השקפה, 5 פברואר 1904 — המשה עשר בשבט [כתבה]
המשה עשר בשבט
'' ... בחמשה עשר כשבט — ר"ד• לאילנות. " הייתי יוצא מחדרי עטוף בגדים חמים להתבונן אל האילנות ולמשמשם ולהוכח, המלבלבים הם באמת או לא ל — והחרף בכל עצם תקפו — ב" חצי שבט. "השלג שורר בכל הארץ. הנגית, החצריס, הרחומות, האילנות — בכל אשר תלך העין רק לבנת השלג המבהיק. הקר יחדד אל מפי מבעד הבגדים החמים המכסים אותי , ומאדים את לחיי וצורם את אזני מבעד הכבע היורד עד העינים. ועמיק במחשמתי חיל ך אני מה " חדר, "שזה עתה הלקו לגו־, לכל חתלטידים, תמרים, צמוקים וחרובים, שהגירו לנו עליהם , י שהם גדלים שס, בארץ ההיא. ', ש שמה הוא היוס ר"ד. לאילנות, שמה האילנות כעת אומרים שירה, מתפללים תםלת ראש השנה — ונחתם דינם אם לנץ ציץ ולפרה פרה או ליבש ולכול... וכמה היית• עורג אי הארץ ההיא, להתאחד כתפלה עם האילנות ההם, לברכם, כי תחל להם שנה חדשה וברכותיה, לאמד להם, לאילנות שבארץ ההיא: "לשנה טובה תכתבו—!" _*תלמידי היו באים אלי, אל חדרי, עטופי בגדים חמים, פניהם ולהייהס אדמים, ראש חטמם ירקרק— אדמדם-, ־ והיו באים;בשמחה, בלב דופק ובאיזה חרדת קדש. הג היום — ראש השנה לאילנות —! בהוץ הקר נורא, _ישליג _שלג רב, השמשות מכוס ־ ות עצי כפר ייי ופרהים משונים, ותלמידי יושבים ושומעים בגעגועים גדולים על אדות
הארץ ההיא, שכעת, בעת הקרה הזו, שמה ינצו הנצנים, ישגשגו הנטיע י ות, התמרים יפרחו, תפוחי זהב יבשלו, ששם אין קסא1ן ואין י הרף, אין קר וקרה, ורק אור וחם ואביב החיים _לאילנןית... י י ואוכלים הס, תלמידי, את הצמוקים ואת התמרים, את הסציעות
ואת החרובים, שהם להס פירוש מספיק על אשר שמעו אר י ות ברכת הארץ, מרגישים הם את טיבה של הארץ, את יפיפותה ומתגעגעים אחריה מתגעגעים לדבר אל האילנות:לשנה טובח אילנ י ות חביבים , " , יי אילנות טוביס!" י והנה ראש השנה לאילנות אחר, כלל אחר... יום י צח ונעים, י1ם אביב. השמש מהממת ומלטפת את כל המ י ון התלמידים אשר מלאו את הרח י וב הארוך. וחתלמידים מכתי ספר שונים- תלמידים גד1ליס_, וממוצעים וקטנים ופעוטים ופעטיות. על פגי כלם שמחת האביב וגיל הנעורים. כלס מדברים בשפתם "־ שפה זרה לי ולקמץ תלמידי הה י ולכים כמאסף לכל המחנה, ומדברים אנחני בשפתנו, שפה המוזרה לסביב1תינו... והולכים א נחנו בסך — שנים , שנים. המגגנים הולכים לפנינו ומזמרים וממלאים את כל הרח1ב שטחה וזמר. ואהרי המזמרים הולכת עגלה רתומה לשני פרים, אבירי טירול, שראשם מעוטף זרי פרחים שוגים וירק דשא. ובעגלה כל מיני פרחים י וזרים, כל , ירק דשא ועשבות ;אחו—. וחול ך מחנה הקטנים הזה אל העיד, ששם יתנו היום י חיים חדשים למא י ות ולאלפים עצים חוץ רכים הי י ום יכתבו בידי האלה בספר החיים חרבח נטיע י ות _;הקטנים רכות שמחכים ליום י זה—... והנה הרבה כל המחנה אל טיש _י ור רחב,
יגשו כל אחד מחתלמידים חגד1ליס ועד חקטניס ועד הפעוטים _והסעוטין־ת אל הלקת השרה ההתשה זהמוכגח לדבר ועשויח גומות גומ י ות שעל שכבו על חאדמח גטיע י ות רכ י ות, ואחרי תפלה , ידן קצרה — אהה, לא תפלת העברים — I מהרו התלמידים מקטניהס ועד י גד י וליהם לנט _י וע עץ רך במטא שלפניו והמהדרים הוטפים שנים — שלשה ונ י וטעים וממלאים את הגומן־ת עפר תחוח ומשקים איתן מים י — ־ ול שמהה מברכים הם את העצים _הלולדיס: . לשנה טובה, ובק אילגות חכיכים. תזמ ותגדלו בחג משפחתכם שתפרה ותגדל והיתד!
ליער עבה ורענן—!' י אשרי העם שנוטע לו נטיעות בתוך ארצו—! ותלמידי עמי ה י ולכיס ונוטעים אילנות באדמה זרה, ארץ לא להם' ועלי ־־־ לבי דוי—! וזוכר אגי את געגועי אל הארץ אשר ש ם, ואל ר"ד. לאילנות אשר פה... ! את כל יפי לקחו להם כני יפת, גם את יפיפותו של שם !החג הוא שלנו וזמנו* בחמשה עשר בשבט — והם החליפוהו ביום אחר ומתפארים, כי להם הוא. וכל מנהג ט י וב שקבלוהו ממנו הרי הס מדקדקים ב י ו י י ותר מישראל. ואל אמנם, הם, היושבים בארצם הם , י המבינים את ערך החג הזה — ר"ד. לאילנות — הס מרגישים את
שניהם לאהב את הנטיעות הטביאות ברכה רבה ותועלת גדולה לארצם!הם מאלפים את תלמידיהם ובניהם כי ידעו ל בחר בעצמם ובכל ירק למינהו_, לצאת לפעמים מעפוש האדר העיר י וני ולהתקרב אל האדר אשר בשדה, אל ברכת הי—, והם אשר מקימים את החג כהלכה כל שנה ושנה והוא ה י ול בכל עיר ועיר , ך ונקנה, עירה ועירה ובפרט כפר וכפר—. והילדים מחכים לחג כאל טלק1ש, מתלוננים לי ו ושמים את לבם להכין את תועלת הצמחים ושרשיהס ומתכונים להוסיף י נטיעות בכפרם, במושבם, כארצם... אשרי הילד שניטע לו נטיעות מת י ארצ י ו! וך ואני ותלמידי היינו ה י ולכיס שנה שנה ונ י וטעיס עצים על אדמה זרה, אדמה טמאה.. .
ומאז הייתי מתגעגע לריח לאילנות ממש, לנטיעת אילנ י ות באדמה טה1רה_, אדמה חביבה ויקרה!שמה — הייתי ח י ושב בלבי — שמה כאמת ר"ד?לאילנ י ות הוא ביום חמשה עשר בשבט . אין צרך
להחליף את הזמן חהבוע מימים עתיקים, שם האילגות משגשגים בעת הזאת, ביום שלנו, יען כי החג בעיקרו משלנו הוא. אבותינו ידעו איך להוקיר את האילנ י ות וקבעו להם חג כפני עצמם. שם — כך הייתי חוזה — שם בודאי החזירו את העטרה ליושנה, שם נקרא היום הזה לא 8_'7ג< •1)0111־£! כי אם בשמו הנכון, ובודאי עושים אותו חג גדול. התלמידים בלוית טוריהם הולכים ומטעים עצים על אדמתנו אנו, אדמה ה ביבה ויקרה. והארץ הנשמה מקבלת בחבה את הנטיעות שמביאות תועלת רבה לה, שממהרות את האויר, שמביאים את הטל — שמזכירים לאדם, כי עץ השדה הוא חי... ומכרת תודה היא , האדמה, למורה ולתלמידיו המחיים אותה, הטיפים אותה, המכסים י אותר. שדרות עצים בציה וערמות הול—... וכשבא זמני לבא ולהשתקע בארצנו החביבה לא עלה בגורלי להתישב במושבה, שש0 יכלתי לקים את המצוד, הזאת ־־ לנטיעת
עצים כר"ה לאילנות — אלא קבעתי דירתי כעיר, שמלבד השפ היפה אין בה כל יפי ואין זה מעין ארצנו היקרה... ומקנא אני בכס, הברי המודים אשר במושבות. י מה מאד יכולים אתם יד י הים את המנהג הטוב, היפה והמועיל הזה !מה נרהב הכר הזה לפניכם, לתנך את בנינו ולקשרם באהבה וחבה אל אדמתנו ונטיעותיה/, להראות להם על מקור המנהג הזה מימי קדם, ושבימים האחרונים לקחוהו גס העמים האירופיים. מה גדול החג -־ בהשיבכס ערך לארץ הנשמה את נטיעותיה ופירותיה, שנשלו ממנה זה ימים כבירים. באמת יכולים אתם להתגאות ולומר * אנחנו נטענו עצים בארץ, אנחנו טהרנו האויר, הרבינו הטל המרוד. את כל יבול—. נתנו לעס ישראל אויר צח מנטיעותיו ואילנותיו י... וידע עמנו, כי האדם השדה עץ וכימי העץ כןנוימי עמנו. ופרחו העצים ותחיה הארץ וישגה גס עמנו* ... מפגא אני בכם, טורי המושבות—! . _ ח. ל. זוטא. ====־