⁨⁨למרחב⁩, 3 אוקטובר 1969⁩ — הכרוה בלבן לעיר באפור [⁨כתבה⁩]

הכרוה בלבן לעיר באפור

תגובות להשגות

מאת גלי הוס

בנליון מס' ‭38‬ של "משא" מיום 5 בספטמבר ‭, 1969‬ נתפרסמו באגף ד""השגות• השגותיו של מר א. קדביץ לכרזה לציון 60 שנות תל אביב• יורשה לי, כמי שהשתתף אף הוא בתחרות לעיצוב הכרזה ושכחתו לציון חגה של תל אביב הודפסה, להשיג על כמה מהגיגיו של מר קרביץ הנכבד, שהתפרסמו תחת הכותרת הקצרה והקולעת. נוסח גרפיקאים : "העיר באפור ר הכרזה בלבן". אין בכוונתי להעיד על עבודתי. לפרט את המניעים שהדריכוני בתיכנונה, ובכלל — . לדבר גרפיקה". גם כששלחתי את הכרזה לתח־ רות לא צירפתי ללשון הצבעים והצורו ת שום הסברים, מתוד אמונה עמוקה שאין בהם צורד. לשמחתי הצטרף לדעתי חבר השופטים (שכלל. שני גרפיקאים מ־ נוסים ורגילים). מר קרביץ מוצא לנכון להעיר בעדינות ששתי עבודות שהוגשו לתחרות כרזת יום העצמאות הזב האצילו עלי השראה בבואי לעצב את כרזת 60 שנות תל־ אביב, והוא מכוון את דבריו לעבודות שזכו במקום הראשון והשני. מתור הבנה עמוקה למניעיו הנאצלים של מד קרביץ ודאגתו הכנה לקידום הכנות בגרפיקה הישראלית הנני לעמוד על נקודה רגישה !ואיני רואה שמץ דמיון בין הכרזה שזכתה במקום הראשון בתחרות יום העצמאו ת לבין . עיטורי הספרות ‭1969‬ בכרזה ת"א" כהשגת הכותב, לבד משימוש בצבעים עזים בכל הגוונים ("סגנון מודרני" כהגדרתו של מר קרביץ). ל־ צערי , עם כל רצוני להימנות על המתקדמים וחמחדשים, איני רואה לפני דרד אחרת בגרפיקה אלא בשימוש בצבעים. גם אם מישהו עשד' זאת כבר לפני. לי, עכ"פ נראה עדיין השמוש בצבעים כאמצעי ביטוי גרפי עדיף על שימוש במדורי ביקורת בעתונות. השגתו

של מר קדביץ לגבי השפעתה הניכרת של הכרזה שזכתה במקום השני בתחרות כרזת יום העצמאות ה־‭21‬ מפורטת יותר:השימוש כ- " צבעי זהב, סגנון האותיות והכתר הלכו כנ"ל". טענה זו מעלה סומק בישני בלחיי ומעוררת בי , ברגעי אמת, ספקות אם אמנם ראוי אני למח־ מאתו של הכותב הנכבד. מר קרביץ, מצליח בכושר אבחנה נדיר, לגלות עפ"י שתי כרזות בודדו ת סגנון אישי עצמאי בעבודתי, שכן את הכרזה שזכתה כמקום השני כתחרות יום העצמאות עיצבתי — אנוכי. בלי להיכנס (כפי שהבטהתי) להסברים מה מסמל כל קטע בכרזד, ומה משמעותו של השטה הריק (,. בלבך ‭!1‬) שמתחת לספרות ‭, 1969 ‬ שמהתי להגדרת הכתם הלבן כ־ "הפתעה הגדולה' שכן נוכחתי. ל־ הפתעתי הגדולה שלי , שהוסר ה־ שיגרה שבקומפוזיציה דיבר אף א7 ליבו של מר קרביץ. פחות משמח לקרוא משפט רצוף ביקורת קונסטרוקטיבית כגון: "האמנם בא כתם זה - כדרישת התחרות — . לבטא את מעמדה המיוחד" של ת"א כמטרופולין?" ואז, כאשר כאילו נדמה שמר קר־ ביץ מבקר את אי־העמידה בחלק מדרישות התחרו ת מופיע משפט נוסף, רצוף נחמה וכוונות טובות: "לעומת ההתאמה לדרישות התחרות — כיצד מתאימה הכרזה לדרישות היסודיות מכרזת רחוב?". משפט זה שהתחי7 לכאורה ב־ אוירת פיוס זורק שאלה רצינית לחלל ויש בדעתנו להתייחם לתשובות השליליות שמספק לה מד קרביץ. נכון שהפרטים הקטנים ב־ עיטור הספרות ‭1969‬ לא נראים ב־ בירור ממרחק גדול ונשאר רק רושם של צבעוניות תוססת באי־ זרד "הספרות ‭1969‬ המעוצבות בסגנון חדיש" לעומת "הספרות ‭1909‬ בסגנון ישן החידוטות בחול" ! (הציטטו ת מחוות דעתו שבע"פ

של חבר השופטים, ג. ) אבל אנו עדיין לא רואים טעם לפגם בעובדה, ש־ במידה וכרזה גמצאת מושכת את הצופה בדעיונה המרכזי , ומניעה אותו להתקרב אליה, יוכל המתבונן להזין את עיניו במשהו נר כף, שלא היה גלוי לפניו ממרחק גדול ולשמור בצורה זו על ה־ ענין בכרזה לזמן ממושד יותר. ירשה לי המשיג הנכבד, להעיד, שעד כמה שזכרוני אינו מטעני, לא קיים שום "כתם זהב בראש הכרזה" ש"הוא לא יותר מכתם" ו"מהמרהק הרגיל בדהוב — ‭10 ‬ מטרים ויותר" יכול כל אדם רגיל — מגיל חמש ומעלה, לקרוא ב־ בירוד גמור את . ציון השנה היה כמו חרוטי' המציין את שנת ייסוד העיר. נכון. כמובן, שצבע החול של . אחוזת הבית" פחות בולט (במקרה זה באשמתי) משלל צבעי הקשת המופיעים בתל אביב של ‭. 1969‬ (אגב למחכמו הרום"? " הרוט!!). הופתעתי לקרוא שלמרות העובי דה המשמחת ששמות כל הזוכים והשופטים פורסמו ככמה וכמה עתונים ובכמה וכמה מהדורות, נעלמו ו. פ הפרטים הללו מעינו חצופיח של מד קרביץ הנכבד. אין אני מעלה בדעתי אפשרות לחסום בפני מי שאינו ניחן ב־ חדות־עין את העיסוק בביקורת, אבל להתעקש לעסוק בגרפיקה דווקא — תמהגי! לשאלתו המסכמת והניצחת של מר קרביץ האם אני מגזים בקביעה שהכר- " זה נראית כציון לשנת 1969 בלבד — בלי הסבר למה ומדוע?" — תשובתי חיובית. לסיכום, כמי שמקובלת עליו מאד מאד אימרת חכמינו "קנאת גרפיקאים תרבה חכמה" לא נותר לי אלא להביא את תקוותי שפר קדביץ הנכבד יפיק תועלת מהבד־, רותי להשגותיו ולאחל לו הצלחה בתחרויות הבאות. קיבוץ עין־כרמל

לחלץ תמהים מתמיחתם — אדים את הכפפה שזרקה לי. לפני שהיא מגלה את תמיהותיה, מנסדי ההברה סבוראי לנחש מהי הסיבה לאותו חוסר אובייקטיביות, שבוודאי מסתתרת מאחוריו מגמתיות המעוותת את ד"דין. הפרוגנוזה דמ־ , נוחשת שלה משולשת: א. אני מקר רב לסטודנטים. ב. "קרוב לוודאי" שהייתי בצנחנים. ג. יש לי " יחס לדת". פרטים מאלפים אלה שואבת הכותבת מגושאי הספר ומגיבוריו (קרי : סטודנטים, צנחנים, בהורים דתיים). הדבר אינו בדיוק לרוחה של ההברה סבוראי, אבל היא מבינה, חיא סולחת: "אין אדם נידון על אהבתו, מת עוד שזו מקור כוחו כמספר". אבל — וכאן באות שלוש נקודות ארוכות ומאיימות — . כאשר בשל חוסר פמפטיה (ההדגשה שלי מ. נ. ) משכיחים לוחמים אח־ דים, וזאת במידה כה מוחלטת עד שאין כלל למצוא את עקבותם — יש בכד משום מחדל רב משמעות". ובכן מהו אותו שורש אפל של חוסר אובייקטיביות' מהו אותו מח־ דל רב משמעות? — חסרונם (ה־ מוחלט!!!) של אנשי דקיכוץ בין הלוחמים חמתואדים בספר. "חיפשתי ולא מצאתי" — אומרת החברה סבוראי כבטחון של אותו תייר של שלום עליכם שבא לשווייץ כדי לראות נוף ומצא שההרים מסתירים אותו. כדי להסיר מעצמי חשדות שווא אתקן קודם כל את הפרוגנוזה הן ביוגרפית של החברה סבוראי• א. אינני סטודנט ולא מקורב לסטודנטים — ד'פםד שהוא כולו שלי. ב. לא הייתי מעולם בצנחנים — והדבר מצער אותי הרבה יותר מן העובדה שאינני סטודגט. ג. אין לי מה שהחברה סבוראי מכנה . יחס לדתי' — עובדי. שאני כואב אותה בשעות קשות באין מנחם. לעומת זאת יש בביוגרפיה הקצרה שלי כמה שטהי־בור קיבוציים מאוד מאוד. ולא זו ההזדמנות לעבד אר תם. ללא כל קשר לאמור לעיל אני רוצה לטעון כנגד החברה סבוראי שלא רק שלא חשכחתי את לוהמי הקיבו־ צים ב"של חוסר סמפטיה". אלא שהם מצויים בכל עמוד שלישי בספר וד, ם דווקא גיבוריו הסימפטיים ביותר. כמובן, מצויים ב"מלחמה על ירושלים" גם פרקים המקודשים לחטיבת מחוז ירושלים, שרוב חיי־ ליה הם תושבי ירושלים. אולי זח מביד שבירת ישראל מאוכלסת על ידי סטודנטים. מדצים באונירסי־ _ טה, גיאולוגים- סופרים ומשוררים עירוניים, ולאו דווקא בבני קיבוצים — אבל גם אני וגם החברה סבוראי נצטרד להשלים בזמן הנראה לעין עם השתלטותו המצערת של ה"סקטור הפרטי" על מקום כה רב־השיבות במפת ישראל־המחוב־ רת־יחדיו. מי יודע, אולי העתיד הרתוק יותר פועל לטובתה. לעומת חסרונם המדאיג של בני הקיבוצים בפרקי הלוהמה של חטי־ גוז ירושלים, הם מופיעים בכל מקום ?

מרכזי שבו לחמו הצנחנים, בגלל הסיבה הטבעית ביותר: הם חיו שם. כבד בדף הפותח את הספר והמוק־ דש למוטו רשומים דבריו של צנ־ חן בן משק: . עם ישראל, עכשיו אתה יכול להיכנס לירושלים העתי־ קה, אבל לפניד נכנסה עופרת בגוף החברים שלי". (מתחת למוטו מצו־ ין: "מדברי צנחן. לוהם בירושלים". החברה סבוראי היתד. כות־ בת בוודאי "מדברי צנחן בן קיבוץ, לוחם בירושלים". אני לא:) מאחר שכתבתי לא על בני־משק אחדים, אלא על עשרות רבות, אציין רק כמה מהם. המ"פ דודיק חמסתעד ומכריע את הקרב על נבעת התח־ מושת הוא הבר משק גונן. המ"פ גבי שהסתער וכבש את בית ספר לשוטרים הוא חבר גבעת חיים. יורם, יואב צורי ומילד שהם מפקדי המחלקות היהירים המוזכרים בקרב על הנבער. הם דווקא בני קיבוצים (למרות שהיו שם גם מפקדים אחדים שאינם בני קיבוצים). אבינועם שחסם בוואדי נ'וז את דרכם של הלגיונרים הנסוגים הוא בן משק יגור. מורדי שגפל בפתח "סמטת הדמים" אשד בדדד שכם בנסיון להציל חבר פצוע: רן לב שנעמד מול צלפי שער הורדוס, כדי למנוע טבה של גדוד מרגמות שנקלע לשם בטעות: ישי שהוביל את הסיירת אל הגשר הרצחני של נהל קדרון! ראובן השוכב פצוע על אותו גשר מסתכל בשמים המלאים כוכבים ומהרהר באנדריי בולקונסקי הגוסס — כל אלה בני קיבוצים. לכל אחד מהם מוקדשים דפים שלמים בספר. העובדות מסרבות עד כדי כף להענות להשגותיה של חחברהסבו־ דאי, שהן יוצרות מעצמן נם צרופי מקדים אירוניים. ההברה סבוראי דואגת לעולים ולצעירים של העתיד, שאינם יודעים את העובדות לאשורן' ויקבלום מן הקריאה בספרי תדמית מוזרה "כאילו את שורת הצנחנים מלאו בעיקר אנשי דת שהם והם לבדם נתנו את טעם ה־ מלחמה ואת הקשר לירושלים". במילים אחרות, במקום לכתוב על בני קיבוצים שעשו, כידוע, את כל המלחמה הרביתי לכתוב על "אנשי דת". ובכן אם מדברים על "עובדות לאשורן" התמונה היא כזאת: ב"מלחמה על ירושלים" מסופר על ‭4—5‬ לוחמים דתיים, לעומת (כאמור) עשרות בני קיבוצים אפיקור־ סים־כשרים־למהדרין. למרבה הצ־ עד שלושה מתוף חמישה אנשי דת אלה אף הם בני קיבוצים. אפילו I המ"פ זמוש, שהניף את דגל ישראל על הכותל המערבי, ושלהדהוריו הרלגיחיים אגי מקדיש את מרבית' ה"דפים הדתיים" בספר — הוא בן משק גן יבנה. מכתבו של צנחן דתי אחד המצוטט בספר והמספר על הנהרה וההתפעמות לפני הכניסה לירושלים, לקוח ישר מ"שיח לוח־ מים" (עמוד ‭- (244‬ קודש הקוד־ שים של מלחמת בני הקיבוצים. שאלה אחרת היא מדוע לא הובלטה בספר "קיבוציותם" של בני המשקים. התשובה הפשוטה היא: לא בגלל כוונות זדון, םיפפאטיות

ומגמות פוליטיות, אלא מאותה ה־ ו סיבה שלא הוזכרה העובדה שלוחם 1 אחד, אשר לחם ליד יוריק הקיבוצ־ ניק' הוא בן תל־אביב, ולוחם אחר, ו שלחם ליד ישי הקיבוצניק, הוא בן : קרית־ביאליק. בניגוד לחברה סבר I ראי ולעורכי "שיח לוחמים" אני סבור שאין במלחמת ששת הימים סקטודים־מיוחסים יותר או מיוחסים פחות. מלהמה זו, בניגוד אולי למלחמת השחרור, נעשתה על ידי עם מאוחד על כל שכבותיו — סטו־ דנטים עירוניים עם מושבניקים, אפיקורסים עם דתיים, בני קיבוצים ליד נערי דיסקוטקים. מאחר ש - עסקתי בכתיבת סיפור אופי המאכלס 1 מאות גיבורים, התרכזתי בדרד כלל י בתאור האנשים במלחמה ובציפיה 1 לה, ולא במוצאם ובביוגרפיה של־ 1 הם. הבלטתי , במקרים יוצאים מן 1 הכלל, את מוצאם וסיפור הייהם של 1 כמה לוחמים, משום שהיתה לסיפור י זה בעיני משמעות מיוחדת. סיפרתי 1 את דאגתו של אב קיבוצניק לביתו. 1 מבלי לציין שהאב בן משק, משום י שעובדה זו אינה מוסיפה ואינה מו־ 1 ; דידה לגבי הדאגה. לעומת זאת סי־ פרתי בהדהבה את סיפור נעוריו 1 של לוהם בשם י. וולצר. משום ז שמצאתימשמעות טראגית עמוקה י בעובדה שיתום, פליט השואה, שגודל על ידי אחיו מת בירושלים 1 ונווייתו האבודה נידונה כמעט (בגלל טעות אבסורדית) לאלמוניות־ עולם. כל זמן שהחברה סבוראי מדברת על םימפטיות ואפאטיות, אני שומר ו על שלוות דוח. העובדות מדברות כאן בעד עצמן. בשלב מאוחר יותר : משתנה הנימה' ככל שגודלת דאג־ , תה לאותם עולים ובני נוער שכבד הזכרתי. "אד אם לא הבחינו הקור־ אים בעובדה שאין אנשי הקיבוץ נזכרים כלוחמים — הלא זאת לא , יכול היה לקרות בהיסח הדעת למספר: חוא שחלד בעקבות הלוחמים, ! שראיין אותם והאזין לסיפורם, הוא מוכרח היה להיתקל נם בקיבוצני־ קים. האם בכוונה דו לאלם את ה־ ; סיפור שלהם (הדנשה שלי. מ. נ. ). כאן, כמו בעובדה שהזכרת חמישה בחודים מאמינים גורמת לחבריי סבוראי לכתוב כאילו יוצא מ־ . ספרי ש"שורות הצנחנים היו מלאים באנשי דת", מתגנב איזה ריח רע של גזענות ישראלית. נראה כי הכתבת דואגת ש"בני הנועד והעולים" ידעו את חלקם של אנשי הקיבוץ במלחמה יותר משדואגת ו היא שידעו את סיפור המלחמה עצ־ י מה. לא יי לה שבני הקיבוצים יר ז םיעו, כמרבית הלוהמים האחרים, - במעשיהם, בגבורתם. בטעויותיהם. ג היא רוצי? את הבלטת הגזע המש ו- י בח. היחוס, הדם הכחול. אם הוא נ לא מצוין, פשוט משום שהגיבורים 1 עצמם לא קשרו את סיפורי הלחי? נ מה שלחם כעובדת חיותם כני קיבוץ י סימן שהושתקו, סימן שמישהו דאג ו בזדון לא להיתקל בהם, סימן שה־ ו סיפור כולו הד־צדדי ומסולף. אני א מקווה שעשרות בני הקיבוצים, אשר ? עמדו בדאיונות סוחטים שבהם נס־ נ ת' בכל דרך לנער אותם משתיקתם ז

'לשכנע אותם לספר את חוויותיהם :קרב, יחייכו בעצב למקרא שורה כמו " האם בכוונה דן לאלם את :יםורם שלהם". אני מקווה שהיוב 1ה ידביק גם את אותם "אנשי דת" קיבוצניקים. השאלה אם הייהוס ה־ קיבוצי יעמוד להם הפעם. מי שמקפיד כל כד בין "דם עירוני" ל־ "דם קיבוצי", ולא די לו שנושאיו לוחמים זה בצד זה בלי הבדל דת, סקטור ואזור מגורים, עשוי להקפיד גם בין בני קיבוצים מזרם אחד לבני קיבוצים מזרם אחד. ועוד בענין הדת: בהיותי אדם זילוני גם לספרי אופי חילוני מוכי זק. אם היתד. בו איזו מגמה' כמעט :לתי מויעת. היתי. זו מגמה הפר :ה: להראות את הדם, הדמעות־ ו ;בשי הקרוע שיש בכל קרב — :ם בקרב שקושרים לו אחר כד ־ , ילה של חג דתי, מתום וקדושה. :מה אני מבין לליבה של אותה *ם שכולה מאחד הקיבוצים, ש־ ־. ודתה כי היתה מוכנה לפוצץ את ;כותל המערבי ובלבד שיחזירו לה *ת בנה חי, אם סיפרתי גם את זיפודי הצנחנים הדתיים, עשיתי :את לא משום שיש לי קדבה נפ־ :זית לחוויותיהם, אלא משום שב־ הליכתי בעקבות הלוחמים . הייתי מוכרה הרי להיתקל" גם בהם, ולא רציתי "בכוונה לדון לאלם את סיפורם שלהם". פ. השגה שניה לה לחברה סבוראי יזו מתייחסת לעלילותיד. של חטי־ :ת הראל במלחמת השחרור וב־ עשת הימים. השגה זו שתי פנים י ה! אחת ספרותית, שניה היסטו־ ־ית• נתחיל בראשונה. החברה סבר ־אי קובלת על שלא תארתי בספר את כיבוש נבי םמואל — כיבוש !ונעשה על ידי חטיבת שדיון' אשד :ראשה עמד המפקד שפקי על לוחמי תש"ח באותו אזור לחימה, אורי :ן ארי. לדעתה חחמצתי הזדמנות :דירי' לתאר את רגשותיו של מפקד טזכה לחזור פעם שניה, י'פעם כ־ מנצח, אל מקומות שחלם לכבוש. לעומת זאת פירטתי את סיפורם של זיילי חטיבת ירושלים, שאמורים ;יו לכבוש את מוצבי הפרוזדור 'לא נותר להם אלא לצפות מרחוק 'לדאות איד שדיוניו של אורי בן־ *רי "גונבים מהם את המלחמה". מן הראוי בהקשר זה לומד כי :גיגוד לדעתנותם המתנשאת של :מה מי ד'מתגדרים ב"ספרות יפה" ־. מטילים — כשצריד או לא צדיד - בוץ על "הכתיבה יז"'ורנאליס־ !ית", גם כתיבה דוקומנטרית היא ;ודם כל ענין של עיצוב צודה ב־ !ילים. אתה מוכרח לעשות סלקציה :ין העובדות על מנת לשים בהן ודד משלף ולעצב אותן בתבניות ילד• אתח מוכרח לתהום לעצמד ;חומים. מאחר שבכתיבת המל־ ומי' על ייושלים עמיתי בפני מות אלפי עובדות, החלטתי מראש 'התרכז במלחמה על העיר עצמהושא גדול, מורכב ורחב לאין שי־ גור. סיפורם של בן ארי ושריוניו ו

החוזרים אל מוצבי נבי סמואל רן כובשים אותם, הוא וודאי סיפור י מיוחד ורב ענין. אם יתחילו להבין אצלנו כי גם ב"ספרות דוקומנטרית" מוכרחים לחבחין בין סולת לפסולת, וכי םפר־עובדות יכול ל־ עלות בענינו ובערכו הספרותי נם על סיפור בדוי, אולי יכתב סיפורו של בן־אדי על ידי סופד מעמיק ובעל טעם' ולא על ידי קיקיוני ספרות המלחמה שלנו. מכל מקום סיפור כיבוש נבי םמואל והמבואות ד, צפוניים של ירושלים, שהקל על כיבוש ירושלים, איננו סיפור המלחמה בעיד עצמה, שהוא סיפורו של שתי החטיבות בהן התרכזתי. פלשתי באזור הדרומי מעט אל מחוץ לתחומי י'עיד, משום שגיבורי הס־ פר, שלחמו כתוף העיר ובארמון הנציב, כבשו בתנופה אחת גם את מוצב "הפעמון" אשר בצור באה'ד. השבתי שיהיה זי< מלאכותי להפסיק את זרם סיפור חמלחמה, על ניבו־ ריר. המוכרים כבד לקורא, כדי לשמור על תחומים פורמליים. לא זה דינה של חטיבתו של בואדי. סיפור מפורט של מעליליד. מן הקאםטל ועד שכם לא היה מ־ עניני. מאחר שציון ה עובדה שנבי סמואל נכבשי. היה חשוב בכל זאת להבנת המלחמה המתחוללת באותה שעה בעיר עצמה, מצאתי ירד־ ע קיפה לספר זאת — מבעי לעיניו של אחי מחיילי חטיבת ירושלים, שהתבונן על שדיוניו הלוחמים של אורי בן ארי, כמו מיציע. מתבונן זה י'וא פאסיבי אבל ייוא שייד לסיפור שאני רציתי לספר יותר מאשר הסיפור המפורט של כיבוש מוצב נבי סמואל. כל כד גם משום שלחם למחרת היום בחוד ירושלים אבו־טור (), וגם משום שבאמת נועד בתכנון המקורי לכבוש את נבי סמר אל וברגע האחרון "גנבו" השריונים של בן אדי את המלחמה, מבלי שחיילי חטיבת ירושלים ידעו על כד. זכותה של ההברה סבוראי לרצות לקרוא ספרים בעלי היקף שונה מזה שתחמתי לעצמי, אבל ל"מלחמה על ירושלים'' יש הגיון מבני משלו שהוא גם צורני וגם היסטורי. אבל מה שמטריי באמת את החברי' סבוראי הוא לא הסרק החסר על לחימת י'דאל בפרוזדור ירושלים תשכ"ז, אלא ההערות הספורות על "תבוסות הראל" בתש"ח. כאן יש בדבריד. הרבה פאתוס וכאב אמיתי. היא טענח, כנגד "חוסר האובייקטיביות" שלי בנוגע לבני ה־ , קיבוצים, שאין אדם נידון על אהבתו• אני חושש שאצדק יירבי. יותר ו אם אומר כנגד טענותיה על "תבוסות הראל" כי אין אדם נידון על ן צעדו. ארשה לעצמי גם פרוגנוזה ; קטנה משלי, שכן גם אני איני מכיר אותה יותר משהיא מכירי. אותי. . דומה שאפשר לנחש" (מתוד מא־ 1 מרה) כי היא חברת קיבוץ. כייש־ ד 1 ) תייכה לפלמ"ח וכי אף לחמה אולי עם "הראל" בסביבות ירושלים. אם י הניחושים שלי אינם מחטיאים כמו 1 הניחושים עלי, יהיה זה לעג לרש י • להטיח טענות־נגד על חוסי אוב־ • ייקטיביות. ז

לגופו של ענין: "המלחמה על ירושלים" יייא ספר על אנשים וחוויות' שנבררו מבעד לזווית הראיה האישית של המחבר. עם זאת הוא מתכוון להיות גם מסמי מדויק, לפחות באשר לעובדות שבחר המתבר לספר. הדברים אמורים, כמובן' לגבי המלחמה על ירושלים תשכ"ז. לא כן באשר למלחמת תש"ח בירושלים• זו מופיעה, בסף הכל, בארבעת־ חמישה משפטי אגב, המפוזרים במקומות שונים ואין בהם שום כוונת או יומרה לקבוע את "האמת ההיסטורית" על קרבות אותם ימים• הם מציינים פשוט את מצב־הרוה של חאנשים שלחמו אז ועתי' באותו מקום. יאיינתי את חיים גורי שלחם בשתי המלחמות מול "בית הספר לשוטרים", ראיינתי את האלוף נרקיס' שהסתער אז על שעי ציון והיה אחראי ב"ששת הימים" על המערכה באזור כולו. גם הם וגם אחדים הבליטו שוב ושוב את תחושת הכח שהיה להם במלהמה האח־ דונה מול הרגשת האימה והוסר האונים שחשו בתש"ה בשל דעוב־ ' דה שהאנשים והנשק שעמדו לרשותם לא יכלו לאויב. לא הבלטתי נקודה זו — גם משום שאינני רואה עצמי מומחה למלחמת תש"ח וגם משום שאין היא שייכת מעיקרה לסיפור שרציתי אני לספר. נשארו דק קביעות אחדות המנוסחות בקיצור טלגרפי, כגון: "חחתקפח, כ־ ידוע, נכשלה". כנגד שניים־שלושה משפטים אלה מגייסת החברה סבר ראי בליסטראות כבדות, כולל עדו - יות . מכתבים ומסמכים מספר הפל־ מ"ת המספרים את נסיבות דיכשלון, תהפוכותיו וסיבותיו ההיסטוריות, אד אינם סותרים את המסקנה ייסופית שאכן הקרבות נסתיימו בנסיגה• אולי המילה "כשלון" בוטה וחד־משמעית מדי בהקשר זה, אבל היא מתיחסת לתוצאה ולא לגורמיה. נכון! הסיפור על גבורת עם יש? דאל איננו מתחיל בצנחנים כובשי ירושלים. יכול לחיות שסיפור לחי - מתה של חטיבת הראל בתש"ח הוא פרק מופלא של הקרבה ואומץ, שאיו שיעור להם בהתחשב ביחסי הכוחות המתמודדים והנשק שבידם. יכול להיות שהגורם י'אמיתי ל"בש־ לון" של כמה מהתקפות "הראל" היי' לא כשלון צבאי של העושים בדבר, אלא תו<אה של חישובים טאקטיים ופוליטיים בדרג עליון. ־בוא ההיסטוריון או המספר ויספר נם סיפור זה על פרטיו ודקויותיו. אבל. אחרי ככלות הכל' אם הסיכום ;סופי של קרבות תש"ח בפרוזדור ובירושלים לא היו כהגדרתי . נש• יון", מיוע צייד היה ללחום שנית *ת המלחמי' על ירושלים? רחל סבוראי מתיחסת לכמה הנד--ות מכלילות יחס רגשני ואישי — :אילו עלבו בה ובחבדיה לנשי !יש איננו מטיל רבב בלוחמי * הרא* מפקדיחם. י'די אותם מפקדים חר זילו כעבור ‭20‬ שנה, בנסיבות א* ות, את הגצחוז הגדול.