למרחב, 9 יולי 1961 — הצ"ר מקיבוץ עמ*עד [כתבה]
הצ"ר מקיבוץ עמ*עד
מאת יוסף מיכלסקי
\ ^• אשר אתה מבקר בתערר ( ^44 כת ציור לעולם אינך יר דע מה צפוי לך לעתים \ אתה מבקר בתערוכת הבכורה של ן צייר צעיר אך משום־מה נדמה ! לך שאת כל תמונותיו כבר דאית ן פעם. הפעם היה זה משהו אחר לגמרי. התמונות לא הקסימו ולא \ \ דהו. היה בהן אותו משהו מסויים 1 שהיה לסרטים הגרמניים האיל־ \ מים בשנות העשרים ("דוקטור \ קאלגאר") אותו משהו שהיצ'קוק } מנסח לשוא לחקות בסרטיו ה־ צבעוניים• הן עוררו פחד בלב ה־ \ \ צופה. פעה אתה את גבך לתמר נה ואינך יכול להשתחרר מן ה־ \ \ הרגשה שעיניה עוקבות אחריך". ! דברים אלה נכתבו לפני כשנה על תמונותיו של אריה אקשטיין, \ 1 צייר הבר קיבוץ עמיעד שהוצגו [ אז בגלריה ע"ש צ'מרינסקי ב־ צ תל־אביג כיום אין למצוא אצל אריה את התמונות מימי התע* \ \ רוכה. אחדות מהן נמכרו. אתרות \ נמסרו ללא תשלום לאנשים שר 5 נים ואילו את רובן — שרף ה- ? צייד. ממש שרף, שכן לא מצא \ בהן יותר ביטוי אמנותי לעצמו. \ כד נשרפו התמונות ורק אתדות \ מהן הציל מאש, חברו של הצייד \ תושב צפת והביא לביתו. והנה \ נזדמן לדירה זו הצייר קסטל. זמן מה התבונן אל התמונות בשתי־ \ ן קד" ולאחר מכן אמר למארהו: \ אקשטיין זד, הנו צייר בלי שום ספק. צייר בדמו ובשרו, משהו \ ן הזק. \ רחוקה ורבת הרפתקאות היתד. דרכו של אריה אקשטיין מלודז' \ 1 למחנה הריכח ואהרי נדודים רבים - לארץ, אל הפלמ"ח ול- \ ן משק עמיעד. בחיותו בן 13 נכלא יחד עם י \ \ 300 אלף יהודי לודז' בגיטו. משם \ התגלגל הנער במחנות ריכוז שר \ נים עד שהגיע לאושביץ. ואיד ניצל משם? אולי בזכות כשרונו \ \ לצייר. \ על תחילת דרכו האמנותית שם \ מספר אריה: \ "בוקר אחד נשמעה בשעת המסדר הפקודה: מי שיודע לצייר ! - X שני צעדים קדימה! לא -דע- * תי כמובן מה זומם מפקד חמחנה \ הפעם. בדם חייתי מיואש לתלו* טין. השבתי שאין לי מה להפסיד \ \ וכד מצאתי עצמי בין שמונה עצי־ \ דים שצעדו קדימה, בינינו היה
פרופסור לציור באקדמיה הפול־ נית. קיבלנו נייר וצבעים והמפקד הכריזעל , תהרות ציור. לא ידע־ תי מה לצייר, אך לפתע נזכרתי שסיפרו לי כי לפני בואו לאוש־ ביץ שימש אותו מפקד כסרסור זונות בהמבורג• החלטתי , איפוא. לצייר כמה "התיכות" ערומות. כשגמרנו בדק המפקד אח התמר נות וקבע: "כולכם טינופות. — מטאטאי דהובות. רק הקטן הזה הוא צייר אמיתי" — סיים בהצביעו עלי. היה זדי יום גורלי 'בשביל אריה. הוא נהפך לצייר רשמי של המח־ נה ותנאי הייו השתפרו קמעה. פעם בשבוע היה עליו לבוא לדי־
דחו של מפקד המחנה ולצייר, כמובן - על הנושא האהוב על הנאצ י בעל , הנפש האמנותית", ובסגנונו. פעם. כאשר עשה אריה בכיסוי קירותדירתו של המפקד בסריה חדשה של "אקטים" (חתיכות), נכנס לחדר קצין ס. ם. אחר ר ציווה על האסיר לצייר דיוקן שלו. "הסתכלתי בו — מספר אריה — ולפני פרצוף של פושע. ממש מתוך אלבום הפושעים. אד האם לא תהיה זו העזה לציירו כמית שהוא? כשסיימתי את המלאכה צעק ה'מודל' - . בן אדם. הרי אני נראה כמו פושע י' העזתי שוב ועניתי: , מה אני יכול לעשות?' נראה שאותו נאצי לא נפגע ביר תר יהפליט: , נו, מה לעשות, אתה בכל זאת צודק". אריה שוחרר על ידי האמריקנים והתגייס לצבא הפולני של
גנראל אנדרם ועמד להישלה כחיל מצב ליפאן. עד מהרה ערק ובמקום לטוס לטוקיו. שוטט־ ב אירופה וחיפש אחר קרוביו. פ* שלא מצא איש, עלה ב־1947 אד־ צה• היה זה בפרוץ מלהמת השה־ דור והעולה הצעיר התגייס לגדוד החמישי של הפלמ"ח, לקח הלק בקרבות שער הגיא, עין־כרם וה־ עיר העתיקה בירושלים, שם נפ־ צע שלוש פעמים. בתום מלהמת השחרור התיישב במושב בן־עמי. אך ב־1953 עזבו ונעשה דייג. באחד הימים בשעת סעדה בלב ים מול הופי עזה פרצה דליקה בספינה. ארבעה אנשי הצוות תפ־ סו מקומות בהרטום הספינה ה־ אחוזה להבת והתכוננו לכד שמיכל הדלק יתפוצץ. אך איש מהם לא חשב לנטוש את הספינה ר למצוא מקלט בעזה. ברגע האח־ רץ ניצלו בנס על ידי ספינת קיבוץ פלמחים שחשה לעזרתם• הדייג הובא לנמל הבית, קיבל את שכרו — 260 לירות — והר ציא את הסכום כולו לרכישת שעשועים בשביל בנו היחיד וה־ אחוב. כעבור שנתיים, לאחר תקי־ פת עבודה כבוקר בחווה ממשל־ תית' השתקע עם בנו במשק עמי ־ עד. עבודתו האמנותית זכתה בקיבוץ לעידוד אף כי החברים אינם מזדהים עם דרכו האמנותית של הציירהבוקד. אומרים — טוען אריה — של־ תמינות שלי יש הבעה של היה נרדפת. יאכן נכון הדבר, כחיות נרדפות היינו אז במחנות. ואני רואה את תפקידי להזהיר את הצופים מפני הישנות האימים, להזהיר ולזעזע. מתי ואצל מי החל ללמוד ? הוא לא למד: "אינני מאמין שאפשר ללמוד ציור. אולי את הטכניקה של המקצוע, אולפ לפי דעתי אץ הטכניקה חשובה ואץ היא קוב־ עת• טכנאי טוב דומה לפרופסור השולט בעשר שפות ואינו מסוגל לכתוב סיפור טוב באף שפד, ". יתכן יתמונדת אריה אקשטיין יוצגו השנה בניריורק ומכםיקר םיטי. אולם אין הוא אופטימי ביותר לגבי מכירת ציורי האימים שלו. מה בנוגע לעתידו ? האס ישנה הוא את השקפ-תיו ואת דרכו זד אמנותית. ישכח את להבות אוש־ ביץ ? "הלואי ויכולתי" — מסיים אריה.