קול העם, 21 אוקטובר 1960 — הסופר מ. אבי־שאול על מות חיה קדמון [כתבה]
הסופר מ. אבי־שאול על מות חיה קדמון
לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. חברים — ביקשתי להגיד לבס את צערי על מותה של החברה חיה קדמון, ביקשתי להגיד לבם, עד מד, ידעתי את אמדתד. של המפלגה. אד לם אם קשה להביע את אשר־ ב ליבי, כה הממני חתף הסתלקותה, איך תכיל שנדת דברי־תנהומים את גודל ד"אבידה! . לו יש נפשכם תחת גפשי ' אחבירד. עליכם במלים ואניעה עליכם במו ראשי", אבל איך ינוד אדם על אסונו של הכלל. י בשומעי את השמועה, דומה הייתי בעיניי כאדם שהורגל במראהו של אילן מלבלב וחסון הער מד ברשות הרבים, מאה פעמים התבונן בו, בדק ובהן סגולותיו, פעמים ישב בצלו, פעמים אכל מפריו, ופעמים גם עבד על פניו באדישות.. . או בריטון.. . ויום 'אחד, והנה נגדע העץ, לארץ 'הוטל והדי קול רעם לא שמע האיש וברקים לא ראה! אותו רגע התחלחל וחש בראשונה, מה היה עץ זה גם בשבילו, והגבול מן רשות היחיד ורשות הרבים בטל.
אל מה אדמה אותה, את האשה הנהדרת, הסודיה, הסועדת, הנלהבת! — לפעמים, כששמעתיה קוראת שיר' או נואמת, נראתה לי כשואפת אל מופת קדמון שניטה במחוז העתידות — אדמה אותה אל הלפיד, שלא הסר להטו אף רגע. ולפתע קפא הלפיד, בס־ רם יכבה, — צמרמורת עומדת בבשר כל הרואה כזאת! — שלהבתו אינה נעה. אינה משתרגת, אינה מרצדת, אינה נושמת, אך כל צבעי הקשת עומדים בה, בזיו הכפור, נוכה הקיץ הבוער. היא נחטפה. איזו מיתה מסול־ פת, איזו עוולה, איזו פגיעה בתחושה האנושית הבריאה! איזו גזירה אכזרית, גזירת הטבע ה־ מםתולל, אשר רק האדם עצמו יוכל להעבירה מן העולם, לעתיד לבוא' לעת "כיבושה האמיתי של המהות האנושית", כשכוחות השכל והדגש יוקדשו, לא לשיכלול כלי המוות, אלא ליצירת הכלים הבשרים להכרעתה של מיתה מכלימה כזאת. העוקרת חיי יצירה רעננים! מרדכי אכי"שאול הנאמן בצערו עם הרבים האבלים 14. 10. 60