כותרת ראשית, 20 אפריל 1988 — מסתמן קאמבק [כתבה]
מסתמן קאמבק
מכתב מהחזית / השמאל הירושלמי החדש
תל־אביב היא אולי ג'וניה, אבל ירושלים היא ביירות, והשמאל הירושלמי, אהרי שנים של רגשי־נהיתות כלפי תל־אביב, מגלה את יתרונות קירבתו אל אתרי ההפגנות ומתנות הפליטים. לא פהות מ־49 קבוצות פוליטיות יהודיות פעילות עכשיו בעיר, מעמידות משמרות־מהאה, מהתימות עצומות ומבררות עניינים, אינתיפאדה יהודית אמיתית נרי לבנה
^* מנון רז מקבוצת 'די לכיבוש' אומר שמדובר בדרך ^ חיים חדשה שתאפשר לחילוני השמאלי להישאר ^^1 בירושלים. למראית עין לפחות, הוא צודק: משהו ^^8 8 קורה. תקופת הניתוק של העיר, בעיני סוג מסוים של ^ ^^— ירושלמים, תמה, לפי שעה. העיר רוחשת פעילות. חוגי בית, ופלים עם נס־קפה מתרמוס, הפגנות, מישמרות מחאה, מישלחות של רצון טוב ומה לא. לו היה גיל המשתתפות צעיר יותר — הנשים בשמאל הירושלמי החדש הן רוב — אפשר היה לקרוא לסיפור הזה 'השמאל והנערה הרווקה'. השמאל החדש בירושלים נמצא עכשיו בשיאה של אינתיפאדה חברתית משכרת. מכאן, ממעוזי הפעילות, נראית תל-אביב שוב, כמו לפני שנים, כמו עניין תיאורטי לגמרי, שמועה לא מבוססת. אחרי הכל, לנו בירושלים יש יתרון גיאוגראפי: מחנות הפליטים, למשל, קרובים לכאן יותר. הדבר הכי 'איני' עכשיו בירושלים הוא להישאר בירושלים. נדידת הערים יצאה מהאופנה. כבר לא מרגישים כאן על אי בודד, אלא כמו ביחידה נבחרת. תחושת המעטים מול רבים הופכת למשהו כמעט הירואי, כשלמעטים יש שליחות גורלית. וכך, בביקוריו הנדירים בשפלה זוכה השמאלן הירושלמי החדש לשאת בגאווה את מעמדו החדש. כל תשובה בנאלית על השאלה "מה קורה בירושלים" היא דיווח חם משדה הקרב. להיט בטוח, מידע אישי, יכולה להיות התשובה "עיר ובלבה חומה" למשל. תחושת הכוח של מה שיכונה כאן 'השמאל הירושלמי החדש', ההרגשה שעכשיו אפשר לשנות משהו ודווקא מירושלים ובירושלים, סוחפת אל הפעילות הפוליטית אנשים שקודם אי־אפשר היה להעלות על הדעת שיתגייסו. פסיכולוגים, למשל. אלה לא רק שאינם אוהבים פרסום, הם בורחים ממנו כמו מאש. זה הורס את ה'טרנספרנסישל המטופלים, מסביר אחד מהם. ובירושלים הפסיכולוגים הרי רבים במיוחד, מטבע המטופלים. מסע אנתרופולוגי מ חושת התחיה של הפעילות הפוליטית בעיר, יכולה להזכיר !במשהו את תקופת הפריחה של השמאל הירושלמי בשנות השבעים. אלא שהסיפור עכשיו שונה לגמרי לפחות מצד המאפיינים של המשתתפים באותה פעילות. מי שנמצאים היום בגיל הנכון, שלושים פלוס, היו גם אז בגיל הנכון, עשרים פלוס, אבל אין אלא אותם אנשים. השמאלנים של אז עסוקים היום בדיונים מטא-ש־ מאליים, ומי שפעיל היום בשמאל הירושלמי החדש הם אנשים שהגיעו אל הפעילות בגיל מאוחר יחסית, לרוב לאחר שכבר ביססו
קריירה באחד מהמקצועות החופשיים, ולאחר שהקימו משפחה ושיכנו אותה בבית ערבי משופץ עם גינה. קים פיתוי עצום לתאר את מה שקורה בשמאל הירושלמי כמו חגיגה חברתית, כמו חזרה נפלאה עשר שנים לאחור, לימי שלום־עכשיו העליזים, אלא שלאור השיאים שנרשמו בשטחים בשבוע האחרון נראה שההתארגנות הירושלמית היא תגובח רצינית לחומרת המצב. מה שנראה לי בתחילה כמו מסע אנתרופולוגי אל תוככי השבט האסתטי והמיטיב להתנסח הקרוי שמאל, התחיל בקטע חברתי בקפה 'בסוגריים'. בבית־הקפה הירושלמי כל־כך (קירות אבן, תקרות גבוהות, וילונות נפלאים ואווירת תוגה בלתי־מוסברת), הנמצא בשכונה הירושלמית כל־כך (נחלאות), ישבו ליד שולחן אחד ארוך כעשרה אנשים. ארנן יקותיאלי, המיועד להיות נציג רצ בבחירות למועצת־העיר, ניהל שם את הוועדה להכוונה לאומית. עם הינתן האות, בשעה שבע ושלושים או משהו, קמו יושבי השולחן על רגליהם כאיש אחד. שניים רצו לישיבה של רצ. שניים אחרים הלכו לאסיפה של 'די לכיבוש'. אחת נוספת הודיעה שהיא מ'השנה ה-, '21 וארנן יקותיאלי, שניסה לגייס אנשים לנסיעה לאנסאר , 3 אמר שהוא נוסע לשם מטעם כולם, גם מטעם קבוצה המכונה 'הנשים בשחור'. פעיל מרכזי בהשנה ה-21 שוחח איתי השבוע בעילום־שם, לא מפחד השלטונות אלא מטעמי ענווה. אד־הוק, הוא אומר, מוכנה הקבוצה שלו לעבוד יחד עם כל קבוצה אחרת. "העניין של 'אלה מוקצים ואלה לא', שהיה אופייני לשלום־עכשיו, הבלי מצפן והבלי רק"ח שהיה פעם, לא קיים היום. אולי זה סימן לתהליך ההתבגרות שעובר על השמאל הישראלי. התנועה שלנו, מעוררת
90 לירושלים!
קנאה של תנועות אחרות משום שאנחנו מצליחים לגייס משאבים כספיים גדולים יותר, משום שאנחנו מאורגנים יותר ומשום שיש לנו יותר חברים רשומים. " הוא מדבר על 1, 500 שחתמו על העצומה של הקבוצה. "אנחנו עושים המון דברים. יש צורך להשקיע הרבה בחינוך ובחינוך מחדש. " ליום־העצמאות מתכננת השנה ה־ 21 מישמרות מחאח תחת הכותרת "40 שנה למדינה, 21 שנה לכיבוש". שתי מישמרות. אחת בבוקר מול בית הנשיא, כשיבואו האלופים והפיקוד העליון של '48 לקבלת הפנים, והשניה בערב יום־העצמאות מול תיאטרון ירושלים בזמן טקס חלוקת פרס ישראל. למחרת, בשבת, יצאו אנשי השנה ה־, 21יחד עם אנשי די־לכיבוש, רק"ח, ומצפן לביקור במחנה פליטים. אנשי 'יש גבול', המטיפים לסרבנות־שירות, לא הוזמנו לביקור הזה מחמת קיצוניותם, למרות שחלק מהצוות המוביל של השנה ה־ 21 דווקא בעד סרבנות. תנועת יש־גבול מתנהלת מביתו של ישי מנוחין בשכונת רחביה. מנוחין לומד בשעות הפנאי המעטות שלו לתואר שני בפסיכולוגיה. השבוע הלכו שמונה מחבריו (מיספר שיא כבר אמרנו?) לכלא הצבאי, לאחר שסירבו לשרת בשטחים. שניים מההולכים ירושלמים, ואחד מהם, אמנון כרמון, סטודנט לפילו־ סופיה, עובד עם מנוחין במוזיאון האיסלאם. ביש־גבול פועלת ועדה מיוחדת לטיפול באסירים. הוועדה דואגת למצוא משפחות שיאמצו את משפחת האסיר וגם לשלוה מכתבים לאסירים לכלא ולצייד אותם ואת משפחותיהם בעצות מועילות. עיקר העבודה היומיומית מרוכזת בהדרכתם של הסרבנים לפני הכניסה לכלא, וטיפול בהם ובמשפחותיהם בהיותם בכלא. אבל חוץ מזה, מספר
מנוחין, יש עוד שני תחומי פעילות ליש־גבול. הפגנות ועצומות — שבאמצעותן הם חושבים להשפיע על ממשלת ישראל לפתוח במו"מ עם הפלסטינים, וגם הוצאה לאור של ספרים בעריכתם של ישי ודינה מנוחין. ביום־ העצמאות לא יהיו 450 חברי הקבוצה במחנה פליטים, אלא דווקא בהפנינג. קוראים לזה 'סימון הקו הירוק באנשים'. זה דורש, מדגיש מנוחין, הרבה מאוד הכנות. צריך להודיע לכל האנשים, לפנות לתנועות אחרות, לדבר עם מטה תיאום פעולות חמחאה המשותף לכל התנועות, וצריך לארגן ניילונים ופסי זווית וג'ריקאנים עם מים וסדרנים וחובשים ורכב פינוי ומה לא. יש בעיה עם גיוס כספים כי "בניגוד לשנה ה-", 21 אומר מנוחין, "אנחנו נחשבים קצת פגע רע, קצת מחוץ לקונסנזוס. " לבושות השהור ^ןיי יום שישי, בשעה אחת בצהריים, מתקיימת בכיכר צרפת, ^!הסמוכה למעונו של ראש־הממשלה, מישמרת המחאה של נשים־בשחור. מה שהיח נחשב בתל־אביב למיצג אמנותי והיה מוצא את מקומו הראוי ברחבה שלפני מוזיאון תל־אביב, בירושלים הוא אקט פוליטי המעורר כעס גדול. יש משהו מהלך אימים, ובעיקר ביום שטוף שמש, במראן של עשרות נשים עטויות שחורים המקיפות בעיגול את אי־התנועה הענק הזה. האסוציאציות המתבקשות מאליחן לפלאסו דל מאיו אכן חולפות בתודעה. מיקומה של מישמרת המחאה, בכיכר שאיננה מאפשרת מעבר <4
הולכי רגל אבל נמצאת בצומת תנועה מרכזי, נבחר גם כדי להגן על המפגינות מפני אלימות. בהתחלה, כשרק התחיל העניין של נשים־בשחור והמישמרת התקיימה בכיכר ציון, איים ההמון לעשות בהן שפטים. על הגדר המקיפה את הערוגה שבכיכר יושבות נשים אחדות, מכרות ותיקות ממישמרות קודמות. אליהן מצטרפות החדשות. אין פשוט מלהצטרף לנשים־בשחור. כל מה שצריך חוא חליפת בגדים שחורה. היום והשעה ידועים מראש וקבועים לנצח או לפחות עד שיבוטל הכיבוש, וכך אין שום צורך ברשת קשר. בקיצור, רעיון הולם להפליא. מישהו טען באזני שחצבע נבחר משום שלכל אשה יש חליפת בגדים שחורה. זה לא מדויק. עובדה: אני שמעתי על נשים־בשחור דווקא משכנה שבאה מדי יום שישי לשאול ממני ז'קט שחור לצורך העניין. נכון, מצד שני, שהצבע השחור עושה טוב כמעט לכל אשה, מחמיא, מרזה והולך טוב עם כל דבר. והן אמנם נראות טוב מאוד הנשים בשחור, שבחרו בשחור מטעמי אבל ושכול, כמובן. רעיה רותם לובשת שחורים כבר עשרים שנה או לפחות מאז שאני זוכרת אותה, עניין של טעם אישי עילאי, היא אומרת. רותם, אחת הנשים היפות בשמאל הירושלמי, חיא מראשי נשים־ בשחור וגם מראשי די־לכיבוש, שנשים־בשחור היו המגזין 'סגנון' שלו, עד שהפכו לקבוצה עצמאית שכולה קודש לאירוע ביום שישי. קודם היתה רותם פעילה בוועד למען סולידאריות עם ביר זית, וחברה לחיים, אלי אמינוב, הוא לק"ם ירושלים (לק"ם זה לא רק הלשכה לקשרי־מדע. זה גם, ובעיקר, ליגה קומוניסטית־ מהפכנית). רותם היא אגב, גם אלמנת צה"ל. תענוג לראות אותה בפעולה. "בנות, " היא צועקת במין חיקוי לקצינת ח"ן בטירונות, "בנות הסתדרנה, עמותה. " באחת בצהריים נמלאת לפתע הכיכר בעשרות נשים בשחור. רותם, בתנועות ריקוד מסוגננות, מסדרת אותן בשביל הצילום. לא פשוט להיות אשה בשחור. ייגעל הנייר מלקלוט את כל העלבונות הסקסיסטיים המוטחים לעברן מצד נהגים. המלים הש־ כיחות הן "זין" "זונה" שרמוטה" וגם המשפט השגור "מזדיינות עם ערבים". צריך רק ללבוש שחורים וללכת לכיכר צרפת כדי להפוך בן־רגע לפמיניסטית נלהבת. ואמנם הפגנת נשים־בשחור מזמנת לתוכה לא מעט פמיניסטיות. יש שם גם סבתא ובזרועותיה נכדתה, גם היא בשחור. קוראים לסבתא הניה שפוך והיא בת 78 ופעילה נגד כיבוש "עוד מפולניה". היא באה למישמרות האלה לא רק בשביל עצמה "אלא גם בשביל הנכדים של הנכדים, כי אם לא ייגמר הכיבוש תיגמר המדינה", היא אומרת, ונכדתה בת התשע־וקצת לא מכחישה. יש במישמרת גם מישהי מהתנועה ליהדות מתקדמת ונשים משלום־ עכשיו וגם סתם נשים שבאות למישמרת הזאת בלבד. "וזה, " סחה רותם, "אחד היתרונות של המישמרת. שהיא מאפשרת פעילות מוגבלת ולכן נוחה גם לנשים שאינן רוצות או מסוגלות ליותר מכך. " על עניין הנוחות אפשר להתווכח. עשר דקות לאחר תחילת ההפגנה חוצה את הכיכר בהילוך מתנדנד גבר נמוך קומה, מקריח, לבוש מכנסי שלושת־רבעי בתכלת עזה וטי־שרט. הוא חמוש בפחית קולה. "זין של ערבים, " הוא צורח. "כל מה שאתן רוצות זה זין של ערבים שיתקעו לכם בקוס, זה מה שאתם אוהבות. " עם הטקסט הזה, שעליו הוא חוזר בלוויית תנועות ירכיים הולמות, הוא מקיף את הכיכר וחוזר לנקודת המוצא, מול רותם. "אתם, " הוא אומר לה, "יותר גרועות מערפאת. " למה?" שואלת מישהי. "שמענו שגם הוא אוהב זין של ערבים. " צחוק כללי בקהל. הגבר לא מתייאש. את צעקותיו יפנה מעתה למכוניות הנעצרות לאות הזדהות עם מאבקו הצודק במין הנשי. "הם, " הוא שואג, "בלילה מזדיינות עם ערבים, בקיבוצים. צועקות אה-אה-אח אחמד, אה- אח אח אבו מחמיד, עוד עוד. נאציות. שואה... " עוצרשם גם מיקי שטארק, גניקולוג־צמרת, שחלק מהמפגינות הכירו אותו מנסיבות אחרות, יותר סטריליות, וחלק עוד יכירו.
"כל הכבוד, " אמר שטארק, "כל הכבוד, אבל למה שחור? למה לא ורוד?" שהרי ורוד הוא צבע יאה לנשים. בלשנים בדהריה ן* ת האתרים לאורך ציר ההפגנות בירושלים, שהשמאל לא %1אייש באותו יום, אייש הימין. בערב הלך הימין לבית־הכנסת, והשמאל, למעט שלום־עכשיו מצד אחד , ויש־גבול מצד אחר, התכונן נפשית לאירוע הגדול של שבת: הנסיעה למחנה־הפליטים עם הבלשן־האורח נועם חומסקי שנועד לשעה הבלתי־אפשרית — שמונה בבוקר. בשעה היעודח, במזג־אוויר חורפי להפתיע, התגודדו עייפים וטרוטי עיניים משתתפי מסע הסולידאריות. כמה עשרות, בדוחק מאה. יעל שוורץ, עורכת 'דרך הניצוץ', בתו של יהושע אריאלי ואלמנתו של יגאל שוורץ הטרוצקיסט, מופיעה ומספרת, ששמעה בחדשות שאבו ג'יהאד נרצח, וגם, שבלי שום קשר, יעקב בן אפרת עורך 'הניצוץ הוצאה לאור' נלקח למעצר מינהלי, ושביום ראשון בבוקר תיערך הפגנה בעניין במיגרש הרוסים. החדשות על רצח אבו ג'יהאד מכניסות ללחץ אטומי את מנהיגות־הגג אד־הוק המשותפת לכל הגופים. בצד מסתודדים חנן חבר מהשנה ה־ , 21 אמנון רז מדי־לכיבוש, גדי בן־ עזר לשעבר משלום־עכשיו והיום מהשנה ה־ , 21 פסיכולוג, בחור גבוה בעל גינוני מ"פ בולטים, וגם עזמי בשארה שמישהו כאן מכנה אותו 'מנהיג האינתיפאדה' אבל בעצם הוא רק מאוניברסיטת ביר זית ועוד מקומות. התוכנית המקורית, שכללה נסיעה לאל־ עמר, ("כפר שכוסח אנושות בשבוע האחרון", אומר רז), מבוטלת לאלתר על־פי תביעת בשארה. נראה לו אידיוטי ומסוכן ביום כזה לנסוע בשטחים. הערבים עוד ירגמו אותנו באבנים ובסוף צה"ל עוד יבוא ויצטייר ככוח המיטיב ששיחרר את השמאל הירושלמי מידי הערבים. התוכנית המוקדמת דיברה על נסיעה לאנסאר , 3 מיתקן־הכליאה בקציעות. רז תומך בנסיעה לשם במקום לאל־עמר. אבל אומרים שחומסקי לא מוכן י— הוא צריך להספיק לחזור לירושלים עד ארבע. לאחר ויכוחים מחליטים לנסוע למיתקן־ הכליאה בדהריה, על כביש חברו-ןבאר־שבע. החלטה הולמת, בעיקר לאחר שמתברר שאפשר להגיע לדהריה בדרך שרובה י עוברת בתוך הקו הירוק, ולאחר שאחד הבלשנים מהכנס של חומסקי ענד בגאווח שם של עציר על דש בגדו, כמו בחו"ל. ההתארגנות לנסיעה מתארכת במקצת וגדי בן־ עזר צועק "חבריה, חבר'ה" וגם "חבריה זה לא ייתכן, נא להיכנס לרכבים". יחד עם רעיה רותם נחשב רז לאב המייסד של די־לכיבוש, אולי הרדיקאלית מבין שלוש התנועות שנמנו עד כה. 'די לכיבוש' (המשך בעמי 42)
מסתמן קאמבק
(המשך מעמי 25)
תומכת במדינה פלסטינית, ומייחסת השיבות עליונה "לדיסקורס בין ישראלים ולפלסטינים". לפני שבועות אחדים קיבל רז מענק מחקר מיד בן־צבי על עבודת המאסטר בהיסטוריה שכתב. בטקס קבלת המלגה נשא נאום פוליטי קצר והכריז על תרומת המלגה לדי־ לכיבוש. "היה די שערורייתי העסק, " מסכם רז בחדווה. מהתסיסה הרעיונית הנוכהית ייוולד, הוא מקווה, כתב־ עת פוליטי הדש שייקרא 'מכתב' ועוד דברים. מה שעוד מאהד פעילים בשמאל ההדש הזה, הוא אומר, זה שכולם קראו פהות או יותר אותו קובץ של ספרים רדיקאליים. זה, הייאוש מהאקדמיה וכמובן המצב, מסבירים את ההתעוררות של השמאל. הנסיעה לדהריה, הנמשכת דרך הברון כארבעים דקות, אורכת דרך הקו הירוק כשעתיים וחצי. כשאנחנו מגיעים מתברר שעל דהריה מוטל סגר. בן־עזר, חנן הבר ורז מנסים לשכנע את הקצין האחראי להניח לנו להיכנס. "אנחנו ליווי של מישלחת מדענים בינלאומית, " אמר בן־עזר. "אתה לא יכול לסלק אותנו סתם כך. " הוא ביקש לראות קצין גבוה בדרגה, וזה אמנם הופיע והיה לו פרצוף מוכר מאיפה שהוא. יוסי גרודז'ינקי, בלשן ושמאלן כאהד, פיענת את התעלומה. הסגן־אלוף הזה הוא יוסי בן־ארצי, מקים שלום־עכשיו היפה, וממנהיגיה הבולטים של התנועה לפני שנים אחדות. בין השניים מתחיל להתנחל ויכוח הצי משפתתי, יוסי, לא יוסי, תשמע יוסי. לא הייתי רוצה להיות במקום בן־ ארצי ברגע הזה, ויש לי הרגשה שגם בן־ארצי לא נהנה במיוחד להיות הוא. תהיה אי־נעימות בינלאומית, מזהירים הבר ובן־עזר, ובן־ארצי משיב שגם הוא יכול לאיים, גם הוא יכול לגרום לאי־נעימות גדולה וגם הוא יכול "לשלוה פלוגה של חיילים שיפנו אתכם. " "- איך?" "- זה סוד". נדמה לי שבשלב הזה, כאשר האיום הנורא נקלט באוזני העיתונות, רושם לעצמו חבר ניצחון ריפלומאטי. בינתיים מתמקמים חיילים על גגות הכפר, בעמדות תצפית. במדרונות מתהילים להתאסף מקומיים, בעיקר נשים וילדים. איכשהו נעשית מוחשית ההרגשה שמי שניצב מן הצד השני של המתרס הם דווקא החיילים. אחד מהם, קיבוצניק בעליל וכחול עיניים מאוד, מתבקש לפנות את המפגינים לשולי הכביש כדי לא לחסום את התנועה וגם, כפי שאומר הייל אהר, "בשביל לבדוק כמה כאלה". הוא מצביע על נוסעי מכונית שמיספרה כחול. "מאיזה קיבוץ אתה, " אני
שואלת את התייל. "כינרת, " הוא משיב ומשום מה מסמיק. "ומה אתה מרגיש?" "לא מרגיש, " הוא אומר. בינתיים מתארגנת הפגנה. שלטים של "הלאה הכיבוש" ו"שתי מדינות לשני עמים" בשתי שפות וגם רמקולים מוצאים מן המכוניות. הסיסמאות בעברית, ערבית ואנגלית צחות שבצחות (אחרי הכל מדובר בכנס בלשנים), מוציאות אל רהובות הכפר עוד כמה תושבים. פה ושם מוחאים מקומיים כפיים, לפתע נדמה כאילו הבינו מה מטרת הביקור המוזר הזה. אחר־כך מבקש בחור צעיר מהכפר לדבר ברמקול. בן־עזר וחבר מתנגדים. "מה אני יודע מה הוא הולך להגיד, " אומר בן־עזר, "ואם הוא יגיד משהו נגד המדינח. " רז מתרתח. "אי־אפשר בביקור של סולידאריוח לא לאפשר לצד השני לדבר, " הוא אומר. בסוף מאפשרים למישהו אחר לדבר והוא מודח בערבית ובעברית לאנשי השמאל על שבאו לבקר בכפר. אהר־כך ובדרך חזרה לירושלים טוען רז, שבשנה ה־ 21 לא יכולים לסבול שמישהו יגיד משהו ספונטאני, משהו שבאמת יוצא מן הבטן. "סטרילים כאלה וגם כן נורא נורא מאורגנים. " הרדיו מדווה על שמונה הרוגים בשטחים, ואחר־כך על עשרה ואולי 14 או . 15 והכל קרה כל־כך על־יד. ?