כותרת ראשית, 15 אוקטובר 1986 — טייס מובהר [כתבה]
טייס מובהר
דיוק! / את חאויב חזח אשר שניר לא חפיל
"פתאום הרגשתי, " סיפר תת־אלוף אשר שניר, "שאני נוטה הצידה תוך כדי נהיגה. משהו לחץ לי בצירי הגוף. " כשהתברר שהמ'משהו' הוא סרטן, פתח שניר, כדרכו, ביסודיות, בקרב האחרון של חייו
ל מצבת האבן שתוקם ביום ^1 השלושים יחקק בסמוך לסמל ^ צה"ל: תת־אלוף אשר שניר ל . ; . 1942 - 1986 _| קרב הבלימה, " I שניהל באומץ לב נדיר נגד מחלת הסרטן שכילתה את גופו, הסתיים. בלילה שבין שני ימי החג של ראש־ השנה הוכרע הקרב ושניר עצם את עיניו. בדיוק לפני שנה באוקטובר והוא ראש־המטה של חיל־ האוויר חש ברע. "פיתאום הרגשתי, " סיפר, "שאני נוטה הצידה תוך כדי נהיגה. משהו לחץ לי בצירי הגוף. " בשנים האחרונות הסירו מעל גופו פעמיים גידולים סרטניים חיצוניים. עכשיו, כשהלך להיבדק התגלה גידול ממאיר בין הכבד לכליה. מייד לאחר הניתוח הגיש למפקד חיל־ האוויר, עמוס לפידות, את התפטרותו מתפקיד ראש־המטה, וניגש לתכנן את המשך צעדיו בקור־רוח, ביסודיות ובזהירות כמו היה זה עוד קרב־אווירי או טיסה־מיבצעית. זה היה הקרב האחרון: הוא קרא ספרים על המחלה, ביקש וקיבל אין־ספור הסברים מרופאים, ולא ידע מנוח עד שהבין את המצב לאשורו. כשהבין, נסע לארצות־הברית וניסה להתקבל לקבוצת
נעמי לויצקי
טיפול ניסיונית בסן־פרנסיסקו. שיטת הטיפול שם היתה מושתתת על בניית מערכת חיסונית כזאת, שהגוף עצמו ידחה את התאים הסרטניים. השיטה הזאת ניראתה לו נכונה. "נידמה לי, " אמר אז, "שהמחקר בנושא הסרטן עלה סוף סוף על דרך המלך. אני משוכנע שבתוך שנתיים ניתן יהיה לקנות את התרופה בבית־המרקחת. הבעיה שלי היא איך להחזיק מעמר לאורך הזמן הזה. " לקבוצה בסן־פרנסיסקו הוא לא הצליח להתקבל, אבל צה"ל, באמצעותו של הניספח דאז בוושינגטון, אורי שמחוני, ובעזרת הפנטגון, רכש עבורו את התרופה והטיסה ארצה. כך נולדה בו תיקווה חדשה. "במו עיני ראיתי בסו־ פרנסיסקו, " סיפר, "איך גידולים מתכווצים מיום ליום מהתרופה הזאת. " במשך כל אותה תקופה עסק גם בעבודת תיכנון מסויימת עבור חיל־האוויר. "ריפוי בעיסוק" הוא קרא לה. כשהסתבר לו שהתרופה החדשנית לא ריפאה את המחלה והסרטן ממשיך להתפשט בגופו, החליט שהדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לנצל בדרך הטובה ביותר את הזמן שנותר: לקרוא הרבה, לשמוע מוסיקה, לשמור עד כמה שאפשר על כושר גופני, ולכתוב ולכתוב. שלושה סיפורים קצרים פרי עטו ייצאו בקובץ
מיוחד של חיל־האוויר. אז גם התחיל בתירגומו של הספר 'אוהב המלחמה'. בימים האחרונים לפני שאושפז בפעם האחרונח עבד בקדחתנות וביום רביעי שלפני ערב ראש־השנה סיים, בעזרתה של אחותו שלומית, את הפרק האחרון. באותו לילה הובהל לבית־החולים. הוא היה נמוך־קומה ורזה. שיערו היה שחור ועיניו ירוקות. על פניו היו פזורים נמשים, ששיוו לו מראה צעיר ושובב. חיוכו היה בייש־ ני־משהו ושובה־לב. במדים היה ניראה כמעט כמו חייל בשירות חובה. תמיד חבש כומתה רגילה ולא כובע טייסים. אומר עליו מוטי הוד, שהיה מפקד חיל־האוויר במלחמת ששת־הימים: "הוא היה איש צנוע ועניו, למרות שהיה עשוי מהחומר של האסים של מלחמת־העולם הרא־ שונה. הוא הפיל 18 מיגים ובכל חיל־אוויר אחר בעולם היה זוכה לאין־ספור עיטורים. " נולד לטיס ןיץ אז שהיה בן שש ידע שניר שהוא רוצה ^1 להיות טייס. כשהגיע לקורס־טיס לא נחשב לאחד הטייסים המזהירים. "האמת היא, " סיפר, "שעמדתי כמה פעמים על סף הדחח. אבל
היו לי שני מלאכים טובים ששמרו עלי לאורך כל הקורס - שני מדריכים שחשבו שעבודת הראש חשובה לפחות כמו עבודת הידיים. בחיל־האוויר סברו אז שקואורדינציה ויכולת טכנית הם הדברים שעושים טייס טוב. היום זה כבר אחרת, אולי קצת בגללי. " את המוניטין שיצאו לו כטייס רכש בעבודה קשה ויסודית. "הוא לא השאיר את הטיסה לאינסטינקט, " מספר עליו קצין בכיר בחיל, שהלך עימו דרך ארוכה. "הוא היה מסוגל להסביר כל שניח ושניה בטיסה וכל מהלך. כך, בהדרגה, בנה את האוטוריטה שלו. הטיסה הפכה להיות אירוע אישי אצלו, כמעט אירוע אינטימי. בשלב מסו־ יים הפסיק לחתייחס אל המיראז' כאל מטוס והתחיל לחשוב עליו כעל שותף שווה־זכויות. לא כך התייחס לפנטום. רק כשעבר הסבה לאפ 16 זה הזכיר במשהו את מערכת היחסים שהיתה לו עם המיראז'. " "טיסה, " היה שניר אומר, "זה דבר שצריך לתכנן נכון עד הפרט האחרון. כשאתה מיספר אחת במיבנה אתה צריך להוביל נכון את מיספר שתיים ואחר־כך צריך לתחקר כראוי ולחשוף את כל הטעויות, בלי חוכמות. " באחת הטיסות המיבצעיות הוביל שניר מיבנח לתקיפה מעל מצרים. מיספר שתיים שלו נפגע מטיל ונפל. הטייס, היום קצין בכיר בחיל, צנח
פצוע ונפל בשבי. שניר הרגיש אחראי לנפילה. "הייתי צריך לראות את הטיל ולהזהיר אותו בקשר, " יאמר אחר־כך. "המרכיב הכי מרשים באישיותו, " אומר אותו קצין, "היה היסודיות והרצינות שבה ניגש לעשות כל דבר שעשה. אני זוכר בוקר אחד, שנינו היינו אז טייסים צעירים והוא היה המוביל בכוננות לילה. הטלפון צילצל עם שחר ונאמר לו להתכונן לאפשרות של טיסה מיבצ־ עית. 90 אחוז מהטייסים שהיו מקבלים טלפון כזה, היו מסתובבים לצד השני ונירדמים בחזרה. לא הוא. אשר קם, התקלח והתגלח, בדק היטב את המטוס וישב על־ידו לחכות. כעבור שעה באמת הוזנק לטיסה והפיל עוד מיג מעל קהיר. גם את תדריכי הבוקר נהג לתת ברמה של הרצאה באוניברסיטה. ערב קודם היה נישאר מאוחר, ממלא את הלוחות בשירטוטים, בטבלאות ובטקסטים המתאימים. בבוקר היינו יושבים לפניו כמו תלמידים לפני רבם. " בתחילת שנות השיבעים היה קרוב לפרישה מהחיל. "כבר היה לי מקום עבודה באל־על, " סיפר כעבור שנים, "והכל היה מסודר וסגור. התכוונתי ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה או פיסיקה ואז ביקשו ממני להישאר
ונישארתי. מאז היה ברור לי - אני נישאר בחיל כל זמן שירצו בי. " מייד אחר־כך התמנה שניר למפקד טייסת פנטומים. על־פי עדותו היתה זו התקופה היפה בחייו. אל"מ(מיל') קובי ריכטר, שמילא את מקומו של מפקד טייסת, ניפגש בו אז לראשונה. לימים ייפגשו שנית כששניר יהיה ראש להק־אוויר ואחר־כך ראש מטה החיל וריכטר יהיה ראש־מחלקה תחת פיקודו. "היה מתח תחרותי קשה בין הטייסות שלנו, " מספר ריכטר, "והמפגש הראשון שלי איתו לא השאיר אצלי רושם חיובי הוא היה אדם קשה. מופנם מאוד ופורמליסט במידה מוגזמת. היה קשה מאוד ליצור איתו איזה שהוא מגע אישי, והאמת היא שגם לא ניסיתי. עברו שנים עד שהבנתי כמה טעיתי ביחס אליו. " לשניר, אגב, היתה תשובה טובה לסיפור הזה. כשהיה מפקד בסיס, תלה בדירתו הקטנה, מעל שולחן העבודה, שלט באנגלית בזו הלשון: "לעולם לא תהיה לך הזדמנות שניה להצליח בהתרשמות ראשונה. " מגדיר גבולות "ן" שהיה מפקד־טייסת, " מספר קצין־בכיר ^? בחיל, "פרח באמת והגיע לשיאים.
אל חמידאז' חתייחס שניר כאל שותף שווח־זכויות. לא בך חתייחס לפנטום
למרות שדרש תמיד התמסרות רבה, רמה מיק־ צועית ויושר־אישי ואינטלקטואלי, היתה לו איזו דרך שקטה להעניק לאנשים מסביבו הרגשה טובה. פעם שמע מפקד טייסת צועק על טייסים. כעבור ימים אחדים, בפגישה בארבע עיניים עם אותו מפקד, שאל אותו שניר: 'מה קרה לך? מדוע אתה מתוח כל־כך?' בחיל־ האוויר יש בדרך־כלל קשר של שתיקה סביב אירועים כאלה, 'אתה לא תגיד לי ואני לא אגיד לך'. צריך היה הרבה מאוד טאקט ואיכפתיות כדי לשבור את הטאבו הזה, ולומר - יש לך בעיה, בוא נדבר על זה. "שניר, "(מספר הקצין הבכיר) "לא היה הטיפוס של החברה'מן המצוי. תמיד שמר מרחק מסויים והיתה לו מעין שפת־גוף, על פיה היה מגדיר לאנשים את הגבולות. האנשים מסביבו ידעו תמיד מתי להפסיק להתבדח איתו. היתה לו גם שפה עשירה מאוד, שאת רובה אימץ מהסיפרות שקרא. תמיד למד ותמיד שיפר את עצמו. תמיד ביקש לראות את התמונה הרחבה יותר. בתדריכים, למשל, היה קורא לטיל מכשיר או כלי וכך היה מסביר לנו טוב יותר את תמונת־חמלחמה הכוללת, את מהות הטיסה ואפילו את חוקי הטבע. " בשנת 1976 היה למפקד בית־הספר לטיסה. החניכים והמדריכים העריצו אותו. מניסיונו
האישי הסיק שקואורדינציה טובה וכישרון טכני אינם המרכיב החשוב ביותר לעשיית טייס טוב. "המטוסים המתוחכמים של היום, " נהג לומר, "עושים למעשה את העבודה הטכנית בשבילך. מה שחסר בצד הטכני, גם בא עם הזמן. הטייס צריך להשקיע את הראש שלו - כלומר מחשבה הוא צריך, הרבה מחשבה. " הוא אהב את החניכים באמת ולא בקלות איפשר למדריכים להדיח חניך. "אלה מיטב הנוער, " אמר, "קומץ קטן של טייסי־קרב, הטובים ביותר בעולם. צריך לתת לכל אחד מהם צ'אנס להוכיח את עצמו. '' בשנת , 1979 מעט לאחר שהוסר מגבו גידול סרטני, נסע ללמוד בלוס־אנג'לס ביו. סי. אל. איי. מינהל עסקים. הוא התקבל למסלול של תואר שני למרות שלא השלים את לימודי התואר הראשון. כישוריו וניסיונו הרב שיכנעו את שילטונות האוניברסיטה לחרוג מהנהלים. בין הממליצים היה תת־אלוף אורי טלמור, אז סטודנט ביו. סי. אל. איי. בדרכו להשלמת הדוקטורט וחבר קרוב של שניר. טלמור ניפטר באופן פיתאומי לפני כחודשיים. שניר ראה בלימודים פרק חשוב בחייו. הישגיו בלימודים היו מרשימים ביותר, וכדרכו השקיע בכך מאמץ לא קטן. כשקיבל 10 מינוס בבחינה, חזר עליה שוב, עד שקיבל עשר. <4
מוטי הוד: "הוא היה עשוי מהחומר של האסים של מלחמת־העולם הראשונה. הוא הפיל 18 מיגים. ובכל היל־אוויר אהר בעולם היה זוכה לאין ספור עיטורים'
שניר תעדיף תמיד את חכומתח על כובע חקעינים בחיל־חאוויר. כאן, במיסדר בבסיס חערים שעליו פיקד, עם חרמטכ"ל
כשחזר מארצות־הברית חתמנה כמפקד בסיס חצרים בנגב והועלה לדרגת תת־אלוף. גודל הבסיס וכובד האחריות השאירו אותו נידהם. "העבודה כאן בעיצומה, " כתב אז במיכתב, "גודל העסק הזה פשוט מדהים ויש כאן דחיסה אדירה של מאורעות ופעילויות שמותירות אותי עייף עד היסוד ונירדם בכל מקום.. . אם להוסיף לזה שעוד יש כל הזמן דברים חדשים שאני צריך ללמוד, יצא אחת־ שתיים 14-12 שעות עבודה ליום. " ובמכתב אחר כתב: "החורף מבושש לבוא אם כי לא שוכח לעשות קר, רק גשם אין כמעט להשיג.. . כצפוי מסתובב הכל אצלי סביב העבודה. יש הרבה מה לעשות ולו כדי להריץ את היום־יום. אם גם רוצים לקדם דברים הרי שזה סותם את היממה כמו שצריך ולא רחוק היום שגם להשתין אלך רק לפי היומן... " שניר אהב את הארץ ואהב לטייל בה. לעת פרישה, רצה לרכוש בית במושב ולעבד את האדמה. בינתיים הסתפק בטיולים רגליים במידבר, הנוף האהוב עליו. וכך כתב על המידבר: "עד שעה מסויימת היה קיץ ואפשר היה ללכת לים ולהסתובב בחצי גוף עירום, ואחרי השעה הזאת, במכה אחת, נהיה חורף - מעילים, תנורים, מרקים. יש כבר שבוע ימים יפהפיים של צחות שלא מהעולם הזה ומגובה הטיסה באזור באר־שבע אפשר לראות מהחרמון ועד הדלתה של הנילוס. האוויר קר וחריף והשמש חמה־חמה, אלה ימים לטוס בהם ולטייל כמה שניכנס. " מאוחר יותר כתב; "היום, בעוד גשם קל יורד בחוץ פלוס קור מידברי עז, הלכתי לפי התקן לעשות לי מרק. אחר־כך טיילתי קצת במידבר־יהודה, מה שלא עשיתי די מזמן. השבת דווקא עברה בכיף למהדרין. " הוא אהב לקטוף סברס. בימי הקיץ היה יוצא בשבת עם שחר למידבר. היה לובש מכנסיים קצרים וכובע קש גדול להגנה מפני השמש, ושב כעבור שעות אחדות עם דלי מלא פירות - וקוצים. להבין עד הסוף ץץ הפיקוד על הבסיס עבר לתפקיד ראש ^1 להק־אוויר במטה חיל־האוויר. כעבור כשנה התמנה לראש־המטה של החיל, מיספר שתיים בהירארכיה של החיל. מספר קובי ריכטר: "כאשר בא לתפקיד אני כבר הייתי ראש־מחלקה תחת פיקודו והיכנסתי אותו לתפקיד. על־רקע דעתי עליו מהפגישות הקודמות, אני לא יכול לומר שעלזתי במיוחד, אבל כאן באה ההפתעה. במהלך השנה שבה עבדנו יחד למדתי להכיר אותו באמת. עשרים שנה שירתתי בחיל־האוויר ולא נפגשתי בבן־אדם כזה. כבר הכנסתי הרבה מפקדים לתפקיד, אבל פה ראיתי משהו אחר לגמרי. היתה בו התעק־ שות להבין דברים עד הסוף. שיהות העירבון שלנו ארכו עד שגמרנו להתעדכן, ולא עד שגמרנו את השיחות, כמו שהיה מקובל. הרגשתי פשוט אתגר עצום כשהייתי צריך להכין לו נושא, הרגשתי שאני צריך לשבת עם עצמי ולחשוב רק כדי להיות מסוגל לענות לשאלות ששאל. גם דרכו בניהול הדיונים היתה יוצאת דופן. הוא היה סבלני באמת, ישב והקשיב לכל אחד עד הסוף, ואני מתכוון
הקשיב באמת. לא אחת ראיתי אותו משנה את דעתו כשהשתכנע מהטיעונים. גם הסיכומים שלו הפתיעו לא פעם. מצאתי את עצמי אומר בליבי: וואללה, הוא הכניס פה משהו שאני לא חשבתי עליו. בכלל הוא פרח בתפקידו כרמ"ט. הוא התמודד בהצלחה עצומה עם קיצוצי התקציב והעלה את החיל על פסי השיבה ותיכנון שאיפשרו לו להתמודד עם השבר הכלכלי. הוא חשב למשל שהלביא הוא שואה לתיל. תמיד אמר שזה לא פיתרון מיבצעי נכון. שזה יקר מדי ושזה לא יגיע בזמן הנידרש. ההנחיה השקטה
והסולידית שלו את עבודת המטה העלתה את החיל לשיאים חדשים. לי היו ויכוחים וחיכוכים עם מפקד חיל־האוויר, ושניר דרש ממנו בתוקף לשתף אותי בכל הדיונים בהם בחלקנו, גם במחיר קילקול יחסיו עם עמוס לפידות ופגיעה באינטרס האישי שלו. באוזני, לעומת זאת, תמיד גילה לויאליות כלפיו. "הוא לא סבל חוסר יושר מכל סוג שהוא (אומר ריכטר). בכלל, כשפותתים את האריזה של אישיותו היא רחוקה מאוד מהאימאג' הראשוני שהוא מקרין. היה אצלו קונפליקט אדיר בין אהבת־הקרב לבין שינאת־המלהמה. אולי בגלל זה בחר לתרגם בסוף ספר שעוסק בנושא הזה. למי שהיה מרותק יותר ממנו היה קשה לראות עד כמה תעב את המלחמה ועד כמה היה מודאג ומוטרד מההקצנה הפוליטית בארץ. " מעולם לא הצליה להתרגל לנפילתם של
חברים ורעים לנשק. נפילתו של הנווט אהרון כץ במלחמת לבנון(הפנטום בו טס נפגע מטיל סורי), דיכאה אותו במיוחד. כץ היה ידידו ושותפו למטוס במלחמת־ההתשה. כשנפל החליט שניר להנציח את זיכרו. הוא העלה על הכתב את סיפורה של טיסה אחת קשה במיוהד. במשך חודשים ליטש את הסיפור וחזר וליטש עד שיצא בדיוק כמו שרצה. ואז פירסם אותו במוסף 'הארץ'. מלחמת־לבנון הכעיסה אותו. בשבוע הראשון למלהמה נישבה בקסם ניצהונו הגדול של היל־האוויר על בסיסי הטילים הסוריים, גם האמין שזה מיבצע מוגבל. הוא השתתף במלחמה כטייס וכמפקד. הפצצות על ביירות הטרידו אותו. "גם לי יש ילדים, " אמר, "אבל לי אין ברירה. יש לי תפקיד. " אהר־כך הגיב בתדהמה על מה שראה כשילוב של טיפשות ורישעות בניהול המלחמה. "הביאו את עם־ישראל לאסון שעוד שנים ארוכות נשלם עליו את החשבון, " אמר. שניר עסק כל חייו בנושא המלחמה, אבל האמין שהפיתרון האפשרי הוא פיתרון של שלום. "הטיפשים האלה(הוא התכוון לפוליטיקאים מסויימים) לא מבינים שהעתיד של המדינה הזאת טמון רק בשלום. אני יכול לתת להם את הטייסים הכי טובים וכולנו מוכנים, כשמוכרחים, לצאת למילחמה, אבל רק כשמוכרחים. " שניר לא היה תאוותן, היה בו אפילו משהו כמעט נזירי. הוא טעם מהחיים בנגיסות קטנות ומדודות ואהב כל רגע. בשעות רגיעה היה נוהג להצית לעצמו סיגר, למזוג ויסקי לתוך כוס ולשים על הפטיפון תקליט של מוסיקה קלאסית. בטהובן ובראהמס היו המלחינים שהעדיף. אז היה מתיישב, נשען לאהור בנוחות וחיוך של קורת־רוח היה מאיר את פניו. כך היה מרוצה. את חוש־ההומור הדק שלו לא איבד עד יומו האחרון. אחרי הניתוח האחרון, ניתוה קשה במיוחד בלב, הסתובב כשהוא לבוש בחולצת טי ועליה כתוב: תקלה במנוע. "הייתי רוצה, " אמר בחודשים האחרונים, "למות זקן, מקומט ומכווץ, " אבל ידע שהשמש כבר היתה שוקעת ועוד מעט יחשיך. ?
"גודל העסק הזה פשוט מדהים. יש כאן דהיסה אדירה של מאורעות שמותירים אותי עייף עד היסוד ונירדם בכל מקום.. . לא רהוק היום שגם להשתין אלך לפי היומך