⁨⁨כותרת ראשית⁩, 4 מאי 1988⁩ — מה ברל אומר [⁨תמונה⁩]

מה ברל אומר

ישראלי / "הביאו לנר חזרה את החיים של הגולה"

במכנסי החאקי הקצרים שלו היה ברל רפטור לסמל: איש צנוע, ישר וקנאי שהשדרה ההסתדרותית סירבה להידבק בו. לפני ארבעים שנה חתם על מגילת־העצמאות. היום, בגיל ‭, 85‬ הוא מסתכל על המדינה ועל תנועת העבודה ונאנח , אב כצמן ן‭|00‬ שביל קליפות התפוזים שמוביל ^^^ אל לבה של הארץ הזאת נמצאים £^^ אנשים כמו ברל רפטור. הם תמיד ] נוכחים שם, אכל לא בולטים ^^^^ מדי; בשוליים, כמו בתמונה של הכרזת המדינה, למשל, למטה, קיצוני מימין. הוא בן 85 והגיע לכאן מעט לפני ועידת־ היסוד של ההסתדרות. מאז ועד היום, אהד במאי ‭, '88‬ הוא כאן, פוקה עין על הפועל העברי. אפילו שכבר אין כמעט חיה כזו, פועל עברי, והעין שלו, בכל מקרה, כבר לא רואה. היום, אחד במאי ‭, '88‬ הוא נוזף באותם גימלאי סולל־בונה שהחליטו לא להשתתף בהגיגת ההסתדרות לאות מחאה. "לעשות כך קבל העם והארץ וההסתדרות? זה לא יפה. זה לא הברי ולא ציבורי ולא הסתדרותי. " וכשברל רפטור אומר 'זה לא הסתדרותי', בדם־לבו הוא אומר. כי אצלו ההסתדרות היא משהו שנושא עמו טעם של משפתה קטנה, מלוכדת, שיוצאת יהד להרפתקאות אדירות. הרי שם, בוועידת־היסוד, חברי ההסתדרות היו תברים באמת, ונשארו חברים באמת. אפשר לצאת למסע ארצישראלי דרך יערות הכרמל לכיוון נשר, להיבלע בצבעי האביב הרועמים לאורך הסרפנטינות, לנסוע מעט בדרך מנדטורית למשק יגור, ובביתה של םונקה שמגדלת גרברות לדבר עם ברל רפטור, כל־כולו איש גדוד־העבודה, על ההתיישבות וההסתדרות, שמהן תצמה המ־ הפכה האמיתית. אש בוערת בהזה, אבל הגוף כבר לא נענה. לא עוד מאמרים בהקו־ ' נטרס', 'הפועל הצעיר', 'דבר', 'על המשמר' ו'למרחב'. ‭30‬ שנה עברו מאז צינזר אותו בפעם האתרונה יצחק בן־אהרון, מאמר

על למה פירקו את סולל־בונה, שפורסם לבסוף. "מזמן שתליתי, ואני בקושי ממשיך להתקיים, מאז לא כתבתי. היום אני כלי שבור, אבל זה לא מפריע לי מלתלות בעוד מחלה אחת, והיא מחלת המדינה ומתלת תנועת־הפועלים, " הוא אומר באנהה.

אהר־כך, כמו בימים הטובים ההם, הוא עובר לנאום. יותר מחמישים שנה התרוצץ ממפעל למפעל, ממחנה פועלים למחנה פועלים, להביא להם את הבשורה ההסתדרותית. לא כעסקן. לגמרי אותנטי, מאמין בכל מלה שהוא אומר. המלים נשברות לא

אתת והופכות לבכי. בכי על אנשים שאיבדו את הדרך, על הדרך שאיבדה את עצמה: "לתנועת הפועלים היתה דרך, והדון. כיבוש העבודה לאדם היהודי וכיבוש האדם היהודי ! לעבודה. אבל רעיון ותזון לא תמיד מתגש-

מים. אני האמנתי בחזון; הייתי בפלוגת גדוד־ העבודה בחיפה כאשר כולם רעבו ללחם, והצריפים של החברות שילדו את הילדים הראשונים היו מלאים עכברים. עשיתי את מהלכי הראשונים בכיבוש העבודה בנמל. נכנסתי מהר להגנה היהודית ועשיתי מעשים

שונים שאני לא יכול לפרט אותם. מעשים רבים. " מי שטרת בערב שבת הפסיד בשבת. היום יש מדינה ויש הסתדרות ויש סולל־ בונה, יש צבא עברי ועליה תופשית, אין לו טענות, לברל רפטור — רק כאב, כאב של מי שהגשים תלום, ונתבדה. "תראה איך הארץ גדלה, " הוא אומר. "כשבאתי היו שישים פועלים בחיפה, היו פה אולי אלף יהודים. ונתהוותה איזו ברית אמת בין ההלוץ היהודי לבין היהודי מהעיר — גם ההנווני ידע שבארץ הזאת אי אפשר רק 'תן לחיות'. פה צריך לבנות ולהיבנות, ואני לא הייתי בין אלה שמח שתבעתי מעצמי ומחברי בתנועת הפועלים לא תבעתי מכל יהודי עממי. מכל יהודי עממי תבעתי פשוט להיות בארץ ולחיות, לא לשדוד, לא לספסר. במשך עשר שנים, אולי במשך עשרים שנה, מ־‭1920‬ עד ‭1940‬ ראיתי לפני כוח יהודי שהולך וגדל באמונה גדולה, וכאשר ברנד שאל אותי אם אני באמת מאמין שתקום מדינה יהודית, אמרתי לבתר, אני מאמין. אם המדינה היהודית תהיה בנויה על עבודה עברית ועצמאות עברית והגנה עברית וכוה יהודי והווי יהודי — אם היא תהיה בנויה על יושר, על חברות, על הגשמה אישית — אם זו תהיה המדינה, הרי אני בטוח שתקום. ואז קם ברל כצנלסון ואמר: אם נגיע למיליון יהודים, תהיה ותקום מדינת היהודים. "אנחנו עכשיו אתרי ארבעים שנה למדינה, והיסוד של המדינה הוא העליה הראשונה. אני, שלחמתי נגד העבודה הערבית של הע־ ליה הראשונה, עבדתי כמה חודשים בנס־ ציונה כהבר גדוד־העבודה, והשתגעתי, למה היהודים מעסיקים ערבים. יותר מאוחר, בדורנו, ראיתי שמאירוביץ צדק כשאמר, חכו נראה איך אתם תעמדו בדרך הזאת, בדרך של עבודה עברית ועצמאות עברית והגנה עברית. איך אתם, אנשי העליה השלישית, איך תעמדו בזה. בדרך זו קמו הקיבוצים, קמו המושבים, קם כל מה שהיה, והנה עברו ארבעים שנה מהקמת המדינה, שלושה מיליון יהודים, אבל הערכים, הדרכים, המגמות ההיסטוריות, פחתו. " עגל הזהב ן? שם הערכים האלה הי רפטור תיים צנו־ ^?עים מאוד, סגפניים כמעט. מספרים עליו שלפחות פעם בשבוע היה הולך ברגל מתל־ אביב לחיפה, לחסוך בהוצאות התנועה. הוא אהב לטייל, אבל לטיולים היתה מטרה ברורה, לפגוש את האדם העמל, את החברים מהקיבוצים. הפגישות האלה היו החלק המהנה ביותר עבורו במסעו לפאריס, למשל. הרגעים הקשים ביותר עבורו היו כשמישהו פתח את דלת המכונית עבורו, כשבמלון נאלץ להניח לעובד לצחצח את נעליו או כשהיה עליו, למטרה ייצוגית כלשהי, להמיר את מכנסי ההאקי הקצרים, שהפכו לסמל תנועתי, בחליפה.

זו היתה דוה התקופה. "יום אחד, " הוא מספר באוטוביוגראפיה שלו, 'ללא הרף', "בשבתי במטבה הפועלים שאלני בן־ציון (ישראלי) אם אני פנוי הערב, והוא הציע לי כי ניפגש בכיכר ציון שהיה מקום ועד ומפגש לפעילים שונים. 'תבוא לכיכר ציון, נשותת קצת ואולי גם נלך משם לראינוע. ' "קבענו שעת פגישה לעת ערב, אתרי הארוחה. בבואי למטבח הפועלים מצאתי את (שלמה) לביא וסיפרתי לו כי קבעתי פגישה עם בן־ציון בכיכר ציון ואני הולך לראותו ואף הוא נתלווה אלי. אולם בבואנו למקום ובשמעו כי אנחנו מתכוונים ללכת לראינוע, פסק לביא כי לראינוע אין הוא הולך. 'לא כך סתם אינני הולך, ' הוסיף והסביר, 'לא

כך סתם, יש לי פרינציפ וטעם בדבר. ' "והוא התל לפרש את טעמו: 'האם גם החברים במשק רואים הערב סינימה?' היתה שאלתו. אם אני הולך הערב לראינוע, פירוש הדבר שאני פוגע בשוויון. ' "בג-" הוא מתחיל לומר וקוטע את עצמו — "אני לא רוצה להשתמש במלה הקשה 'בגדו'. לאט־לאט הסתגלו הזרה ליהודים שבאו מהעיירה, חנוונות, ספסרות, העבודה תדלה להיות ערך. אובדן התנועה ההתיישבותית — בזו לה, החלישו אותה. תוסר כוח לקיים את האידיאה הביא את המדינה לידי מצב קשה מאוד. " לא, זה לא התחיל היום. הדרך אבדה אי־שם בין שלהי שנות העשרים לתחילת שנות השלושים. "בא ז'בוטינסקי, ואני לא משווה את ז'בוטינםקי עם הליכוד של היום, אבל ז'בוטינסקי בא ונתן אידיאה לבעל־ בית היהודי, והאידיאה היתה בסטה, לא תנועת־פועלים, לא לשכה של הפועלים, לא כוח פועלים. נשבור אותה, כן נשבור, זו היתה הסיסמה. ולא היה קל. תנועת־ הפועלים היתה תזקה — במה היתה חזקה, במוסריותה, בנאמנותה לדרך, בהגשמה, כל יום וכל שעה. אני שואל היום, אילו לא היה סולל־בונה, היו בונים את גדר־הצפון ? ואני זוכר שהייתי עם ברל כצנלסון בגדר הצפון 44

"בעם, בעליה הזאת שהגיעה, הגיעו גם גנבים. אז אמדו, אם יהיו גנבים בינינו זה כבד 'היה טוב מאוד, הלוואי שיהיו גנבים. אבל עכשיו, 'ותד מדי גנבים. ?ותר מדי אנשים שעוםקים בכל מיני דבדים לא טובים ולא 'בים"

— אלף פועלים היו שם. " זה היה ב־‭. 1938‬ היום יש בגליל ‭22 ‬ פועלי־בניין יהודים. לא ‭22‬ אלף. "אני רציתי מדינה — היא ישנה, אבל להגיד שלא היתה מהפכה? כל מה שקרה בתהליך איטי־איטי לעבודה עברית, לאיתנות היהודית, לכוח יהודי — התהפך. יותר טוב כסף, יותר טוב בורסה, יותר טוב היים קלים. תלמיד בבית־ הספר כבר עושה חשבון של כסף. עגל הזהב הוא העיקר. והמהפכה הזאת נעשתה גם כן מהפכה פוליטית, שקוראים אותה הליכוד. היא הלכה עד הסוף. " "כשאני רואה היום את הארץ אני לא מיואש מזה. אני מאמין שאין שום תקווה לארץ הזאת ולעם בתוכה מלבד תורת אהד־ העם. אחד־העם כתב, לא זה הדרך, לא דרך הממשלות. פה דרושה רגל יהודית ויד יהודית ומוח יהודי, בעבודה ובכל תחומי

ההיים. והמהפכה הזאת היא הקונטר־מהפכה של המהפכה היהודית שאנחנו עשינו. אני הייתי אחד האנשים שהשתתפו, ואני מאושר שבגילי עכשיו אני יכול להגיד את זה, ולא מגיע לי שום דבר ולא מגיע לעליה השלישיתשום דבר. אבל העליה השלישית היא שיצרה ופיתתה עם העליה השניה את ההתיישבות, את ‭400-500‬ הקיבוצים שישנם בארץ, את המושבים, ואחרי זה המפעלים הגדולים של תנועת־הפועלים, את סולל־ בונה, את המשכיר ואת התעשיה הקיבוצית. כל זה קם לא מעצמו. אנשים בנו את זה, אבל היתה דרך, היתה אידיאה. והאידיאה הזאת נשברה. " כשברל רפטור אומר את המלה הזו, "נשברה", הוא פורץ בבכי. אחר־כך הוא מתאפק, ובקול רך אומר: "היא לא נשברה לנצח. אני מאמין שהיא תקום. אני בוכה מעצמי, בוכה איך שכל זה הולך ונעלם, איך מחנכים ילדים, איך מחנכים אנשים, איך הממשלה הזאת לא מבינה את מה שנתוץ לרמת־היים פשוטה של עובדים. רמת־חיימ " כן, שכר־עבודה כן, אבל לא משכורות של עושר. ואלה שראשונים לזה הם חברי־כנסת ופקידי־ממשלה. איך אפשר דבר כזה לשאת. "

טוטו, טוטו, טוטו ן-שהיה חבר הכנסת הראשונה, סירב רפ־ ^טור לקבל משכורת. לא נענו לדרישתו, אז הוא ושלמה לביא תרמו את כל משכורתם לקרן־הביטחון. אבל בעיניו גם הפועלים של היום זה לא מה שהיה פעם. הם רואים רק את האינטרס הצר שלהם. הוא נרעש כשמתנפלים על מנהלי התעשיות ההסתדרותיות, כולאים אותם. "זה לא. אם ככה - מוטב לא לבנות. את זה אני, ברל רפטור, אומר. " אותו כלאו פועלים ממורמרים ב־

‭, 1940‬ בוועד־הפועל של ההסתדרות. תבטו בו. ברל כצנלסון זעק את עלבונו במאמר מערכת של 'דבר'. הוא, מתותמי מגילת־העצמאות, מטיל היום ספק ביכולתה של מדינת־ישראל להת־ קיים. אני נע בין יאוש לתקווה, הוא אומר. כמו שזה היום, היא לא תתקיים. "בזנו לעיירה — והבאנו אותה הנה. עכשיו הביאו לנו חזרה את החיים של הגולה. אבל בשום תנאי אני לא עוזב את המדינה. זה לא. וכל מי שעוזב את המדינה בתקופה כזאת הוא בוגד. אני יודע שהפיתרון ליהודים אינו קיים אלא בארץ־ישראל. אין פיתרון אחר. "אני רואה סכנה גדולה, אבל אני רואה גם תקווה גדולה, אם נעשה מה שצריך. ולא — עלול להיות אסון. היתה פעם מדינה, ולאתר אלפיים שנה יש שוב מדינה, וזה תלוי בנו. אנחנו לא בימי ירבעם בן־נבט ולא בימי דתן ואבירם. יש כאלה בארץ. הם רוצים את עגל הזהב. את הטוטו. טוטו, טוטו. את החיים הקלים. " הוא מזועזע מכך שיש בארץ ‭70־60‬ אלף סטודנטים שרק לומדים ולא עובדים, מקבלים כסף מהמדינה "ובאוטומובילים שלהם באים לאוניברסיטאות. אני רוצה שכולם ילמדו, שכולם ית־ פתחו, אבל לא בצורה כזאת. "

בולשביק. תפסיק להיות עקבי כל־כך, סנט בו משה סנה. אבל כך הוא עדיין - ישר מדי, כן מדי, צודק בדרכו שלו. תמים, הוא אומר על עצמו. "אני אומר לך, אני הייתי אחד האנשים שנורא התלבט בזמן הפילוג (הכוונה לפילוג מפא"י ב־‭. ('44‬ אני הלכתי לזה מפני האינטריגות האלה, מפני שלא היה יושר. מפני שלא דאגו שלא יהיו אינטרסים צרים, והיו אינטרסים צרים. כבר אז. בין שזה היה (יוסף) אלמוגי מאבא) חושי ובין שהיו אהרים. אני לא רוצה עכשיו להיכנס לשמות, מי שיקרא את ההיסטוריה יראה מי צדק. " רק התמימות מאפשרת לו להאמין ש"צ־ ריך לחזור למציאות של עם עני. גם במציאות ההיא היו שגיאות, שהצורבת ביותר ביניהן מבחינתו היתה פירוק סולל־בונה, שהוא עצמו היה ממקימיו ומנהליו. "שגיאות היו, כמובן. עכשיו יש הרבה יותר. מה לא מגיע לארץ? פעם, בעליה הזאת שהגיעה, הגיעו גם גנבים. אז אמרו, אם יהיו גנבים בינינו זה כבר יהיה טוב מאוד, הלוואי שיהיו גנבים. אבל עכשיו, יותר מדי גנבים. יותר מדי אנשים שעוסקים בכל מיני דברים לא טובים ולא יפים. צריך לטהר את המדינה, שתהיה טהורה" — וכאן שוב קולו נשבר — "כזוהר הרקיע. " אבל מדינה, שום מדינה, אינה יכולה להיות טהורה כזוהר הרקיע. אני שואל אותו אם היום, אם פעם, נוכל לדעת את האמת על השחיתות של אז. "לא, " הוא אומר, "כמובן שלא. " מה למשל לא נוכל לדעת? "אני אומר לך — אהד האנשים שאני הערצתי אותו במעשיו היה פנחס ספיר, אבל ספיר היה אדם שיעבור על הקברים להשיג את שלו. לא בכסף שלו אישית. אבל אני לא יודע. הייתי בהנהלת סולל־בונה, בצי"ם. אני לא מוכן להישבע שלא העבירו משם כסף למפלגה, אבל אני לא יודע. " — היית איש ביטחון וכספים, ממקימי ההגנה, מראשי עליה כ'. מה המסקנה שלך, אחרי ארבעים שנה? "המסקנה היא לא לרפות ידיים. להתחיל מהדש. קונטר־מהפכה נגד הדרך הזאת. אני באתי לכלום ואני באתי מתוך תקווה שמשהו יקום ואני לא התאכזבתי. אתמול קיבלתי מכתב מחבר שהיה איתי בפלוגת גדוד־הע־ בודה בחיפה. הוא הזכיר לי איך אספתי את כולם לסירות בנמל ויצאנו לטייל, והילקתי לכל אחד תפוח־זהב. איזה חיים יפים היו אלה. מיטב הנוער היהודי היה שם. אני חושב שהתאכזבו אלה שחדלו להאמין ולהגשים. "אני הושב שדרושה מהפכה. מהפכה הדשה. מהפכה התיישבותית, מהפכה חלוצית, שבא זמן שתעמוד תנועה הלוצית־ התיישבותית, ותבוא לארץ, ותלך למקומות שונים, ותיראה את מה שיש בה, כל היופי, כל הפרהים, כל המפעלים הגדולים, ותמשיך בכך. אבל אני דואג. איני יודע. אני אדם בודד — כל מה שיכולתי לתת נתתי, יותר אני לא יכול לתת. " ?