⁨⁨כל העיר (ירושלים)⁩, 25 נובמבר 1983⁩ — קולנוע [⁨כתבה⁩]

קולנוע

מאיר שניצר

זבל 24 קאראט

"רומאן זעיר", במאי; אילן רוזנברג, הפקה: אמנון גלובוס, רפי אדר, שחקנים: יפתח קצור. יונתן סגל, צחי נוי, סטפאני פאץ , רנטה לנגר ואחרים; כפיר ללעוג ל״אסקימו לימין", או לזנב בגסות באחוריה של סדרת הסרטים הזו, יהיה בהחלט בבחינת מעשה לא נבון, כמעט מתבקש. לא עושים זאת יותר לסרטי יום שישי בערבית, לספריו של הרולד רובינס, או למדיניות הכלכלה הנכונה. לכל בר־דעת ברור, כי מדובר פה בזבל 24 קאראט, שההנאה ממנו אפשרית, רק אם מתמכרים באמת לאינסנטי־ ליות הבוקעת מהמסך. רשימה זו נועדה, אם כן, רק לפריקים

אמיתיים, כאלה שצרכו כבר את האזריגינאל הקלאסי (אסקימו לימון) ואת שלושה וחצי המשכיה הקודמים של הסדרה ("יוצאים קבוע״, ״שפשוף נעים״, ״ספיחס״, ו״סכא־ כה"). יתר האומה, רצוי לה לתפוס מרחק מבית־הקולנוע בו מוקרן "רומאן זעיר". זה בטוח. זהו, אם כן, הפרק החמישי־וחצי של סדרת האסקימו. מוצג בו מהפך של ממש באופיה של אחת הצלעות במשולש־נמוכי־המצח, בנצי־מומו־יוד׳לה. בנצי שינה עורו: מאוהב נואש, הכרוך אחר נערות בלתי מושגות, הוא הופך למושא אכזר של אהבה, אשר מערים קשיים גופניים ורוחניים על אחת שלבה נוהה אחריו. לאחר נסיון העבד בהתאהבויות אבודות (ענת עצמון, איבון מיכאלי, ארנה דגן, סוניה מרטין), הוא משקיף כאן בהנאה כמעט פרברטית על התפתלויותיה של סטפאני פאץ׳, הצעירונת שחושקת בגוף שהוא מונע ממנה. בנצי תסס כאן פראיירית, והוא נוקם בה את כל העלבונות, שהטיחו בו עמיתותיה למין. זהו, למעשה, השינוי היחיד בנוסחה, שהצליחה כל־כך בעבר. יתר חלקי המשולש מתפקדים כרגיל: מומו מזיין כמשוגע, ויוד׳לה אוכל אותה שוב ושוב. העובדה שלא חלה שום תפנית ממשית באופי הסדרה מעוררת תמיהה מסוימת, שהרי לראשונה בתולדות האסקימולימונים לא מביים בועז דוידזון, הוגה הרעיון ומבצעו הבלעדי עד כה. הפעם השתחל דן וולמן לסנדלי היצירה של דוידזון, וראה זה פלא, שום דבר לא השתנה. לא כאן המקום לנזוף בוולמן, בעל היכולת

הקולנועית המוכרת ("התמהוני", "מיכאל שלי", "פלוך", "מחבואים"), כשם שלא מקובל לרדת על איש ספרות ושירה, המוציא פרנסתו מכתיבה בסמרטוטונים. לגבי וולמן, כדאי לציין, שאין זו הפעם הראשונה שהוא נתפס בעבירה. קדמו לכך שני סרטי הפורנו, "נערה תוצרת שבדיה" ו״ננה". כך ששום נזיפה לא תעזור כאן. גם וולמן כקודמו נתפס לפיקציה הנוסטאל־ גית, ומשלב בסרט מכוניות של תחילת שנות השישים, שירים. של אז, וכן תסרוקות. השייכות לעידן הבלורית והשיער המנוסח, ובכל זאת אין מדובר כאן בנוסטאלגיה נוסח ישראל. אלא בזברונותיו של ילד אמריקאי. אין בסרט משהו שיכול לזהות את אתרי הצילום דווקא עם תל־אביב, ולא, למשל, עם איזו עיירה במערב התיכון. בסצינות אין נטייה להסתייע בשמות עבריים, במושגים ישראליים או בסתם מדאי מקום משלנו. הכל אמריקה. בכלל, מי שמע בתל־אביב לסני עשרים שנה על ג׳ינס אמיתי; מי ראה פה אופנועי מירוץ, או בחורות שנותנות; אמריקה, חביבי, אמריקה. המקריות היא, שבנצי־מומו־ יודה׳לה הם דוברי עברית, אך אל דאגה,

בגירסאות המופצות בחו״ל מתוקן המעוות הזה. נקודה אחת לזכות של מפיקי "רומאן זעיר", וודאי לזכותו של וולמן: בניגוד לחלקים ב׳, ג׳, ד׳ וד׳ וחצי של הסדרה, מושם הפעם דגש על איכויות הפקתיות. העמדת הסצינה אינה חפיפית, הצילום אינו דל, ויש אפילו סצינה או שתיים דרמאטיות, שלא יורדות לרמתו הידועה של דוידזון. ככלל, אסקימו לימון גמר את הסוס והאופציה היחידה שנותרה לו עתה היא להפוך את חלקים ו׳, ז׳, ח׳, ט׳ של הסדרה לסרטי פורנו אמיתיים. זה, למעשה, הטתח היחיד, שאליו מסוגלת עדיין הסדרה להשתחל.