⁨⁨כותרת ראשית⁩, 8 יוני 1988⁩ — למה [⁨כתבה⁩]

למה

הילד

בוכה I

'הילד הבלגה/ כן מספרות האגדות, צויד לראשונה על־ ידי כומר שניהל בית־יתומים בפאריס. כשהוא משוכפל לאלפים ונמכר בתחנה המרכזית הוא הקיטש בהתגלמותו. את הקיטש קל מאוד לזהות. ד"ד תומאס קולקה מאוניברסיטת תל־אביב מנסה גם להגדירו עירית לעור

־ תיבת מאמר העוסק בקיטש ; ^^ ברצינות מזכירה דיון אקדמי על הומור: אולי זה מדעי, ^?^ אולי זה מחוכם, אבל בטוח שזה מוציא את התענוג מהעסק. נקודת דמיץ נוספת היא שגם קיטש וגם הומור נופלים לתוך איזור דימדומים קשה לשיפוט אובייקטיבי: איך אפשר לדעת בוודאות מתי בתחה מצחיקה? מתי תמונה היא קיטש? נקודת דמיון שלישית היא, שרוב האנשים נהנים

לצחוק מבדיחה טובה ולבת למה שהם מכנים קיטש יותר מאשר לנתח את שורשי הנאתם או סלידתם. האינטואיציות שלנו הן־הן האחראיות לזיהר הדברים הבאים כקיטש: טפטים בדוגמת נוף, קעריות מפלסטיק דמר עץ, פסל 'דוד' מגבס דמוי שיש, מחזיק מפתחות בדמות מגדל פיזה, היתומים הפאתסאיים הבוכיים, פוסטר של חתלתולים פרסיים בתוך סלסלת קש, ספה עם רגליים מגולפות וריפוד קטיפה מאה אחת סינתטי(בדרך כלל עטוף בניילץ, שלא יתלכלך), 'מונה לי־ זה' על מגבת, 'שושלת', כרכובים גותיים מבטון, גגות שלג שוויצתים בשפלת החוף. מה שמשותף לכולם, נוסף על סיווגם הנחות כקיטש, היא העובדה שהם מצליחים מאוד מבחינה כלכלית. אם ערכים אמנותיים היו נקבעים באופן דמוקראטי, 'סלאח שבתי' היה נחשב ליצירתמופת, ובית מצויד בכל הפריטים שהתכרו למעלה היה נחשב לשיא הטעם הטוב. אך מצב העניינים אינו כזה, והמימסד האמנות, שבדרך־כלל אינו רוצה לתת לגיטימאציה אמנותית לקיטש, יכול לפצות את עצמו בניתוח אסתטי ובהגדרה (תמיד קטלנית) של הקיטש. הגדרת הקיטש, כמו הגדרת האמנות הטובה, אינה חד־משמעית, רש חילוקי דעות אפילו לגבי מקור המונח: יש הטוענים שהיא עיוות של המלה ו-ו‭5ו<£70‬(תשום) ושלעיוות אחראים סוחת אמנות במינכן במאה ה־‭, 19 ‬ כאשר מכירת ציורים ותשומים הפכה לעסק מסחרי. למעמד הבינוני היו כסף ואמביציה לרכוש ציורים מקותים, אך לא די לרכישת ציורים טובים. למענו קמה תעשיה של ציותם מדרג נמוך שסיפקה את הביקוש. גירסה נוספת מייחסת את שורשי המלה קיטש לפועל הגרמני ע‭50ו-1£1‬זו<‭^£01‬ שפירושו: "להפוך משהו לזול". אחרים תומכים בפועל גרמני נוסף — ‭£1\1‬י-ום5־דו<) — להיות מושפע מהרחוב. תומאס קולקה, דייר לפילוסופיה באוניברסיטת תל־ אביב, מומחה לאסתטיקה ומחברה של עבודת דוקטוראט העוסקת בין היתר בקיטש, מכיר גירסה אחרת — המלה קיטש היא היפוכה של המלה הצרפתית שיק ‭, (0110‬ אך לצערו "זה יותר מת טוב מכת להיות אמת".

"יש בעיה עם הסיווג הנחות שיש לקיטש, " אומר קולקה. "אמנם ברור שקיטש רע, אבל לא כל יצירת אמנות רעה היא קיטש. קיטש הוא לא סתם עבודת אמנות שלוקה במשהו. בקיטש יש פיתר שהמצליח בצורה בלתי רגילה ומי שנכנע לפיתר הזה לא חושב שהוא קיטש, אלא נהנה ממנו כמו ששונאי הקיטש נהנים מאמנות טובה. קאנט טען שמה שמאפיין את החורה האסתטית הוא חוסר האמצעיות שלה, ולהנאה האסתטית אין תכלית אחרת לבד מהנאה לשמה. הכלל שלו תופס גם לגבי אוהבי הקיטש, ואם כך — למה בכל זאת נחשב הקיטש לזבל?" קולקה מציע מודל לאפיון הקיטש, אשר כדי לא לנתקו מהווי התחנה המרכזית, נדגים אותו על 'הילד הבוכה'. ילד זה צרר לראשונה, כך מספרות האגדות, על־ידי כומר שניהל בית יתו־ מים בפאתס. הוא צייר, לפי מיטב כשרונו (לא הרבה, לא הרבה) את יתומיו לבושי הסחבות ופעות העיניים. כעיקרץ, כל היתומים נראים אותו דבר: מלוכלכים, רעבים, פרועים ונוגים אך למרות חוסר כשרונו כצייר ועליבותם של האובייקטים, הציורים נמכרו היטב ואף קמו להם חיקרים רבים, מצליחים לא פחות. מדוע ציור זה הוא קיטש ומדוע הוא נמכר כל־כך טוב? לפי קולקה, כדי שיצירת אמנות

תהיה קיטש (הכוונה כרגע לציותם) עליה למלא שלושה תנאים הכרחיים: תנאי ראשון: נושא הציור נחשב יפה, ו/או טעון־אמוציות. הילד יפה ונוגע ללב כאחת, ילד בוכה — על אחת כמה וכמה. גם מי שחושב שהנושא לא מתאים על־פי הטיעון הלוגי הידוע "כשאת בוכה את לא יפה", ישים לב ודאי כי בכיו של הילד אינו טראגי וחיבוק פולני הגץ ישיב לו את שימחת החיים. גם הדמעה נוצצת על לחיו כאביזר קישוטי, יותר מאשר כעדות לצערו הקיומי. ציור של כסא, לעומת זאת, לא יוכל להיחשב כקיטש, משום שכסא לא סוחב אתו מטענים רגשיים. ציור גרוע של כסא יכול להיות, לכן, מקסימום ציור גרוע של כסא, לא קיטש. תנאי שני: נושא תמונת הקיטש קל לזיהוי. תנאי זה מגלה לנו רבות על הסגנון שעליו מתלבש אמן הקיטש. הוא נטפל בדרך כלל לסגנון קונבנצ - יונאלי, קלישאי, מוכר. בקצרה, סגנון ריאליסטי. לו היה הילד שלפנינו מצויר על דרך הקוביזם, היה לנו קשה לזהות את הנושא. האם קיטש הוא בהכרח תאליסטי? "לאבתוק, "אומרקולקה. "הריהעיניים של הילד הבוכה מעוותות: לילדים

אץ עיניים גדולות כל־כך וגם דמעות אינן זוהרות במציאות כפי שהן זוהרות על לחייו. הילד הזה הוא סכמאטי. כנראה מה שחשוב לאמני הקיטש הוא שהאובייקט המצויר יזוהה מייד. כל היתר — מיותר. " התנאי השלישי: קיטש לא מעשיר את האסוציאציות שיש לנו על האוב- ? ייקט המצויר. באמנות רצינית התמונה מעשירה, מחדדת או משנה את האסוציאציות כלפי האובייקט אותו היא מציגה. הסתכלות בתמונה עתרת לנו לראות דבתם חדשים. אך בתמונת קיטש אפשר לראות התאמה מלאה בין כותרת הציור למה שמצרר בו, ואפשר לבצע בתמונה שערים רבים שלא ישנו את הנושא ולא את ההשפעה שיש לו ‭1££88££$££8 . ‬ "בקיטש יש פיתוי שמצליח בצודה בלתי רגילה ומי שנכנע לפיתוי הזה לא חושב שהוא קיטש, אלא נהנה ממנו כמו ששונאי הקיטש נהנים מאמנות טובה" ו על הצופים. אפשר להחליף את פרטי הלבוש של הילד, את צבע עיניו, שערו: אפשר לשנות את הקומפתיציה: הוא יכול לעמוד, לשבת, לכרוע. שינרים כאלה אי אפשר לעשות באמנות טובה בלי שישנו את משמעותה. בקיטש לא חשוב ה'איך, חשוב ה'מה' — מה מצויר כאן. מכל התנאים הללו עולה פרצופו האמיתי של הקיטש: לא סתם גועל־ נפש מצועצע, אלא טפיל הנישא על גבה של האמנות, ז'אנר שאינו מייצר יופי בעצמו, אלא מנסה לגרות באופן גס וחסר תיחכום את מאגרי־הרגש של הצופה. לא הציור מעניין את אוהבי 'הילד הבוכה': הילד מעניין אותם. הם אוהבים את הציור משום שילדים מגתם אותם מבחינה רגשית. אוהב קיטש, אומר קולקה, גם כשהוא נהנה מיצירת אמנות טובה, נהנה ממנה מהסיבות

הבלתי נכונות: ההנאה שהוא שואב מפסל 'ונום ממילוי זהה להנאה שהוא שואב מהסתכלות בנערת האמצע של 'פלייבוי'. הוא לא רואה בפסל יצירת

אמנות אלא עוד בחורה יפה, ואם ירכוש עותק גבס שלה כרי להציבה בורטתנה בסלץ, יהיה זה בשל חיבתו לנשים. האמנות היא כאן מחוץ למיש־ חק. "תפקידו של הקיטש דומה לתפקיד של מוכרת, " אומר קולקה, "המזכרת דומה מספיק לאובייקט שהיא מייצגת כדי שהאסוציאציות המתאימות יעלו, אבל היא לא מוסיפה עליו כלום. כך גם הקיטש. " *** עד כמה שאפשר לגנות את הקיטש, נראה שצרכניו פחות רארים ממנו

‭*/‬ גו לגינר. הת מה מניע את ערכיו האסתטיים של איש־הקיטש? החיבה ליופי, לרגשות ענוגים, לזוגות על שפת הים בשקיעה, לסוסים דוהתם, לרהיטים מסוגננים, לכל החיות הצעירות באשר הן — מילתם ועד גות כלבי־ים. האם ערכים אלה בזרים יותר מהנהיה של האינטלקטואלים אחר תיחכום שהוא הרבה פעמים מתר, חסר פשר ולא קומוניקטיבי? האין איש־הקיט^ו השותל צמחי פלסטיק בעציציו חביב יותר

מאנין הטעם שכבר שכח מזמן איך ליהנות מהדבתם הפשוטים של החיים ? כל מה שד"ר קנלקה מוכן לומר על איש־הקיטש הוא חוסר יכולתו להבחין בין ערך אסתטי ואסוציאציות פסיכולוגיות: "אדם שמגיב לקיטש, מגיב לצורה 'נכונה'. הקיטש פשוט, הוא עובד על רגשות אוניברסאליים, הוא יכול לתת הרגשה שאתה שייך למשפחה גדולה של אנשים. זהו מכנה משותף שגורם להזדהות. כנראה, שעם קיטש יש עירבוב של שתי רמות — אסתטית ופסיכולוגית. ברמה השניה הוא חיובי, משוםשהוא פועל על רגשות חיוביים — נחמד לאהוב חתולים ולגלות סימפאטיה כלפי ילד בוכה, רק שזה לא מה שעושה אמנות לאמנות. " $.

‭/#‬ י%לוהים, בסוף השבוע, בא לכאן לנוח, כי זהו אחד המקומות ‭IX‬ היפים בעולם שברא אלוהים. כה יפה עד כי אין מלים לתאר את יופיו(... ) אני חושב שחיברתי כאן שיר תהילה ענייני ויבש לחיילים שעל גדר־המערכת. יהודית רביץ או ירדנה ארזי היו מועילות להם יותר, אבל לא הכל מושלם בחיים. " (אדם ברוך על גדר־המערכת, 'ידיעות אחרונות', ‭6. 5. 88‬) ##^ןבאר־שבע הגעת לתל־אביב, אריק איינשטיץ היה בין האמנים ^והספורים שנתנו לך להיכנס העירה, נתנו לך אשראי, עידוד. איינשטיין, מבחינתך, נערה מבאר־שבע, היה מישהו, המישהו, המשהו. הזמן עשה את שלו. היום, המרחק ביניכם התקצר. את חווה אותו בצורה אחרת. הזמן וההכרה הכניסו בך ביטחון, ניסיון, והכרת המיניות העצמית.. . כשאת אומרת מיניות, את תחליטי, אני לא אחליט בשבילך, את תחליטי מה את אומרת לי. הראיון הזה הוא שואו־ביזנס, שלא תהיה טעות בין שנינו. כלומר, לא מי יודע מה חשוב כל העסק הזה. תגידי רק מה שאת רוצה להגיד, לשחרר. מה את מתכוונת בקיצור המרחק בין זמן־הבימה לזמן־החיים, ו'אני כבר אשה'?" (אדם ברוך שואל את יחודית רביץ, 'ידיעות אחרונות', ‭3. 7. 87‬) וו ?% ת לא זוכרת אם אהבת אם זה קרה, יהודית, ההזיות מתרחקות ‭IX‬ עכשיו ממך, אולי רק חום, אולי רק חום ירגיע את הסערה, והוא יפריד, אם יפריד, הוא יפריד בינך לבין עצמך. זה 'שירה' של צרויה להב ליהודית רביץ. מאה הופעות ליהודית רביץ, כל הקיץ שעבר, כל החורף שהיה גשום מאוד, ורק בקבוק מים מינרליים בצד הבמה, גוף! בתוך גוף, בתוך גוף, חום! בתוך חום, בתוך חום, מ-א-א-ה-ה, הייתי מלביש אותה כמו גרייס ג'ונס, שחור, עור שחור עור אדום עור צהוב שתהפוך פנטאסיה, ומחליף לה תלבושת כל שני שירים ומארגן לה תזמורת של שלושים נגנים בחולצות לבנות ופפיונים שחורים שיחנקו להם את הצוואר ועם עשרה כינורות וחמישה סקסופונים מייללים לפחות ואת לואי להב במקום וובין מהטה ואת כיכר מלכי ישראל במקום הפילהרמונית, היא. מגיע לה, היא. בתוך חום בתוך חום. ולא בחליפת פסים לאומית ומחרוזות על הצוואר אבל שטויות הבגד, הוא לא עושה את האדם אם הוא שר כמו רביץ ואם תזוזות הגוף שלו הם כמו של רביץ, היא יודעת להניע גוף, את החלק העליון טוב מאשר את החלק התחתון ואת זרועות הידיים טוב משהיא מתופפת ברגל, אז מה, היא נהדרת, היא צועלת, היא כואבת שהלב נצבט ויודעת לחבר אותך אליה, נוגה או צוהלת או נחנקת, מחברת, עד ששניים הופכים אחד, ציפור מתרוממת לעוף. " (תנו צרור על יהודית רביץ, 'חדשות', ‭5. 5. 88‬) וו ?* ץ כמו להתארח אצל עולה מרוסיה. לא חשוב באיזו שעה תגיע ולביקור, עוד לפני שתתיישב ליד השולחן, תופיע עליו קערת בורשט מהביל וטעים להפליא (עם עצם ובשר). כן תופיע לפניך תהלוכה של סלטים פיקנטיים, כיסונים ממולאים, ובין זה לזה — משקה חריף. מה אומר לכם, בשבילי כל ביקור אצל עולה מרוסיה הוא חגיגה. " (אורה שם־אור, 'ידיעות אחרונות', ‭17. 10. 80‬)