⁨⁨כותרת ראשית⁩, 24 אוגוסט 1983⁩ — איפה תופיק דיאד ?ו [⁨תמונה⁩]

איפה תופיק דיאד ?ו

נבע ש(י אדם ברוך

אני לא מדבר כאן על העיתונות היומית, אלא על שבועונים וירחונים. ובכן, בתהום הצילום, וזאת מהרבה מאוד בתינות, ההיסטוריה נפתחת עם העולם הזה, שבועון חדשות והברה. טיפש מי ששוכה, ומאוס מי שמשכיה. כשם שהעברית העיתונאית הממש־ כתובה, שנבעה מן הזמן ומן התרבות, היתה זו של עמוס קינן, כן הצילום העיתונאי המגאזיני צמת מן העולם הזה. ביסוד כל צמיהה ממשית עומדת תפישה מושגית. לעתים, אדם אהד מקנה תפישה זו לסביבתו. לעתים היא צומהת מתוך הסביבה, באיזושהי סימול־ טאניות. העולם הזה איזרה כאן את תצלום־התנועה, את הסנאפ־שוט, את ההבנה שהג'סטות של המצולמים יוצרות טקסט־רקע. ויותר מכך, הוא הדגים את עיקרון השימוש־ההוזר בתצלום, תוך התאמה להחלטות המיי־ דיות של המערכת. כלומר, אריק שרון, לדוגמה, אוכל בפה פעור, עשוי להופיע בדיווה על אירוע הברתי - ואותו תצלום, בתיתוך ובפורמאט ובעימוד שונה, עשוי להופיע כסטייטמנט פוליטי. כאשר העולם הזה צילם אותך, ידעת שהצילום שהתקבל הוא תומר גמיש. זאת ועוד, השבועון המצולם יצר מצב שיוויון עיתונאי בין הצלם לבין הכתב. ואכן, אין זה אלא רק טבעי שענת סרגוסטי, צלמת השבועון, הינה היום גם כתבת. כמעט כל צלם של השבועון הבין שהוא מצלם לאותו שבוע ואף לארכיון, באותה שעה. הארכיון של השבועון לא היה רק זיכרון מאותסן, אלא גם סטימולטור עיתונאי. לשמואל תמיר היו סיבות טובות להזיע כשהשב על ארכיון זה. השבועון עבד, ועדיין עובד, בשחור־לבן, במהירות ובמנטליות של שבועון הדשות, כשהתפישה האסתטית־עיצובית מישנית לפונקציונליות, או פשוט משרתת אותה. כושר ההישרדות הפנטסטי של השבועון אולי מאשר בפועל שהשיקול הפונקציונלי היה השיקול הנכון, מבהינתו. וכך, נכון לומר שהעירונים העיצוביים שהתאזרהו בעיתונות הישראלית לא התאזרהו בעולם הזה, שהתקבל כתבנית עריכה מזוהה, כמעט 'אנטי־ מודרנית', בעלת פשטות שירותית ואגרסיבית. אגב, כשעוסקים בשבועון, זו הזדמנות להזכיר את דיוויד רובינגר-מצלמי העולם הזה בשנות החמישים, היום צלם השבועון טיים - שקבע נוסה צילום עיתונאי מדוייק, ההלטי, והוא זה שהדגים כיצד צילום שהיה בשעתו קונקרטי נשא איתו את פוטנציאל הסמל הסימ־ , בול. רובינגר הוא נושא לעצמו. כיוון שאין זו רשימת הספד לא אזכיר כאן את כל צלמי השבועון ואת הישגיהם המיוהדים. מוניטין נולד לפני המש שנים, ובגיליון מיוהד שלו המופיע השבוע מודפס מיבהר מתוך היסטוריית התצלומים של הירהון. מיבהר האמור להציג את הישראליאנה של הירהון, על־פי הבנת עורכי הגיליון המיוהד. תצלומי דיוקן של משה דיין, יאיר צבן, אהרון הראל, משה שמיר, תנן פורת, רוני מילוא, יפתה קצור, בנימין זיגל, מאיר וילנר, בין השאר. זהו אלבום שהדפסתו מוקפדת, שהור לבן, מינימליסטי ומסוגנן היטב, פורמאט מוניטין, וממנו לא בנקל ניתן לפענה כיצד עורכי האלבום מבינים מהו "דיוקן ישראלי, ‭, "1978־83‬ על־פי הארכיון של מוניטין, או, בלשון ההקדמה לגיליון: "... שייכים ל'משפהה' הישראלית על כל גווניה ואיפיוניה. " ביסוד הבהירה והעימוד(צ'יץ' על שטה של שני עמודים, או הנגדה של הרב כהנא 44

מי צריך גם את אהרון הראל ?

חירחון מוניטין מציין חמש שנות הופעה באמצעות גיליון תצלומים מיוחד. אלו תצלומי־דיוקן האמורים לייצג את 'המשפחה' הישראלית. אין ספק, זו הזדמנות נאותה לציין את התרומה המיוחדת של הירחון, שהגיע בתחום זה להישגים יוצאי דופן, בקנה מידה מקומי. העולם־הזה קבע בזמנו נורמה בתחום הצילום העיתונאי, וכל דיון חייב לצאת מהנחה זו. טיפש מי ששוכח, ומאוס מי שמשכיח. המרחק שבין 'הרחוב' לבין 'הסטודיו' הוא אחד המרחקים שבין העולם הזה לבין מוניטין

שרון ובן־גוריוןבדרך לסיניהקונקרטי נושא את תכונת הסמל (דיוויד רובינגר)

וה"כ מאיר וילנר) עומד שיקול־דעת שלעתים ניתן לשתזר אותו, תוך הערכה או תוך הסתייגות. וזו, אם וכאשר, נסמכת על היכרות אינטימית עם ארכיון מוניטין• היא גם נסמכת על הידיעה, או שמא זו תהושה בלבד, שדיוקנו של תופיק זייאד היה בזמנו, מבחינת הירהון. גם נקודת־ציון ערכית, הלק בלתי נפרד מ'המש־ פהה' הישראלית. תופיק זייאד. סמיהה הליל או רימונדה טאוויל היו ערך במילון של הירהון, ושימשו אמצעי בניסיון שלו ליצור דימוי פתוה. סביר להניח שגם היום אנשי מוניטין משוכנעים שתופיק זייאד הוא הומר שלהם. הטעות שבאי הכללתו של דיוקן־זייאד בגיליון המיותד אולי מותרפת על רקע שיקולי עריכה שתוצאתם הדפסה של דיוקנות שמעון פרס, אהרון הראל, יאיר צבן. או של רוני מילוא, אלי לנדאו ואריק שרון. או של יבי ושל אורי ליפשיץ - שהם. במובן ידוע, ככלות הכל, ואריאציות על נושא, על משפהה אתת: מערך, ליכוד, דיזנגוף־כסית. כלומר, פרס מייצג את הראל. שרון מייצג את לנדאו. איש מהם אינו מייצג

או מייתר את תופיק זייאד. לא וילנר וגם לא יבי, שדיוקנו מייתר את זה של ליפשיץ, ולהיפך, אם משתמשים כעיקרון 'המשפתות'. מבהינתי, כקורא של מוניטין מגיליונו הראשון, הניסיון להציג את 'המשפהה הישראלית', שהינו מעשה קשה ומרתק, אינו מנומק כראוי ללא זייאד, לדוגמה, ואינו מתבהר כראוי על־ידי הכללת נציגים רבים מדי של אותה משפהה: הנן פורת ומשה שמיר, ו לאגם אהת מנשות החברה: אסתר רובין או לאה פלטשר. גם כך, האלבום מייצג את הירהון. עם מוניטין הגיע הצבע לעיתונות ולפירסום בעיתונות הישראלית, וזאת גם אם הירתון את כבר עבד בצבע. הצילום, כהלק מהתפישה העיצובית והמערכתית, הגיע במוניטין, לעתים קרובות, לרמת טיפול כמעט נדירה, בקנה־מידה ישראלי. המאמץ וההישגים היו בתחום התפישה המורתבת של מושג הדיוקן, הדיוקן הקבוצתי, התיפקוד המורכב של הצילום כאילוסטרציה, כמיסמך עצמאי. ובתהום עיקרון הנושא/ואריאציות, והקביעה המוקדמת של היהס בין טקסט לבין תמונה ואיתור

מוקדם של האטריבוטים של הדיוקן המצולם. האלבום, שכל תצלומיו נעשו על־ידי מיכה קירשנר, צלם המערכת, הינו מיסמך שכל ישראלי המתעניין בצילום עיתונות תייב להתייתם אליו. קירשנר תייב את התפתחותו למערכת שלא נלאתה מלהעביר לתודעתו את מושג הדיוקן על נגזרותיו. מערכת בה היה ליקי מולכו, העורך הגראפי, מעמד שאינו כה מקובל במערכות אהרות. הינוכו של קירשנר יכול רק לעודד צלמים צעירים ומערכות צעירות. האבהנה העיקרית, מבתינת ההיסטוריה של הצילום המקומי, אם נקבל את ההלוקה העולם הזה-מוניטין, היא בין הרהוב לבין הסטודיו. והמושג סטודיו, לצורך זה, כולל גם את יתרון הזמן של הירתון על השבועון, את אפשרויות הביום וההעמדה, ואת המותרות של צילום והדפסה הוזרים. המושג סטודיו נגזר מתרבות הפנאי ומקונספציה הרואה בירהון גם אובייקט (הפץ). כאשר יתפרסם הדוקטוראט הנכתב על מוניטין, אולי ירגישו אנשיו כאותו אחד שגילה שכל ימיו אין הוא דובר רק פרוזה. •