כותרת ראשית, 5 פברואר 1986 — ראשון נכנס. ראשון יוצא: מ1 יגורש מגךעדן [תמונה]
ראשון נכנס. ראשון יוצא: מ1 יגורש מגךעדן
אדמות / שלושה אוחזים בעין־הוד
על אדמת עין־הוט, במורדות י הכרמל, קמו שלושה יישובים: ניר־עציון - מושב דתי של מפוני גוש־עציון, המושב של אברהם מלמד מהמפד"ל; עין־הוד - כפר־אמנים, אתר־תיירות ונווה־קיץ ליוצרים ישראלים. אבו־אלהיג'א - כפרם של מפוני עין־הוט הישנה, , נפקדים־נוכהים, ללא השמל, ללא כתובת. היהםים טובים: מלמד עוזר להקים מוזיאון דאדא בעין־הוד, וערביי אבו־אלהיג'א מקבלים מים מניר־עציון ומצביעים מפד"ל. עכשיו רוצה משרד־הפנים לגרש את הערבים - והערבים מאיימים להזור לעין־הוד
דב אלפון ו
קידים מכוונים את ^^^^ התפתחותה משפחת אבי-- ^^^^ ? אל־־ג־א ב־י־־ -. האחרונים, אך המקום שבו התחיל מסע התלאות ^^^^ I שלהם נראה כיום חילוני לכל ^ דבר: המסעדה של כפר האמנים עין־הוד. הבר מצוייר היטב, רמקולים זעירים משדרים את הלהיטים האחרונים של זמרת הפופ מדונה, ואקווארלים קטנים מקשטים את הקי־ רות. ב־1948 שימש המקום מסגד של הכפר
הערבי עין־חוט, שנרשם בתולדות ההגנה ככפר עויין במיוחד. כאן התכנסו ב־'48 כל בני אבו־ אלהיג'א, מצאצאי סגנו של צאלאח־א־דין, והחליטו להימלט מפני הציונים. חלקם ברחו למדינות הסביבה, חלקם לערי חגרה. מיעוטם שבו ועלו על הרכס הקרוב, קצה הטריטוריה שבבעלותם, והתיישבו סביב בארות המים ובצילם של עצי הזית שנטעו בשנות השלושים. היום זהו כפר קטן: שלושים בתים חד־קומתיים, בית־ספר, עצי פרי ומסגד. שלושים ושש שנים
מנהלים התושבים מאבק מתיש כדי להתחבר לרשת־החשמל הארצית; בשבוע שעבר נודע להם שהוועדה הארצית של משרד־הפנים החליטה לא להכיר בהם כיישוב, הם נדרשים לעזוב את המקום ולנדוד הלאה, פליטים תמידיים, עקורים בני עקורים. כ־1, 000 תושבים גרו ב־1948 בעין־חוט, כולם בני אבו־אלהיג'א. רק כמה עשרות חזרו, מקץ שנתיים של נדודים. החוק מגדיר אותם נפקדים־נוכחים '', כמוהם כאלפי ערבים אחרים מיפו, רמלה, חיפה והמשולש. רכושם, שכלל אלפי דונם של אדמה חקלאית סביב הכפר, הופקע. הם התקבצו סביב דמותו של השייח מוחמר אבו־אלהיג'א, והתיישבו בקצה האדמות שהיו שלהם; כאן בנו בתי־חימר והתחילו הכל מבראשית. המקום נקרא בפי כל כפר אבו־ אלהיג'א, אר בשנים האחרונות הם קוראים לו עין־חוט - למורת רוחם של תושביה החדשים של עין־הוד, אמנים. "צריר לזכור שהכפר היה נטוש, אחרי שעולים חדשים שבאו מצפון אפריקה סירבו לחמשיר להתגורר בו, " מסביר לנו בזהירות איצ'ה ממבוש, מייסד עין־הוד החדשה. "אנחנו באנו וביקשנו להתגורר בו כדי למנוע את הריסתו. " במשרד־הפנים יש ודאי אנשים המצטערים שההריסה לא בוצעה. לא רק הבתים, שחלקם ניבנו כנראה במאה ה־, 11 מעוררים התפעלות בעין־הוד. האווירה הפסטורלית ניזונה גם ממראה הים־התיכון, מעצי האלון העתיקים ומהרגשת המרחב. לאותה גיבעה באו ב־1950 שרידי המתיישבים של כפר־עציון, שנחרב במלחמת־העצמאות. הם היו מאנשי הפועל המזרחי, כמה עשרות חקלאים בסן"הכל שביקשו לשקם את חייהם. הם קיבלו כ־3, 000 דונם, מאדמות אבו־אלהיג'א, והקימו במעלה הגיבעה מושב שיתופי בשם ניר־עציון. חיחסים בינם לבין שכניהם הערבים, שהתיישבו באוהלים וצריפונים שני קילומטר משם, מוגדרים עד היום טובים. "אפשר בהחלט לומר, שבשלבים מסויימים של התפתחות האיזור הם הגנו על חיינו, " אומר מוחמר אבו־אלהיג'א(, (36 נכדו של השייח וראש ועד הכפר הנוכחי. אנשי 44
ניר־עציון דאגו לחבר את משפחת אבו־אלהיג'א לצינור המים; עד היום נחשב הכפר לצרכן־ משנה של ניר־עציון. אנשי המושב גם סללו דרר שתחבר את הכפר למושב, כלומר לציוויליזציה. בכל השנים שבהן התפרנסו הערבים רק מחקלאות זעירה, הם מכרו את תוצרתם - שזיפים, תפוחים וזיתים - לאנשי המושב. אחד מתושבי ניר־עציון הגיע לכנסת, והבטיח לשייח לדאוג לעניינם: אברהם מלמד (מפד"ל). חשייח נהג לומר, שאברהם מלמד הוא המשיח שלו. אזרה הסר"כתובת בעיות האמיתיות חחלו בראשית שנות ^ I I השישים. מינהל מקרקעי־ישראל ביקש לפנות את הכפר בטענה שהשטח שייר לו; לאחר מכתבים ואזהרות באו גם מעשים: המינהל גידר את הכפר ונטע ברושים סביבו, לבל יתפשט. הברושים היום גבוהים ומונעים מאנשים רגיי שים מדי את מראה הכפר שאת קיומו היו רוצים לשכוח - דיי ר יוסף בורג למשל, שהיה שר־הפ־ נים, הרבה לבקר בניר־עציון ובבית־המרגוע של המושב. שעה שמינהל המקרקעין סירב להכיר בכפר, רשויות המס מכירות גם מכירות. תושבי עין־ חוט נחשבים, לצורכי מס, כתושבי ניר־עציון. "גם בתעודות הזהות שלנו אנו מופיעים כתושבי המושב השיתופי, " מספרים אנשי הוועד. "לפעמים צועקים עלינו שאנו מעזים להציג עצמנו כתושבים של מושב יהודי דתי. " משרד הפנים אינו עיקבי בעניין: כשמוחמד אבו־אלהיג'א הוציא דרכון, חוא קיבל אותו בלי רישום כתובת, ובמצרים לא נתנו לו לעבור את חגבול. אזרח חסר כתובת זה דבר חשוד. המשא־ומתן עם השילטונות על ההכרה במקום כיישוב נמשר כבר יותר משלושים שנה: סיפור לא ייאמן של תלאות משפטיות וביו־ רוקרטיות מעולם אחר. בתקופה מסויימת ניהל
את המו"מ ראובן אלוני, בעלה של חברת־ הכנסת, שסיעתה מעוררת עתה את הפרשה מחדש. "היו הצעות שונות, והתנהל דו־שיח אתר עם התושבים, שהגיע לבסוף למבוי סתום, " אמר לנו אלוני. "היו גם הצעות בכתב,
ואני בטוח שהן שמורות באיזשהו מקום. " אחת ההצעות האלה שמורה בכפר, בתיק קרטון מצהיב. ב־10 ביוני 1962 חודיע פקיד ממינהל המקרקעין לשייח, שעליו לבחור בין שלוש אפשרויות: ". 1 קבלת הקרקע שהנר מחזיק במיסגרת הסכם הפיצויים עבור רכושר שהוקנה לאפוטרופוס על נכסי־נפקדים בעין־ הוד. . 2 רכישת הקרקע בהתאם להסכם מכר רגיל. . 3 חכירת הקרקע בהתאם לתנאים הרגילים הנהוגים על ידי מינהל מקרקעי־ישראל. " הצבעה למפר"ל - להינם בד אלג'ני אבו־אלהיג'א, חבר ועד הכפר, 11 13 מספר שנסע עם השייח למשרדי המינהל כדי לרכוש את הקרקע, בהתאם להצעה השניה:
"ישבנו שם, והפקיד אמר — 'מה פיתאום, יהודי לא מוכר את אדמתו. ' לנו הוא אומר דבר כזח. " משפחת אבו־אלחיג'א דחתה הצעה אחרת של המינהל, לקבל את הזכות על הקרקע בתנאי שתוותר על כל תביעה לבעלות על שאר הקרק-
עות; הם מתקשים היום לנמק את הסירוב ההיסטורי הזה. נראה, בכל אופן, שההצעה העליבה את השייח עד לעימקי נפשו. "הוא אמר, 'אתם מודים שהכל שלי, ואתם רוצים לגנוב ממני אלפי דונמים ולתת לי ", '60 משחזר מזכיר הוועד, עסם אבו־אלהיג'א. שעה שהמו"מ נמשך/ הכפר המשיר להתפתח: הוקם בית־ספר, ובאו מורים מטעם משרד־החינוה בני הכפר בנו גם מיגדל־מים, והכל ללא עזרה מרשות כלשהי - הלא אינם מוכרים כחלק ממדינת־ישראל. בראשית שנות השיבעים הסתבר העניין: עם קבלת חוק הפארקים הלאומיים הסתבר, שהכפר יושב בתור פארק הכרמל, ובו אסור להקים יישוב. יצויין שעין־הוד, ימין אורד וניר־עציון הסמוכים נמצאים כדרר נס מחוץ לפארק. אנשי הכפר, שהצביעו כל השנים הללו מפד"ל, מתחילים לחשוד שההצבעה הזאת אינה הופכת אותם ליהודים באמת. "מלמד אמר לנו, 'כל עוד אני חי לא יפנו אתכם מפה, ' ואנחנו האמנו והצבענו מפד"ל, " מסביר אבו־אלהיג'א במבוכה מסויימת. בלי אבל, בלי חבל, הם באו הביתה - למפד"ל. היום יש קצת התפכחות. פוליטיקאים רבים מהמפד"ל באו, וכטוב ליבם בלבנה המצויינת(כשר או לא כשר, הם אכלו, נשבעים האנשים) הבטיחו שהמפלגה תוציא אותם מהסבר הביורוקרטי שהיא עצמה יצרה. טיפול דרך פינוי פני כשנתיים הופיע הממונה על מחוז ^ 1 חיפה במשרד־הפנים, משה גלזנר, בתוכנית הטלוויזיה הערבית 'בין חאזרח לרשות י : עד היום שומרים בכפר את הקסטה שעליה הוקלטו דבריו. "אין דעתה של המדינה נוחה מכר שיתפתח שם יישוב, " הוא אמר בין השאר. "אנו לא מחברים אותם לרשת־חחשמל כי הטיפול במשר השנים חיח דיר פינויים מחמקום ולא דרר חיבורם למים וחשמל. הפיתרון לדעתנו הוא לחעביר אותם למקום אחר. " חדברים השאירו רושם בל־יימחה על התושבים, ועוררו
תסיסה מסויימת שמרבים לדבר עליה בניר- ? עציון ובעין־חוד. יחסי השכנות הטובה כבר אינם מה שהיו. אולי זה קשור להתעוררות הדתית במיגזר הערבי, ואולי להתעוררות הלאומית במיגזר היהודי; בבחירות האחרונות לכנסת, כחנא עבר את אחוז־החסימה גם בניר־עציון. לפני כחצי שנה פנה חבר בסניף רץ בחיפה אל ח"כ רן כהן, וביקש את התערבותו הדחופה. מאז עסקו אנשי רצ בכתיבת תוכנית מיתאר מפורטת, כדי שהכפר יוכר כיישוב רשמי ויחובר למערכות ארציות. בשבוע שעבר נודע להם שהוועדה הארצית דחתה את התוכנית, והם החליטו לפתוח במאבק ציבורי. דבריו של ? מנכ"ל משרד־הפנים, חייים קוברסקי (ראה מיסגרת), ודאי לא ישכנעו אותם להמתין עוד. "אם יאפשרו לנו חיים תקינים, נשמח מאוד, " אומר לנו מוחמר אבו־אלהיג'א, יורשו של השייח• ''אר אם ימשיכו ללכת איתנו בדיר ביורוקרטית, אנו ניזכר שניר־עציון ועין־הוד יושבים על האדמות שלנו. " כדי להגיע לכפר צריר לנסוע מניר־עציון בדרר לא סלולה, הנסגרת בשבתות. כר ייעשה , למצביע מפד"ל. הדרר איננה עבירה לרוב כלי־ הרכב, ובולמי־הזעזועים נהרסים תור זמן קצר. שם, למעלה, רואים שמדובר בכפר לכל דבר, למרות שיש גם מיבנים לא גמורים: הבניה חחלה בראשית שנות השיבעים, אר התושבים קיבלו צו הפסקת־בניה בלתי חוקית ודרישה לפנות את השטח. אפילו אחד הוותיקים קיבל צו פינוי; הכל מיקרי מאוד. בחמישה משלושים הבתים יש מערכת סולרית יקרה, המאפשרת אור ניאון חלש, ונראית מקדימה את זמנה ואנאכרוניסטית בעת ובעונה אחת. הכפר יושב ממש על ראש הגיבעה, והוואדי מגביל את הבניח. "על איזח פארק לאומי הם מדברים?", אומר אבו־אלהיג'א. "הטיפול באיזור לא נועד להקים פארק לאומי, אלא להמאיס את המקום הזה על תושביו הערביים, שיידרו הלאה, והלאה, ושוב הלאה. " למרות שהכפר לא מוכר, תושביו חייבים לעבוד: חלקם
עובדים בבניה בעין־הוד, וחלקם בכפרים ערביים. מוחמד אבו־אלהיג'א, לדוגמה, עובד במועצה מקומית. תפקידו להזמין למשפט אנשים שבונים בלי רשיון. פיתרון מקומי יום בהיר יכולים אנשי עין־הוד להבחין ^ ^ ? בבתים של השכנים מלמעלה; הצריח הלבן של המסגד נראה לחלקם מאיים מתמיד. "הוא נבנה בעזרת תרומות ממדינות ערב, " אמרו לנו, ולא שכחו לציין את התנהגותם של תושבי עין־ חוט במלחמת־העצמאות. מוחמר אבו־אלהיג'א מסייר איתנו ברחובותין־הוד ע. כאן היה השביל המוליר למסגד, הוא אומר ומצביע על כיכר אבא חושי. כאן היה הבית של סבא שלי, ובחדר הזה התגורר אבא שלי, הוא אומר ומצטלם ליד הבית. יהודים צרפתים שנסעו לתוניסיה ואל־ ג'יריה להציץ כר בבתים שנולדו בהם חטפו מכות לא אחת, או אבנים. אבו־אלהיג'א אומר שהיחסים בינו לבין תושבי עין־חוד טובים. גיורא בן־דב, למשל, מתגורר במה שהיה שייר לדודתו של אבו־אלהיג'א. השניים נפגשים לעיתים קרובות, לרוב בביתו של בן־דב, שרכש את הבית לפני שנים מיספר. בן־דב מודאג מהק־ שיים שבהם נתקלים שכניו הערביים בדרכם להכרה ולחשמל; לדעתו, פקידים חסרי רגש מעכבים את התפתחות עין־חוט ובכר מסיתים את התושבים לפעילות שלא תהיה חזרה ממנה. "ערב אחד ישבתי עם מוחמר בבית, " הוא מספר, "ולפתע הוא אמר, 'אם יפנו אותנו משם אנחנו נחזור לפה, לעין־הוד. ' אמרתי לו, 'נפלת על הראש?'. וכי מה יכולתי להשיב?" מוחמר אבו־אלהיג'א מודה שרק בשנים האחרונות החלו לקרוא לכפרם 'עין־חוט'. אין ספק ששם זה מעורר תסיסה מסויימת בעין־הוד. "זה בשום פנים ואופן לא מעשה פוליטי, " טוען מוחמר אבו־אלהיג'א. "אם יכירו בנו כיישוב רק בתנאי שהוא ייקראניר־עציון ' עילית', נחשוב גם על כר. " הומור יהודי. חבר־הכנסת רן כהן, המעלה בימים אלה את
הבעיה בכנסת, מאמין שהפיתרון פשוט: "לא תהיה ברירה אלא להכיר בהם כיישוב, " אמר השבוע. "לדעתי, יש להחזיר להם את כל משב־ צות־הקרקע הפנויות שהיו פעם שלהם. לא צריר לעקור את היישובים היהודיים שגדלו שם, אר את האדמות הריקות צריר להחזיר. צריר גם לפצות אותם פיצוי אמיתי, כדי שתהיה להם נחמה מסויימת על הגזילה. אם לא פיצוי כספי, אז פיצוי שיתבטא בדברים כמו דרכי־גישה נורמליות, עבודות תשתית וביוב ועוד. באמצעים אלה אולי נוכל לרפא פצע כמעט סרטני. " הצעתו של רן כהן, המתגלה כקדוש יותר מהשייח, חושפת משהו מהלבטים שהשמאל שרוי בהם, בכל הקשור להפקעות הקרקע של . 1948 רבים היו רוצים לפצות את הערבים על התנהגות השילטונות בימים של ראשית המדינה; איש מהם אינו יכול להציב גבול שימנע גל של דרישות בלתי ניתנות לפיתרון. משרד־הפנים מסרב להתיר לעקורי בירעם לשוב לבתיהם הנטושים מחשש לתקדים, וייתכן שיש באיסור זה חתאכזרות־חינם. אר הצעתו של רן כהן מובילה אותנו רחוק הרבה יותר מאיקרית ובירעם. הערכה מקובלת אומרת שיותר מ־2 מיליון דונם הופקעו מערבים בראשית ימי המדינה. על השטחים האלה יושבים היום ערים, קיבוצים, מושבים. ספק אם מישהו יכול לחשוב ברצינות על חחזרת הגלגל לאחור. אולי מוטב לחפש דרר לפתור את העוול לעין־ חוט של היום מבלי להתמודד עם התקדים שבב־
עיית עין־חוט הישנה. צריר להכיר מייד ביישוב שקם שם, על הרכס. אלא שמשרד־הפנים מעדיף להניח למורסה לתפוח. כר מתערערים יחסי־השכנות הטובים שנרקמו על הגיבעה במשר שנים. חתירוץ הנוכחי של משרד־הפנים - פארק הכרמל - איננו עומד במיבחן המציאות: גם בית־המרגוע של ניר־עציון יושב על שטח הפארק, וכר גם בית־ההארחה של קיבוץ בית־אורן, גיבעת־ וולפסון (וילות של יוצאי צבא־קבע) ועוד. הרושם הוא שמשרד־הפנים מתנכל לאנשים אלה רק משום שהם ערבים, או אולי משום שהם ערבים מקומיים. ?