמנדריק גמור, בטלן סופי, קוסמטיקאי המתעטק בחרוזיט! גזלקלק שפחותיו נמו טועם בלשונו מן הזכרונוח ההם) ואני זובר שהכינו נגדי משפט חברים מבויים יפה. והאשימו אותי בבגידה מדרגה אל"ף, בבך, שבמקוט להיות כוח עבודה קונסטרוקטיבי, הפכתי אינטליגנט תלוש המפרסם שיריו עלי "ה־ פועל הצעיר" — הן לא יאומן כי יסופר אשר והיד. כזאת פםק־דין בין חלוצי ?כן, _פסק־דין עמק יזרעאל בהלכתו ! , ו־ בסעיף העיקרי שבו נאמר, שאסור עלי , מאותו _יים ואילך לשתו־ת קוניאק, יללגום וודקה ועראק, מפני שאיני ראוי לכך, הלב ישתה — ? פסקו השופטים, ובמקרים יוצאים סן הכלל גם מעט בירה, עד יטהר, יימדקו עיונית כוחו התליצי האינטליגנציה אשר נבאש שלו , ! ביוון ויחזיר שנכשלתי לעצמו , יתפסוני בקלקלתי, אמרתי לעצמי: תמשיך איפוא להיכשל אברהם ו וכך ראד, אור מחזיר השיריט ־י . סתם. "
מפתח־זהב קטנטן... ' בחדר עמד ניחוח עז של שושנים. הן מילאו את בל הצנצנות והאגרטלים על ה־ כונניות, הארונות, והשולחנות. סביב סביב — פרחים!אמר שלונםקי ינחיריי החרחבי: — בל היום באים פרחים!אני נהנה! נהנה!נהנה!אבל אין לי כבר מקום בבית, התהלתי שולה זרים לידידים... שלוגסקי לבש חליפה אפורה, חולצת משובצת, סוודר כחול, ודוחו טובח עליו. היא הוציא מביס פנימי מפתה־זהב קטנטן., חקע אותו בדלת ברזל כבדה, חיא נפתחח, בדי סדק, הצבנו לפני ולפנים — טרקלין השירה. מצחו — שיר הגבוה טוב כל י כך כמעט , כמי שאג גבה _שלינםקי בסנטימטר ו־ נוסף—, שיר טוב!בוא נחשוב יחד. ובכן: שיר טוב!קודם כל הוא איננו מאבק של האדם עם קוצר־היד והרפיון שבו, אלא עט השפע והכוח העצורים במעמקיי, כאשר יש לאדם שפע חוויות ורגש!הוא... הוא... רו־ צה לכבוש אותם, להדביר אותם, ל־ הכניע אותם לרצוגו. אתה מבין אותי? הבט: המשודר חייב להניא וויתורים על וויתורים, בדי להגיע אל אותה דרגת לי־ טוש, שיכלול ומיצוי חנותנת כוח של הך־ סעמיות, עיוו של ברק — לשיר). בםפ־ קנות של נינוום:( אחח באמת מבין אותי? זי סוגיה טסיבכת _ימידכבת, _יעדינה שבע־ דיניה. יפה—, יבכן: אתה יידע בפני איזה פיתויים עומד המשורר ו כמד, אפשרויות צבעוניות, ניצצות ומרהילסלול בות קורצות לי את לון נתיבו והוא האישי , —, חייב הייהודי ומהוייב , ה־ עצמ_&י. בתוכני ים השפע של שירה עולמית אצירח השפעה), עוצם עין ימינו) שיר טוב ידידי חר, , _חנזלוטש הוא אינני ביוחר חיפה , אלא בייתר ' — השלך החזק ביו־ ביותר משורר ו אמשול הצועד לך אל משל הביטוי למד, שלו הדבר , יש דומח בו : דמית לצעיר, ההולך ועובד דרך סימטאות מזמוטיט, אהבים מגריט, ושעשועים זולים, אך איו. ו שם לבו אליהם, בי דרכו אל ה שולמית שלו. זהי!זהי!הרבה םיחוייט מונחיט על סף ביתו של המשודר, אבל הוא חייב _לונוח את כולם, לחגיע בהיר ניב י־ מיוסר ביטוי אל שולמית שירתו! ראיתי כי ידיו הגדולות של _שלונסקי מסוסיו!שכבה דקה של זיעה, כמו שעמל שעות לכתיבת שיר, אפשר, כאחד שהניח לבנים כבדות, חצובות מחדרי חדריט -־ על הומת הפיוט.
מיטב השיר... המשיך לסעור, ורעמת שערי הלבן מת־ נדרת לצדדין, בקצף גלים לבנבן: אומריט, דייס -- מיטב ננדדני חשיר בוהימי כזבו, הוא לכאורה . ני מד , : הלא ף כי אפו־ מו, היא אמת שירית, ובמד, זו נבדלת מאמת היומיום בטרם בוא הפיוט לחח לה את ח ע ו י ל ם ה ב א " ן • אומרים: אמת — וו בנות. כנות, ־־ היא ד, אמת. א-ג-ל!כבר ראיחי שחק! עלי במוח בובה, בדמעות שליש, והקהל — קר, קפוא, אדיש. לא חביבי ו _דמעיח מלי־ חוח עדיין אינן אמנות, נייר ספוג ליחות מלוווח של דמע, עדיין חוא לא שיד. שירח, זוהי טש ו הדגועח מיטב השיר בגביש מבון מנצנץ • אמת , בקריטטל ויציב י ינכין מלו , אבל אימהי? חקטנטנד כאשד הפייטן , שלו, ובלי מצליח שאחוס לחח־ , יחצטעצעוח גבר על האמת , הוא (מרינו ידו גגזהירוח) מט ריאו כך 11 למעלה!בםשטוח גבוהה! נגוז: השיר עשוי להיראות לפעמימ כ־ בדיה מצוחצחת, אבל מיטב הפייט, היא אותה אמת, הנראית כבדויה, וגרעינה , טמון למטח, למטה, למטה, ספון וחבוי ואמיתי מאד ו בינו לעין ביאליק • הטלפון מטרטר בלי הרף, מנרכים, מקלי • סימ מימינים למסיגוח לאריחות, _לסגי
שות רעים, ללגימה בחברותא, אטד טילתא זוטרתא היא?שלונםקי זבה בפרס ביא־ ליק!הבד־פלוגתא, החריף, העוקצני, המתפלמס בבל לחט הטמפרמנט שבו, איש "בתובימ" שנאבקו, וזעמו, וקלעו בלי הרף היציהם הממורטים באגודת הסופרים הרש־ מית של הימים ההם, והנה — פרס היים נחמן לראש המודדים — הלא דבר הוא! אברהם שלונסקי ציפה לשאלה הזאת. הוא אינו נבוך, לא מתחמק במליצות מסולסלות, והריהו דק מהדק קמעא שפתו־ תיו, שוקע במהשבה של רגע, שניים' ר אומר בחישוף לב גמור: — פחות מגל, אתח שומע אותו, פחות מכל, אלך לעשות ממישהו בינוני בכל דרגת כשרון - מלאך, ליצור בלתי אישי מוחלט. _בוודאי!ובוודאי!יש־ יצרים טובים ורעים, לזו אנחנו נטענו אותם בקר־ בנו!מניעים אישיים תמיד משחקים תפקיד איזשחו! אבל מה קרח ביני לבין ביאליק ?מד, אירע ?השירה, ידידי , איננד, צומחת באד־ מת־הפקר שאין לה בעלים, זמן ומקום. לבל דור, אקלימו, ריחו, רעיונו. אלא מאי? ממש כשם שיש _, נימאנדס־לאנד" קיימת "ניםאנדם צייט" — מן תקופה שהיא לא פה ולא שט, אלא כמין מפגש זמנים ב־ פתח תקופה חדשה. נפשו של המשורר — חיא זירת המפגש. ואז מתחיל המאבק לפני לפנים, חקדב בין חדש לישן, בין שגור וחדשני, בין קבוע, יציב מוצק—, ומחפכני. כלפי חוץ נראה כי חמשודר נלחם רק באחרים, אבל מי שיציץ פנימה לכור־החי־ תוך, ילמד וידע שבראש וראשונה. נלחם המשורר עם בשרו ודמו—! ביאליק)!והוא מבטא את השם במט רכוח מיוחדח של חיבה) ביאליק, היה בו מן הראשוניות, ה־ מפעימה. הוא היה מלא וגדוש, ונושמ מורשת עסיס כל הדורות. ביאליק נשא עמו המשביות בצורה ובתוכו.
— כך ( ריקות בשמץ משובה) עט צרוד דל, ונעלים בלויות, ראינו מלחמת עולם, חרגשנו פוגרומים, ופתאום מין מעבר פתאומי חד ר חריף עד לאיו הכיל: עמק יזרעאל. חכל אחרת, הכל חדש, הבל משכר. אתה יודע מה היה אז בשבילנו העטק הזה י עם ההרים הקרחים םביב ן ואנחנו: ערד, קטנטנה, בגילופין הלוצי, רוקדים "הורה'' דע־ שנית שחר י , משתולליט חדש המפציע משמהה עלינו , , מתקדשיט עמוסיפ חוצפה עט כל נאיבית—, תמימה, נערותיה. מתיימדיס לפתור מיד, מיניה וביה—., הכל!הכל! יחס בין אדם למקום, בין אדם לחברו, בינו לבינח—. הכל > ולא פעם קיננח בי ההר־ גשר" הנח אתח, קום!חתנער—, פתור! בי אתה הבראשית, בך מתהילים הדברים! אמת תית, : חד־סיטרית זו היתה גישה , י שעיקרה חד־צדדית ?:ניפוץ , חד־מהו־ הישן, המוסכם!וזה הפחיד—! כן- זה הפחיד! — את הגווארדיה הותיקה! אבל הנה אודה ואתוודה: גט כאשר רקדנו שית, גס "הורה עת " צרהנו מסוערת צריחות עד אשמורת של שמהר, שלי־ עוברת גדותיה, נשארנו ילדיט קטנים ונבוכים שעזבו בית אבא־אמא. דשדשנו הרבה צער ובכי ברגליים!זו לא חיתח _חשתוללות סתם!היו בה ניצוצות דקדושח! הטיל שלונסקי ראשו, בחנועח קלח אחורה חמשיך , הכניס : כבר מעט אמרתי סדר , בקווצות ואני חוזר רעמתו ואומר : — בדו־קרב הנפתל בין השכל וחומן—, סגר הזמן את המעגל!היתה מערכה פיוטית כבדה — נכון!חיד, בה הרבח להט פולמוסני מיותר ומכאיב — אמת!אבל כשוך המלחמה, והאבק נמוג משדודחקרב, נוקפות שניט. מתבדרות הסוגיות לעומקן, לרוחבן, במלוא מכלול משמעותן, ומעניין: מצאתי בשנים מאוחדות ריעות ולשון משותפת עם כמח מגדולי חתותחנים מן "הצד שכנגד. " _פיבמן, ויבדלו לחיים ארוכים, ברקוביץ ר צמח.
פנישה ראשונה שלונסקי — פגישתי , מזדקף, הראשונה מיד בלי משיט עם הוא ביאליקי סוגד רוכסן הסוודר שלו., מתקן כלאחר יד צוא־ דונו, מעיף מבט בחודי נעליו: — כאחד שמתכונן לילך אל מפגש מכריע. סיפר לאט־לאט, מעלה מחדדי הזכרון כל פרט, כל ניע, כל בת־קול: — זה היה בתקופה הבגילופינ'ית, החלוצית, הטובה. נדתי בחולות על יד תל אביב, באיזה הוד, מחלוני נשקפו מצבות בית־ עלמין עתיק. אותו יוט בא אלי אהי מן הגליל. והחלטנו: ליל הילולא יהא לנו, הלילה )!ב1זי1ך וחב, בגאוה אמיתית) אנחנו משפתה הב"דית!שוברים כלים, חרתי משמע. נו, ישבנו וזימרנו, ורקדנו, ולגמנו, והנה מתקרב אלינו ?מישהו, והוא צועד בכבדות דרך החולות. אני זיהיתי אותו מיד;ביאליק!אחי,
של דבקות _חמסובין ., ואחי — , ככד לא! , שוב מושך יצאנו את ביאליק במחול אל תוך המעגל, והוא מתנשם ורוקד, רוקד ומתנשף. החישבנו לשחות כוםית, ומענין לעניו. וביאליק החל מדבר על גלגולט של ניגונים, על טעממ של זמירות, על העובדה יותר שבל עיר — הופך הבא יהודי אלינו , , מקבל — ואפילו תבלין הגויי ועידון בשל. ? , אידישקייט!"ואחי, עם המסובין שלא ידעו מי המדבר, הנידו ראשם זד, לזה, לאמור : לא רע!לא רע!הנה יהודי עממי, פשוט, בעל־בית'ל, ואי:ה פה מפיק מרגליות — הפלא ופלא! העיקר, שעות עבדו, ואנחנו נכנסנו, כמו שאומרים ל ע ו י ל מ ו ט !פתאום פוסק ביאליק: נו חבריה צריך ללייכ'ם! קט ואני מתלווה אליו. היתה לו מין תנועה שכזאת האופיינית לו, משהו כזה: נותן לך דחיפה קלה בכתף, מרים ראשו!, שואל: נתן לי בדרך דחיפה שכזאת וישאל: מי זה גר פה ?אמדתי: אנכי. היקשה: סי אתה?עניתי: פועל, חלוץ. ומה שמך כי אדע?השבתי: שלונסקי. נעצר. אברהם? נדפס כן!מיד ב"הדי עמד ט, "וסיפר ודיקלט כי היו שיר סביבי שלי ויכו־ אשד חים עזים, והיא, חיים נחמן ביאליק, הגן עלי והסביר שאני כשרון רענן ותוסס המביא מהלך _פיוסי חדש לשירה הארצישראלית ! מאותו יום ואילך נהגנו להיפגש לעתים קרובות ולהפוך יחדיו בסוגיות םפרות, חיים ושידה. הוא היה אתי גלוי־לב עד מאד. פעם אמר לי;שלונםקי!נפלתי בפת :!בפח־פשיטא!ידידים, חבדים, והבקו־ רח יחדיו, חברו עלי, החתימו אוחי על שטר. עשו ממני משורר לאומי. אברהט! אינני יבול לשלם, במה אפרע את השטר חזח—!? ונאנח מעומקא דליבא.
גץ.. מאזניים" ו"כתובים" שני הקמטים החרושים בתלחי פניו שד שלונסקי, סביב ה9ה, מתעמקים והולכים) אחר בך בא הפילוג ו והדברים ידועים. החל ויכוח מריר על נוסח כתיבה ועל חזר ניברסלי תה של , תרבות הבית והעולם עברית, , והקונטאקט אידיש ושפת־קו־ האונות דש. — . האחד והדברים , צידי־ ידועים "מאזנייט !וקמו " השני שני , מח מד - ־ מו־"בתובים. "ויהודים רתחניים הם, ו־ עיקצניים, והיו הרבה דברים מרים כלענה, וחיה המון קצף שהזמן גרמו, והוא נמוג עם שוך גלים, והמחלוקת ואנכי אומר זאת היום מפרספקטיבה של זמן, המחלוקת נקיה היהה, ספרה—, מחלוקת לשט שמיים! (נבוך קמעא:( נו, וכאשר באו והודיעו היחד לי , בי בלבי אני עומד תחושה לקבל מוזרה את . אולי פרס , הרהרתי ביאליק, , אולי מוטב לגמור בזד, שלא קבלתי!אבל כאשר נודע כי שותפי לפרס הוא אליעזר שטיינמן, אמרתי לנפשי: אוהו!זה דבר אחר. כאן כנראה התכוונו למשחו, העובדה ששני עורכי "כתובים" המודדים!זכו בפרס . ביאליק יש בה מן הרמז והסמל י בו
הו־בבר לא סתם ענין פיקנטי!הזיווג הזה סוגד איזה מענל! בקול רך מךהוך) ומניד, ביאליק היהה שם. והיא בירכה אותי בלבביות. ואני יודע, כי אסרה פעמים הרבה בימים ההס: "אני מצטערת ששלונסקי הדל לבוא אלינו"! אשח נפלאה מניה!
הבלי לידה של שיר ראיון עם שלונסקי — יש בו מן ההנאח. אצלו יש לך הרגשה בי אתה יושב מול מעיין מתגבר שאינו נסתם לעולם. סמבטיון שנון שלא נה אפילו בשבת. תשובותיו: מעוגלות, דשנות, שלמות. אצלו — אין אתת חייב ללחוץ, להפציר, לסחוט, הוא עונה: בעין יפה, בלב הפץ, יושב על מילאת — ונותן בכל הגודש. כבר באמצע _האינסרוויו ידעתי: בצורת לא תהיה באן. הבל דק על האלומות שאי־אפשר יהיה לי להביא הגודנה — מקוצר מצע. אשים נפש-־ -בכפי ואומד: יש מידה גדולה של זהות כמעט פיסית בין אברהם שלונסקי — ושיריו. והרי הוא, עצמו כמין פיוט שלונסקאי אשר לבש מכנסיים, וסוודר אפרפר, וגידל בלורית מתנפנפת — והחל פוסע ומהלך. יש לו תנועות ידיים רחבית, דינמיות, אבל בשום פנים לא מךושלות. "הפואנטה" — מצויה בדבריו תמיד, והיד משמשת תדיר כמין הדוז סופי: מסיים, מסכם—, מעין "ממד שלישי. "שיחו של שלונםקי שזור משפטים מדהימים לעתים, נועזיט, הנראים ממבט _ראשון כוירטואו־ זיוח לשמח, אבל רגע לאחד מכן באד, ח־ רצינות, העצבות שכחוכמה, התבונה ח־ טמונה בחידוד, האמת שמאחורי קליפת ההברקה הבוהקת, שלונםקי הוא מהיר דיבור, יודח משפטיו כבזק, לעתיט חיד, נדמה לי כי הוא מסוגל לחשוב, לחצוב תשובח מנוסחת וחדח בתער, ולהטיח אותח בעב־ ריר רית של _חמרוננת דקר;, שלו—, חכל: תוך כדי שב־ נאנח שלונסקי: אני נאבק קשות עם השפה!מכניע מלים!אם אני מוחק ?אין ל־ תאר!אסור לבוא אלי בזמן שאני בוחב! אני תולש, וקורע. יקורע ותולש)!מכווץ אצבטות ידיו) אני מוכרח, אתה מבין, לדאות בנין עומד על חילו!מלח אחת לא בסדר — והנייר הולך לסל!זוהי מלחמה מתמדת, מאבק בלתי פוסק בפיתויים, בויתורים, בהתחמקויות. יש לי העט שלי! אראה לך אהר־כך, אם תרצה. הוא גדול, הוא עבה, אני מרגיש אותו היטב בין יש _חאצבעות לי משהו בשעת ביד כתיבה , ואני ? , אני בונה חש בנין אז... של כי מ—מ—ש!מ—מ—ש! "רובוט" מתרגם שירה.. .
(צוחק בפתאומיות מפחיטה) שמע!יהודים טובים טרחו והזמינו אותי לאוניבדסי־ טה, יש שם איזה מלומד אשר יתן הרצאת על ה"רובוט" המתרגם שהופעל כבר ב־ חו"ל. ביקשו שאשמיע דעתי. מה הייתי אומר?שמע!שום רובוט בעולם לא יוכל לכתוב או לתרגם דברי שירח. אני שואל אלוהים אותך: מת את הרקיע רע במשפט והאדמה , " : "בתהילה מד, רע יצר בו אולי הרובוט היה מתרגם כך, אבל איפה י זה, ואיפה: "בראשית ברא"! בראשית.. ! איזה ממען אדיר של אםוםיאציות ונדוניה של צליליס יש למלה אחת ויחידה כזאת . !בתחילה" — זו מלה שאפשר לפתוח בה אסיפה, אבל ב"בראשית" —? עולפ אפשר לפתוח בה! — מדוע אני מספר לך כל זאת י םתט?! לא סתם!תבין: מלים יש להן משמעית פנימית עצומה. משורר אמת, מכנים איתן גוני תהת ., האפיריון מושלם, רונן שלו ! , עושה — בונה מהן עולמות פסיפס מת רב - - נגנים ! (השפיל עיניו, ואצבעותיו שברו גפרור איווי גפרור) מה אתה יודע על ירהי לידה של שירז אסר, ונתעטף, שתיקה־ארוכה. — מח ז נזכר: פעם הייתי מעשן כמו פרא־אדם, כותב ומעשן, כותב ומעשן! עכשיו גמרתי עם זד—, בתכלית! — שותה ו הוא תמה: מה לשתיה ולפיוס )?מבריק) אין אני גורם "שותים בחרוזים!" הצעירים הבוהמיים חושבים כי זה שייך לענין, קצח בקבוק, קצח חפקרות, קצת... סיפיליס!וטעות חיא!חדי זח כמו אותם בני עיירח שחיה להם רב גדול בתורח, בחכמח, ובמידוח, אלא מאי?גופו חסון היה, כתפיו • רחבות, ידיו חזקות, וכולו בריאות ובה אמרו בני חעיירח: הכל טוב ויפה, אבל כלום כ ך ייראה רב בישראל, איפה מעט חיוורון!, י היכן קצח שיעול?, וקורטוב שחסת. "וד"ל.
על הצעירים ועל השפעות (בצעו) — צעירים ?יש עכשו אופנה אצל המשוררים הצעירים: "אני לא מושפע"! הט חושבים בי זו עדות לטובחט. טעות!טעות!טעות !המרצפת איננח מושפעת כאשר יורד עליהם גשם. השדר, — כן!השאלח הגדולח חיא דק: מח זרוע ?מי שיש בו עצמיות — ילכלב ו מי שאין בו — לא!מה חבושח חזאת להיות מושפע מה ?בגיל מטויים נחון כל משודר־אמת להשפעה מן הקרוב ומהותי ל־ שורש נשמתו ו(בזעס בדא פי1מ) מדבר סהרה לא מקבל השפעך!, מה יש ו אצל ביאליק אין אלמנטים םושקיניים, _וניקדאסוביים 1 האם גרע זה משהו מגדולחו ?אבל ו יש באן "אבלי' גדול!אנחנו היינו מושרשים היטב במקורות היהודיים-, היה לנו הכוח "לייהד" את החשסעות, אן' פעפ לא פחדנו לסחוח אשנביט וחלונות לעולפ הגדול, לא יראנו כי הקוסמופוליטי ישבור אח חוט־ השורה היהודי שלנו ו ניתנה אמת לה-א־ מר!אני חרד לחיסון השרשים של הדור הצעיר ו זד, _חמפגין את ההתנערוח מן היהודי ' זה הכנעני למחצח, לשליש, ולרביע, אין אני יודע איזה ניגון ישיר, כאשר תת־ נדטנה ההשפעות למיניהן, האמנט יהא זה ניגון יהודיו! "על טעם ועל ריח... " כאשד עוגן השיחח נתקע ברציף חידושי הלשון שלו, של חושף גנזי השפה, מנער אבק דודות משפוגי טמוני ניביה, אמודאי חצולל למעמקי העבריה, ודולה משט במיו ; "חוש ששי" י דיר-, מליט חדשוח, עטי סיוח, טעימות, להיגוי חמתקבלוח מיניח ר ביד, על שפח עם, או— או, נדלקים זיזי קונדסוח בעיניו הפעלתניות הטארפות של אגרהט שלונסקי, והיא יספר: סעפ חכנסחי לשיר אח המלח "רשסדתי" בלומר: הסבתי שיחי לרסמודח בדי שיגיע לאייה חוף, אוחו ייט החחלבחי גאה: חידשתי מלה! סגשני גיאליק יאימר: שמע, מלה נאה נטלת מאצל איבן גבירילו 8ה מסתבר וי
מתברר בי אצל איבן גבירול מצוי באמת הפועל ריפסד — > גו לד דע—, לך הדש ! אם זה מעניין מישהו: אין אצלי שומ שיטה לאבוראנטית לחידושי־לשון. לפעמים כאשר אני מחדש באמת—, אין לי כלל הרגשה כי חידשתי. לעתים נדמה עלי בי כבד שסעחי מלה זו אי-איפה, אי־שם. אי־פעם. ובכלל, בכלל: מה פתאום חייבים ־כל לדעת אבהותה של מלה ? מה זד, מעניין מי חידש להם?בשר! חרח!מכנסיים ו אמת: אנו שפה שחייה־ חיים קצוצים. חידושי מלים הם צורך חיוני דחוף אצלנו. בקרב עמים אחרים — יש שם לכל ענין שבעולט. פשוט, נתונות לחם כל המלים לכל הדברים. מתי מתכנסת האקדמיה ללשון בצרפת י — פעם באיקס שנים!אצלנו?אתה קם בבוקר ויש לך מאה מלים חדשות— הדישות! — מח חידשתי אני ?מי י!כור!בימוי! וחצגת־בכורר!"וכבאים—!, בלי סוף! אבל תשמע דבר יותר מעניין: פעמ, אני הולך ברחוב במרכז מסחרי , ולפני צועדות שתי תימניות, ככה בגיל שלושים, נראות תחוח או יותר. והן מתוובחות, לפתע אומרת אחת לשניה: מה יש לדבר י על טעם ועל ריח אין להחווכח!אדוני!ח-דוש לשוני זה פרסמתי ב"כחוביס" כמה חדשים לפני כן!איך הספיק כבר לרדת לרחוב?, להתגלגל בין שפתי העם—? הייתי ברקיע השביעי—. יי ח!
"הב לנו קללה עברית... '' אומרים: מילון ו מילון!לא במילונים נמדדת שפה היה, ערה, תופסת, נושמח! בניבים כוחה, בביטויים דשנים, עוזה על חידודים עממיים—; הפארתח, ובקללות כן!כן!ובקקלות — הייניותה, הנח נודה : אין לנו קללה עבריה הגונה!בושה היא. — חרפה היא!אכל — אין! פעם, בימי מלהמת־העולם השניה, שלהו מאמר לי החבריה ראשי הטבוון פהבריגדה אל עתון אברהם שלהט שלונםקי , עם , ונאמר בו בין השאר: הב לנו, שלונסקי, קללה עברית, בי חייל בלא קללה — הוא כחייל בלי רובה!ועוד היד, כהוב שם ו ה־ הייל הרוסי, הוא הלוחם הטוב בעולם—, מפני שיש לו מלאי הקללות העסיסיות בעולם! (בשובבות) שלחתי להט, שלחתי כמה קללות!שוב אינני זוכר בדיוק מה, אהד' הפצרות ממושכות !שימל רב: קללונת אחת עדיין שמ, רה עמי , שמעתיה מפי ילד, והיא היתד, נפלאה בעיני , הילד אמר לחברו: יוסי , תישק לי , ב... מלהיפך! בהנאוו־ גלויה) חזק היה? הגעתי להברקות שלו, לאימרות־כנף שלו, לזיקוקין הלשוניים שלו, — המהלכים זד, שנים על שנים מקצה הארץ עד קצה. לשמח לבב־יודעי שנינות, וחידוד. _ופולםין עוקצניים דבדיחותא, ובנקודה זו, הפך שלונסקי עגמומי קצת, וישא דברו ויאמר: הייתי מבקשך תכתוב כך: שלונסקי אמר: לא כל דבר־שטות חמהלך בשמי בחוצות עיר — אני אביו!אפילו הוא מבריק!פעמים חרבח. שמעתי אומרים חכמות בשם אברהם שלונםקי, — והן כלל לא ידועות לי! תחילד, ניסיתי להכחיש. אחד־כך ראיתי שמאמין אין לדברים , כי כל סוף מי שמוה — ואחדל לו בקדקדו !אני , ידע פשוט ל - . הבדיל בין "שלונפקי אמיתי, " ל"שלונסקי התחכמית — מזיייף" _פריפסיינאליח )!אחרי הרהור !נדמה ) אני בכלל לי , כי נגד דק _מוקיוגים גדולים כמי גרוק, יודעים את סוד הבידוה העמוק, סוד ההומור הנולד על ברבי העצבות־הנבונח! כמה -־ כמד שירים , שירים טובים כתבתי כתבתי ? , וגם מוטב זאת ותשאל אינני : יודע. חדי אנחנו קורעים חרבה, מוחקים הרבה, גונזים הרבה. ומשורר הוא לא איזה מין סיכום פורמאלי בוכהאלטרי של שירים טובים — דק טובים ו גם הגרועים מצטד־ פיט לחשבון. אי־אפשד לעקור אותם. הם נמו לבנים בהומה, כאשר עמדו להוציא את שני כרכי שידי , ישבתי לבחור, מה ייכנס ומח יישאר בחוץ, התחלתי — , ואפסיק. יאיתי כי אין לי שיפוט שקט. ביקשתי מלאה גולדברג ונתן אלתרמן שיעשו זאת כשבילי ,
חב"ד ו... מפ"ם — אני וחב"ד )?אוו חדש בעינ"ס, קמט אחו לרוחב המצח, חיוך דק מ1 הדק. ( חייב אני לאבותי חודה גדולה על המורשה הזאת, מזג חב"די ו דט חב"די 1 ניגון של חב"ד!השירה ביסודה, הריחי ירידה אל תוככי מרתפי הנפש, ואני אם אינני צורח — אלא שד, אט אני נתון במשטר מתמיד של ניגון — הרבה הודה וברכה לחב"ד שביו — .. אני ומם"טן)?רצינות כובשת אוו קלםחח) הנהו לא במקרה נכגסתי למסגרת מפלגתית. היו סיבות לעומק. זה נפתח אצלי באשר הפאשיזט חחל משתולל באירופה, כמד, שנים קודם הוצאתי חוברת נשם "לא הרצח" — הייתי נאיבי , הייתי _פאציפיסט, סברתי כי למשורר אטור ל־ השחבשך בביצה היומיום, למה לה לליבנת הספיר לחםתאב ברפש ו אח"נ החלו מגפי חפאשיוט לצעוד, הט ניצלו את חולשח ה־ אז _חנוניט הבנתי , האיסטניסיט — , הבנתי , מאד יושבי !המשורר _מגדלי־השן חייב , לרדת לרחוב, בקשתי לי מפגרת! — לא ו בשום פנים ואופן!האמן לי: כל ימי במפלגה לא היתה אפילו דקה אחת בה בפו עלי משהי. תמיד הייתי רשאי, ל-ח-וב להגיד ולעשות נל אשר בקשתי, י־ התאיייתיו (מקשר!כלשה- (! אחדח, אחרח חייתי פורש, ויוצא, יחוור _לפגדל־ , השן דבר שלי אחד ו בפירוש ו דבר ! אחד אני רוצה שיהיה בדור בחכליח: לעצמי—, לעצמי לעולם אינני משקר!דיברנו על הב"ד—, הנה כי כן: איך אומדים שט!י הלבושים החיצוניים, הכלים — עלולים להשחנוח, ללבוש צורה, ולפשוט, אבל שורש הנשמה, — אחד! אהוב - עלי ביקשה — , ני !ה אצביע קשה, בלתי בכיוון אפשרי השיד נמעט !ז , ־ - כולם הס בני ו אבל ישנו ביח פיוט בו מקופלת הביוגרפיה הפנימית שלי — , פעם כחבחי: כך יעד גלילוח זוכר, חזיי וסאוו - שרק הקניטו, יכך חייח לאחר, אבל חמיד מח שחייחו השורוחייט האחרונות 1 תבע המשורר. קרא אוחו פעמיים ן קראתי ואומר : מיטו. השיר - אמיתו 1