למרחב, 1 ינואר 1960 — אריה אקשטיץ [כתבה]
אריה אקשטיץ
תערוכות ג " ח יו" זד ־'
ציודו של זיייה אקשמיין מציג שאלות י"זי• ג שהוא משיב השו-ב-ת• כבר בכך ייצאת תערוכתו דו-כ-ן בתמונה הכללית של הציור הישראלי • עולם דמיונותיו המעונה של הצייר הצעיר !הבר קיבוץ עמיעד) נע בין הקדושה והסיום: מכאן — דמויות נזיריות מסוגננות בזווית־ יות חדה ומעוטרות קוצי הצלוב (המתקבלות כאן לא־פעם מפורשות מדי)
ומכאן — פרצופים נמוגים בכתמי הצבע המצויירים בריתמוס שלהבות אדום־שהור המזכיר בזרימה המתעגלת והמיתמרת שלו את האכספרס־ יוגיזם הגרגש של ציירים יהודי־ ב כמו סוטין. אלה הם סיפורים שנעצרו ברא־ שיתה של דרכם. דומה' כאילו עצר הצייר הצעיר בעד דמיונו, מפהד ה"ספרותיות", בהעמידו אותו על ה־ ג'סמה המעונה האהת והתוזרת־על־ עצמה של דמות מוגדלת למימדים של סיוט, הבוטה בדרד כלל הטייה נעווה לצידה. הג'םמה מצויירת בכוה. אד לפעמים גדמה היה לי שהיא מעין •חיצוניות כובלת המרסנת דהפים־ ה תובעים, אולי , בימוי ישיר וגם עשיר יותר. מבהיבה זו, נראית לי הג'סטה של אקשמיין כצמצום מאונס במקצת' בייהוד בציור כמו פס. , 3 שבו היא מתקבלת כפרי סכימה א-פריו-רית הרבה יותר מאשר כפרי ההיים העצמיים של ממדי הבד. גם עולם הסמלים של אקשטיין גדאה לי כ־ מוגבל: קוצי היסודי ים הנוצריים פול הפנים המסוייטות במסגרת העץ השחורה של הבדים — כביכול מסגרות אבל לעולם של משאלות מוות. שוב נראה היה לי כי גם הצחיחות המור־ גשת יפה בסמליות, בדומה לקיבעובה של הג'ססה המיוסרת, גובעת אף היא מאותה הגבלת דמיון ובסופו של דבר היא מעידה על מבוכה מסויימת ב-
צייר הצעיר שהוא בעל דרך היפושים אישיה מובהקת שמצאה לה כאן' בינתיים' רק מספר מצימצם של נוסחות לביט־י. רק במקרה אהד מרשה אקשטיין לעצמו לומר את סיפורו האכסצנטרי עד תום: כשהוא מצייר את מלך דג־ יה עם מידליה של טלאי צהוב ומא - חד בעטרת הדפנה שלו את עולם הקדושההדפנה־הקוצים () עם העו־ לם המכיייט. חולשתו של ציור זה, — ואצל אריה אקשטיין הולשה' לעולם אינה תוצאה של רדידות או הבעה מוטעית של טעם — נעוצה אולי בכד שההמצאה ממצה כאן גם את מרבית ערכיו של הציור ודרכו מן הסמל אל האליגיריה סלולה הרבה יותר מדי. לעומת זאת. מצויים בתערוכה כמה ציורים מצויינימ. אינני מרהיב את הדיבור על האוטפורטדט (מס• 4) המעניין, והנשר הפילני הדורסני (מס. . (8 אולם "נזירה" (מס. 22) עושה רושם רב דווקא בהנועה השקטה של משםהיו, שבהם הופר הצבע למקום בהדכיווניות מוטעמת על ידי הרית־ מוס הנאצל והשקט של החריצים. גם הניגוד שבין השהור והלבן במלבושי הנזירה מעודן ונטול דראמאטיות המבקשת אפקטים קלים מדי. . איש בצל" זכה בצדק בפרס מטעם אגודת הציירים והפסלים. "נמל בלילה" היא ציוד מצויין שבו אומרים. אולי. צב־ עיו של אקשטיין את המלה השקולה ביותר שלהם בתערוכה: יותר מאשר במרבית הציורים האתרים בולסת כאן גם הידיעה, בשעה שהצבע הופד־ ל אווירה הזקה, נמנע מלהכביד על עצמי העולם הריאלי ומעלה מסכת מכושפת של אור הזוי שנשמף כביכול במים• "הליצן העייף" משרה רוגע, בעיקר אולי מפני שהצייר אי־ גו מגסה כאן כלל להסתיר את העובדה שהוא פונה ישר ללבנו במבע הצוואר המעוות כמו בהניקה והעייפות הסלהנית והדזיגנאמיבית. כש־ לעצמו' אין זה אולי ציוד מוצלה במיוחד, אולם הוא טוב בקונטקסט שלו, ודבר זה ניתן לומד על רבים מציורי אקשמיין: אין זו העדה הבאה לגנות. אדרבה, כשלוגותיו ברורים כל כד אולי דק משום שאתה תובע ממנו לא־פהות משהוא עצמו תובע מעצמו. אמרתי שאקשמיין מציג שאלות. אי אפשר לראות תערוכה זו מבלי שתתעוררנה שאלות יסוד. כגון הש־ אלה על דרכו של הציוד הישראלי ומגעו עם ההתפתהויות המאוחרות ביותר בציור האירופי. השאלה של האכספרסיוניזם, האם קיים . ציור יהודי"? השאלות בדבר האליגוריה והסמל בציור. לא כל תערוכה מעו־ דרת בעקבותיה מספר כזה של שאלות.