⁨⁨הצפה⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ ראשון, 1 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨2⁩ שני, 2 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨3⁩ שלישי, 3 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨4⁩ רביעי, 4 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨5⁩ חמישי, 5 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨6⁩ שישי, 6 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨7⁩ שבת, 7 מרץ 1953
⁨8⁩ ראשון, 8 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨9⁩ שני, 9 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨10⁩ שלישי, 10 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨11⁩ רביעי, 11 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨12⁩ חמישי, 12 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨13⁩ שישי, 13 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨14⁩ שבת, 14 מרץ 1953
⁨15⁩ ראשון, 15 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨16⁩ שני, 16 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨17⁩ שלישי, 17 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨18⁩ רביעי, 18 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨19⁩ חמישי, 19 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨20⁩ שישי, 20 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨21⁩ שבת, 21 מרץ 1953
⁨22⁩ ראשון, 22 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨23⁩ שני, 23 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨24⁩ שלישי, 24 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨25⁩ רביעי, 25 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨26⁩ חמישי, 26 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨27⁩ שישי, 27 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨28⁩ שבת, 28 מרץ 1953
⁨29⁩ ראשון, 29 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨30⁩ שני, 30 מרץ 1953
⁨1⁩ גיליון
⁨31⁩ שלישי, 31 מרץ 1953
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨הצפה⁩⁩
זמינוּת באתר: 3 אוגוסט 1937 - 31 דצמבר 1969 (9,767 גיליונות; 51,387 עמודים)
שפה: ⁨עברית⁩
אזור: ⁨המזרח התיכון⁩
מדינה: ⁨ארץ ישראל המנדטורית⁩ / ⁨ישראל⁩
עיר: ⁨תל אביב⁩
אוסף: ⁨מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל⁩
תדירות: ⁨יומון⁩
המקור מהאוסף של: ⁨הספרייה הלאומית⁩
תיאור:

העיתון "הצופה" נוסד ב-3 באוגוסט 1937 (כ"ו באב תרצ"ז) על-ידי הרב מאיר בר אילן (ברלין), עסקן ציוני וממנהיגי "המזרחי", שהיה העורך הראשי של העיתון. העיתון נועד לשמש כבטאונה של תנועת "המזרחי". סיעת המזרחי הציונית-דתית הוקמה ב-1902 ביוזמת הרב יעקב ריינס, ורבנים ציונים דתיים נוספים, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני להתמקד בחינוך ציוני חילוני, והיא פעלה בהסתדרות הציונית; לאחר קום המדינה, בשנות החמישים התאחדה המזרחי עם "הפועל המזרחי", וכתוצאה מן האיחוד נוצרה ה"מפלגה הדתית לאומית – המזרחי – הפועל המזרחי" (המפד"ל), והצופה פעל כבטאונה של המפד"ל עד 2003. בתחילת ימיו נכתב תחת שמו: "עתון התנועה העולמית של המזרחי".

ב"דבר הצופה" בגיליון הראשון נכתב: "הומה הלב וסוער. ביחד עם ברכת "שהחיינו" מתעוררים רגשות שונים, גם רגשי-חדוה וגם רגשי-עצבת. שנים על שנים כלתה וגם נכספה היהדות הנאמנה, שומרת-הצו, ליומן משלה. העדר יומן דתי מובהק באומה הדתית נחשב לעלבון צורב, לאות והוכחה כי אזלת-יד... והנה באו שנים קשות לישוב, שנים של משבר כלכלי ומדיני... כנסת ישראל שרויה במיצר. אוי לה מצמצום הארץ ואוי לה מצמצום העליה. ודוקא "מן המיצר ענני". דוקא בימים קשים אלה נמצא חבר-אנשים שנועץ קנה בים העתונות ומקוה שיעלה שרטון ועליו יקום אותו היומן שכולנו מחכים לו... משום מה צריכה דוקא היהדות הנאמנה לבנות את בניניה מתוך דחקות, מתוך דאגה, מתוך הסתפקות בקב חרובים?... ואנו תפלה בלחש כי המעשה לא יבייש את עושיו, כי העושים האלה יתרבו מגליון לגליון, כי יגדל המחנה אשר אתנו. בארץ ובגולה. מי יתן והיה!".

בגיליון הראשון הופיע גם מכתב לרגל הופעת העיתון מן הרב הראשי האשכנזי, יצחק הלוי הרצוג, שכתב: "בימינו... העתונות היומית היא הכח המשפיע היותר כביר בעולם וכל מפלגה וכל שאיפה המכירה אמת זו ושיש באפשרותה לעשות כך, היא עושה את כל המאמצים כדי למצוא את ביטויה המלא בכלי-דבור יומי. יוצאת מן הכלל עד עכשיו היתה היהדות הדתית, שהיא לא מפלגה אלא עיקר האומה ושאף במקום שאינה מהווה רוב מנין היא מהווה רוב בנין. בלא ספק יש סיפוק בידה לפרנס עתון יומי משלה אלא שהתרשלותה גרמה, שלא יצרה לה עוד כלי-מבטא כזה. צורך הכרחי הוא ליהדות של התורה, ליהדות המקורית, ביחוד בארץ ישראל, כלי מבטא יומי, שימלא את הפגימות שפוגמים יום-יום החיים המודרנים והספרות המודרנית בנשמה הישראלית ויחזק את התורה והמסורת ברוח ובמעשה בדור הצעיר והישן כאחד. בה בשעה שיעיר ויעורר את האהבה לציון ואת ההתלהבות לתחית האומה ולבנין הארץ. ברוך בואך "הצופה"! יהי רצון שתמלא את תפקידך הנשגב באמת, במשפט ובצדקה, ברוח של שלום ושל אמת כאחד, ותזכה להשיב לב בנים על אבותם ולהכניס זרם של טהרת הקודש אל תוך חיי הישוב, יום יום. ויהי רצון, שתאריך ימים על אדמת הקודש". עורכו הראשון של העיתון ומייסדו, מאיר בר-אילן, נולד בוולוז'ין שבתחום המושב ב-1880. הוא היה ציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל ב-1905, והקים וערך את העיתון "העברי" בברלין, שהיווה במה לזרם הציוני-דתי. ב-1912 הפך למזכיר המזרחי העולמי, וב-1926 עלה לארץ. ערך בין השאר את האינציקלופדיה התלמודית. במקביל לתפקידו כעורך העיתון המשיך לשמש בתפקידים פוליטיים ב"המזרחי", ולאחר הכרזת העצמאות הוא היה חבר במועצת המדינה הזמנית. הוא שימש כעורך הצופה עד פטירתו ב-1949. הסופר מ. ליפסון שימש כעורך בפועל לצד מאיר בר-אילן, י. ברנשטיין שימש כמזכיר המערכת, ובין כותבי המאמרים הראשיים בראשית שנותיו של העיתון נימנו ליפסון, ברנשטיין וש. ב. פלדמן.

בתחילה ראה הצופה אור שלושה ימים בשבוע (בימים שני, רביעי ושישי), והמערכת ישבה בירושלים, בבית הפועל המזרחי ברחוב החבשים. מה-17 בדצמבר 1937 (י"ג טבת תרצ"ח) החל להופיע מדי יום, והמערכת עברה לתל-אביב לרחוב המסגר. מיום ראשון עד חמישי חולק העיתון למנויים, ובימי שישי נמכר גם בדוכנים.

כעיתון מפלגתי פעל הצופה בראשית ימיו בהתאם למסורת העיתונות המפלגתית במזרח-אירופה, ובדומה לעיתונים מפלגתיים אחרים כגון "דבר" ו"על המשמר" גם הצופה היה נתון לשליטת הממסד המפלגתי שמינה את העורך הראשי ומשרות בכירות, נשען על מימון של גופים המקורבים לאותו ממסד ומדיניות הפרסום בו, הן בסיקור והן בפרשנות ובמאמרי הדעה, הלמה את צרכי המפלגה. בקצרה, העיתון שימש מתווך בין הנהגת התנועה לבין פעיליה וקהל היעד שלה. בשל האילוצים הכלכליים, ובדומה לעיתונים מפלגתיים אחרים באותן שנים, לא פיתח הצופה בשנותיו הראשונות מערכת איסוף מידע רחבה, ורוב פרסומיו הסתמכו על המידע שהגיע מסוכנויות הידיעות, וכן מכתבים מתנדבים בישובים השונים, כאשר בפרסומים היתה העדפה הן לכאלו שעסקו במאבק הלאומי הציוני, והן לאלו שעסקו בשאלות הקהילה הדתית.

תפוצת העיתון בראשית דרכו היתה כ-3000 עותקים ביום, מרביתם למנויים, ולשם ההשוואה, תפוצתו של ידיעות אחרונות בשנת 1939, כשהפך לעיתון ערב והיה בבעלות פרטית, היתה כ-6000 עותקים. בשנת 1947 (אדר תש"ז) נוסד עיתון ⁨ הצופה לילדים⁩, עיתון הילדים הדתי הראשון שהתבסס לאורך זמן בארץ-ישראל. בין עורכיו היו אברהם ברטורא ומשה טביומי, ובין הכותבים בו היו י"צ רימון, אברהם ברוידס, י"ד קמזון, חיים חמיאל ומאיר מוהר. העיתון יצא לאור לאורך מספר עשורים.

בתקופת המנדט הצופה דגל בהקמת מדינה יהודית, וקרא לפני הקמתה לכך שהיא תהיה תואמת את חוקי התורה; גם לאחר הקמת המדינה תבע הצופה שהחינוך היהודי בארץ יושתת על יסודות דתיים ומסורתיים, וביקש שלימודי הקדש יעמדו במרכז תוכנית הלימודים. פרק חשוב בתולדות העיתון היו העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, שעה ש"המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ישבו בקואליציה עם מפלגת השלטון מפא"י והחזיקו בעמדות כוח, כגון מחלקת העלייה של הסוכנות, משרדי הפנים והבריאות, ועוד. היו אלה שנות המאבק על עיצוב דמות החברה והתרבות במדינה היהודית הצעירה והמפלגות הדתיות הלאומיות מצאו עצמן בקונפליקט עם מפלגת השלטון החילונית, חרף הברית הפוליטית עמה. הדבר בא לידי ביטוי בשורה של פרשות כגון שאלת החינוך של העולים מארצות המזרח, פרשת השילומים מגרמניה, ממדי העלייה וקדימותיה מארצות שונות, מיהו "יהודי"? ועוד. הצופה כביטאון מפלגות הניצבות במרכז העשייה מהווה אז מקור מידע חשוב לתולדות המדינה.

עורכו השני של העיתון, שבתאי דון-יחיא, נולד בלטביה ב-1909, עלה לארץ ב-1931 וכתב בעיתון "הצופה" מיום היווסדו. הוא הפך לעורך הראשי של העיתון לאחר מותו של מאיר בר-אילן ב-1949, ועד פטירתו שלו ב-1981. הוא שימש כחבר-כנסת בכנסת השישית, אך לזמן קצר בלבד, ואז החליט להתפטר.

לאחר מלחמת ששת הימים העמיק הפער בין רוב תומכיו החילונים של מחנה השמאל לבין הדתיים הלאומיים שנעו ימינה ועמם הצופה שהמשיך לבטא את עמדתם האידיאולוגית ועמודיו שימשו אף פה ל"גוש אמונים". בד בבד החלו סדקים להיפער במפלגות השלטון הישנות, כוחן נחלש ועמה כוחה של העיתונות המפלגתית הותיקה. הצופה נותן ביטוי גם לתהליכים אלה, וכן למהפך של 1977 ולהתנערות הדתיים הלאומיים מבריתם עם השמאל הציוני, והתייצבותם בקצה הפוליטי ההפוך, לצד הימין הציוני החילוני ובראש תנועת ההתנחלות. כל זאת לצד התפוררות האחדות הפוליטית שאפיינה אותם בעשורים הראשונים. בעיתון התפרסמה ב-1976 הידיעה על טקס קבלת מטוסי ה-F15 הראשונים של חיל-האוויר בסמוך לכניסת השבת, שהביאה להימנעות שניים משרי המפד"ל בהצבעת אי-אמון, ולפיזור הכנסת. כמו כן פרסם העיתון בהרחבה מאמרים על תיאוריית הקשר באשר לרצח יצחק רבין, והוביל את התביעה להעמיד לדין את אבישי רביב, סוכן המחלקה היהודית בשב"כ שעמד בקשר עם יגאל עמיר לפני רצח רבין.

עורכו השלישי של העיתון, משה אישון (אויגאפעל), נולד בפולין ב-1928, ועלה לישראל ב-1950. ערך את העיתון מ-1981 ועד 1997, ופרסם מאמרים פובליציסטיים רבים בענייני אקטואליה. עורכו האחרון של העיתון, גונן גינת, נולד ב-1956 בארץ. בתחילה עבד כמגיה בעיתון הצופה, לאחר מכן עבר למעריב, שם שימש כעורך חדשות, ראש דסק חדשות, וסגן עורך מוסף השבת. ב-1997 מונה לעורך הראשי של עיתון "הצופה", ושינה את עיצוב העיתון באופן דרמטי, כך שידמה לעיצובו הטבלואידי של מעריב, וכן הפך את העיתון לצבעוני, במטרה, שלא התממשה, לשפר את מצבו של העיתון ואת מכירותיו. בשנת 1987 היתה תפוצתו של העיתון כ-16,000 עותקים בימי חול, וכ-18,000 עותקים בימי חול. לשם השוואה, יומונים מפלגתיים אחרים הפיצו מספר דומה של עותקים: דבר עם כ-21,000 עותקים בימי חול, על המשמר עם 16,500, המודיע עם 17,000 ויתד נאמן עם 10,000. לעומת זאת היחס לעיתונים פרטיים השתנה לגמרי, ובסוף שנות השמונים עמד היחס בין תפוצת הצופה לתפוצת ידיעות אחרונות, שהיה 1:2 לטובת ידיעות אחרונות ב-1939, הגיע ליחס של 1:29 לטובת ידיעות אחרונות (זאת בהסתמך על הנתונים שהצופה עצמו סיפק, לעומת זאת, בהתבסס על נתוני קריאות חיצוניים מ-1990 בקרב מבוגרים בימי חול, עמד היחס על 1:45.6 לטובת ידיעות אחרונות; היחס בסופי השבוע עמד על 1:90.5).

ב-2003 נקנה העיתון על-ידי אנשי העסקים שלמה בן-צבי ורון לאודר, וחדל להיות בטאונה של תנועת המפד"ל, אך שמר על צביונו הדתי-לאומי, וכן על צביונו הימני-ניצי שנמשך מאז המהפך הפוליטי ב-1977. ב-25 באפריל 2007 מוזג העיתון בגרסתו היומית עם העיתון "מקור ראשון", והמשיך להופיע כעיתון עצמאי בסופי-שבוע, עד שב-26 לדצמבר 2008 הוא מוזג סופית, גם בימי שישי, עם "מקור ראשון", ונסגר כעיתון עצמאי.

סיסמת הצופה בשנותיו האחרונות, לאחר שקם לו מתחרה בדמות "מקור ראשון", היתה: "העיתון של הציונות הדתית כבר 70 שנה". העיתון נסגר לאחר 71 שנים ו-20,145 גיליונות. גם בשנותיו המאוחרות התפרסמו בו מעט מודעות יחסית לעיתונים האחרים, ורובן מודעות מוסדיות, מודעות תכנון, מודעות מפלגתיות או מודעות הקשורות בציונות הדתית. סגירת העיתון עמדה הן בסימן המשבר בעיתונות המודפסת בראשית המאה ה-21 והן בסימן המשברים שעברו על הקהילה הציונית דתית בכלל, ובאופן ספציפי דעיכתה של המפד"ל. זאת ועוד, סגירת העיתון ב-2008, ולמעשה כבר מכירתו ב-2003, סימנה את סוף העידן של העיתונות המפלגתית.

[ + הצג עוד ]
אפשרויות שימוש: למידע נוסף לחצו כאן

העיתון הועלה לאתר בעזרת: