הד המזרח, 14 אפריל 1950 — האדמה הצמאה [כתבה]
האדמה הצמאה
כאשר עמדנו על מפתן . הבית, ביציאה, אמר יצחק םרי את הדברים הקשים ביותר מכל אשר נאמר באותה שיחה. הוא אמר: "בסך הכל, אדוני... בסר הכל האדמה . צמאה",.. אחר כך תקענו יד לפרידה, נחום לוי קפץ על הטרקטור והדליקו. שאל " יצחק, יש עניגים אלי"? יצחק לא שמע ונחום חזר על דבריו בשנוי צורח: "אין ענינים, יצחק "? הפעם חברו השיב "לא אין ענינים. "יכול נחום להמשיך ולחרוש. בין בתי הכפר הנטוש נתמשכו תלמים, טלאי על חריש מאהורי כל בית, לגינת ירק. האדמה היתה שהורה, תאוה לעינים. שטוחה לרגלינו
כמו מבקשת את הזרע. אשד" רחבה וחסונה, כאילו נבראה לאמהות — וכרסה בין שיניה משכה על. פנינו שני פחי מים לביתה". אפשר במים כאלה לזרוע"? זאטוט אולי בן שמונה, אולי בן, עשר, סחב בשתי ידיו פה מים. המשא משך אותו קדימה, הזאטוט . היה עושה חמשה־ ששה צעדים מהירים, מאבד . נשימתו, מוריד את הפח על הקרקע, מים יקרים היו ניתזים סביבו., והוא היה מחליף ידים — זו קדימה, זו אחורה — משעין את הפח על בטנו ודוחף את משאו קדימה". עכשו אתה מבין, אדוני"? שאלני. יצחק 'סדי. כמובן, הבינותי. רגעים אחדים לפני כן לגמנו תה בביתם של הכהנים והחלפנו דברים. הם ספרו על עליתם מירושלים על הקרקע בכפר . נטוש מאחורי רמלה, והיו בסיפורם המקוטע כל אותם הרגשות — תקוות, ופחד, והתלהבות — שנשמרו, בפנה חמה של זכרונותי מימיו הראשונים של השרון. . "האברים החדשים הזכירו לי יותר ויותר
את ראשוני השרון. אבות משפחה במיטב שנותיהם, בני 40־, 30בני עיר שעקרו מפרנסתם וממקצועם בשביל ללכת אל הקרקע. עצם עזיבתם את העיר בה הכו שורש, בנו משפחה, רכשו מקצוע' והיו מסודרים כך או אחרת במקצועם דבר זה עצמו בא. כמהפכה בחייהם. בזה היו שונים מאלפי אחרים בתקופת ההתישבות החקלאית במדינה. רק לפני שעתים שוטטתי במשקם המתחיל של אנשי חטיבות הנגב והראל שהלכו לבנות מושב עובדים בסביבות לוד. הללו ישבו ישיבה זמנית במעט בתים שנשארו לפליטה במחנה צבאי בריטי עזוב. כולם צעירים. רובם הגדול רוקים. גם בעלי המשפחות שבהם הם בני עשירים, עשרים ושתיים והילד היחיד, תינוק, שפגשתיו במחנה המשותף היה תינוק של אורחת. אנשי מושב הראל רובם ככולם עולים חדשים, שפגישתם הראשונה עם הארץ
היתה בשורות הצבא. וכאן — על האדמה חם עושים את נסיונם הראשון להכות שרשים בתיי הארץ. זה גם נסיונם החברתי הראשון, להתגבשות, לשתוף, ־ למאמץ כלכלי אחיד. אנשי כפר עזריה שונים מבחינה. זאת מאנשי הראל. "כמו שאתה רואה אותם עסקני ירושלים לא רצו לתת להם לעזוב ' את העיר, "נכנם לתור שיחתנו, חיים קרישפין_:איש בפר חטים הגלילי המארגן את ההתישבות_. של חיילים משוחררים. יצחק פרי מחייך: "אמת"... נחום י לוי אומר כאילו ; הצדה', לא לעברינו: "אצלנו משפחה-ד זו , משפחה"... אבל אינם מראים נטיה' למשוך אתי החוט אשר: :קרישפין. י זרק . לעומתם. הם רוצים'לדבר לא . על . ירושלים, העיר נשארה בעבר, ואילו . ד., ם י חיים כבר בהווה, בכפר 'עזריה, בבתים ערבייםאלד ' " ' על גבעה חשופה, בדאגה לאדמתם ' י הצמאה אבל קרישפין אינו מניח.
הוא רוצה שאדע כי בני קורדיסטאן אלה היו מטובי ירושלים. סתתים בחסד. - פועלי בנין, אין שני להם. הנה מדוע בקשו לעכב צאתם את העיר. והמשפחות?חיים קרישפין נהנה. אוהב חוא בית מלא ילדים, חיים שופעים בו. הוא נתפס למישפטו הפתאומי של נחום לוי חוזר םפק־שואל םפק־מדגיש "והמשפחות, "... ואז קורנות פני נחום לוי , והוא נכנם לדבריו של קרישפין: "בלי עין הרע, אנו כאן לפי שעה 25 בתים, וילדים לנו בודאי ... 140ברוך השם, ". " יצהק סרי מתאפק יותר. הוא רוצה שנבין כי הרבה ילדים משמעו הרבה תקוה, יעבדו במשפחה, המשק יפרח. כבר עכשו יש ילדים בני 16_־, 14אבל למטבע שני צדדים, את הקטנים יש להאכיל ולהלביש. לא פשוט. הנה אחד מהמתישבים החדשים קבל פרם הילודה. אבל עשר פיות בבית, וידים עובדות — שתים. עיניו של קרישפין מצטחקות: "ובכל זאת רווק לא רציתם למושב"? רווק זה היה אורחה של משפחת בבית משותף דו־משפחתי. באותו בית פגשנו שתי אמהות צוחקות, הנושאות כרסן בגאוה צעירה. הן השרו סביבן שלווה של קן גדול, של נשיות מבורכד, רהב מידות כמו הטבע עצמו.. הרווק־האורח בא לנסות מזלו, שמא יקבלוהו לכפר עזריה אבל
אנשי הכפר פקפקו "רווק משיב יצחק סרי — רווק צפור פורחת"". ונחום לוי מוסיף במתינות: "זה לא כל כד טוב" בחנתי באין רואים את שני החדרים של הכהנים בית בלוקים ערבי. חזק, גבוה. מרפסת רחבה. חיים כהן עצמו (שבע שנים במשטרה) היה בשדה. אשתו הושיבה אותנו על שולחן, על כסאות המכוסים צפיות נקיות, כבדה אותנו ב"טופי, " בכוס מים
מכד החימר ואותה שעה כבר הרתיהה תה במטבחה. תשוקתם לאדמה נולדה משכבר הימים. הם נושאוה כעשר שנים ולא נחפזו בפיתויי העיר הגדולה. קיימו ארגון, ושם ארגונם נוצר מראשי התיבות של ערי קורדיסטאן, ארץ מוצאם — יעזק, פרושו יהודי עכו, זאכו, קורדיסטאן. אני יושב בחברה לא מוכרה של יהודי המזרח ונהנה
, בפירוש נהנה, נראה כי אין אנו בארץ מכירים שכבה אחת את שכנתה. הנה מנין להם, בשכונות האבן האטומות של ירושלים אותו רגש עמוק של שיתוף?רק לפני זמן קצר, בישוב מתארגן אחד, גם הוא מושב עובדים לעתיד, דבר עמדי מדריד מנהלל, ותיק, אכול שמש, בעל אמונה. צריך להרגילם לעבוד, טען הוא—, וכל זמן שמישקם משותף (כי כך דרכם של ישובים מתחילים) לא יזוז הדבר. וההם שהשיתוף אינו מזיז את ענינם, דוקא הם צעירים בגיל החלוצי. ואילו כאן, בכפר עזריהו, בין אנשים עמוסי משפחות, במחצית שנות פעילותו של אדם — דוקא כאן מדגישים האברים כי רוצים הם גן ירק שיתופי ופלחה שיתופית. ובשביל שלא נטעח, חלילה, חוזרים ומדגישים: שיתופי כי חיחיד לא יעמוד בזח. יחדיו קל יותר. אומר לי קרישפין: "וזאת עליך לדעת כי עוד בירושלים פיתחו . הם עזרה הדדית כזאת שאפילו נהלל יכלה להתביש בפניהם''". האנשים עולים מאוד בעיני , אני עושה בראשי חשבון הפיות האוכלים, בשעה שקרישפין אומר תוך הנמכת קול לחדגשח"... ולא קרח שחבר יחלה ומשפחתו רעבה ללחם... ככח, יצחק ?יצחק סדי עושה תנועת הסכמה . בראשו. "שים לב,
מאת יצחק זיראב אומר לי שטרן, איש מוצא ומדריד המתיש־ בים—. האנשים כאן דתיים— ". " כולם עובדים — ? אלקים ישמרנו—, נחרד נחום לוי—. איך אפשר אחרת ?במשק לא יכולים להיות בטלים... ראשונים באו למקום גברים בלבד. הם התקינו את הבתים העזובים, בית למשפחה. "לא היו מריבות בשעת החלוקה?הפלתם גורל"? יצחק סרי תמה. גורל ולמה גורל? הסתדרו בעזרת השם בלי צרות, בהסכמה. הבאים הכשירו 25 בתים' ולאחר חדשיים עלו גם המשפחות. נתמלא הכפר אדם "ופרנסה יש "? נחום לוי , מרכז המשק, שולח מבט אל יצחק סרי, מנהל הצרכניה. הם שוקלים, לומר או שלא לומר. אחר כך אומר סרי בזהירות: "קצת לא בסדר". " נחום לוי שותק, קרישפין מתערב בנימה אופטימית: " יהיה לכם כביש. "כוונתו לכביש המקוצר לירושלים המסתעף מכביש לטרון סמור לאדמות הכפר". כביש לא חשוב". " אומר לוי בכבידות". העיקר מיט... שיתנו צנור טוב מן הצנור החדש"". הצנור החדש הוא הצנור הגדול שיעבור על פני הכפר לירושלים. כאשר עלו להכשיר את הכפר שתו האנשים ממי הבורות שנותרו בבתים העזובים. אבל שתו בשמחה. הם־ עקרו את החמאם שעלו בגובה הבתים כלים אחרו לבוא. עקרו כמעט בידים ריקות. עשו בשמחה. כי היתד, מטרה לנגד עיניהם.
הם דבקו באדמה". אינכם עובדים בחוץ"? שואל קרישפין. לפעמים עובדים. קראו להם לעבוד בחוץ אך המושב התנגד". אם לעבוד בחוץ למה לעזוב את ירושלים "? מתכעס פתאום נחום לוי". אם נעבוד בחוץ ייהפד הכפר לשכון—, אומר יצחק סרי , וכאילו מצטדק ומתגונן מפני אי הבנתם של אנשי תל־אביב, מוסיף ואומר: ואנו, אנו רצינו בקרקע"... נחום לוי מסיים בתוקף: "הקרקע היא כד — נעזבנה יום, תעזוב אותנו ארבעים— "". "כשיש עודף ימים במשק מסודר, — מסביר יצחק סרי כותיק ומנוסה—, רק אז אפשר ? לעבוד בחוץ". "
םפורכמ מוכר לי מזה עשריט שנה ויותר. כד עלינו גם אנו על אדמת השרון. עודף מרץ. וחוסר מדריד. האדמה — אדמתד — מונחת תחת רגליך ואין אתה יודע כיצד ניגשים אליה. נדמה לנו כי אנו קוראים שומעים ורואים, ויודעים הרבה' אד הנה מתברר כי " ההתישבות צמאה למדריכים. הביקוש גדול מן ההיצע הם עלו קבוצה ראשונה 25 בתי־אב. עשו חישוב של תקציב צבורי • אד התקציב מתעכב. הקופה הצבורית הצטמקה. הובטחו . צנורות. לכן זרעו תפוחי־אדמה. הצנורות עוד לא באו". אם לא יהיה מים הכל אבוד". " אומר םרי, ואני יודע דברים כאלה אינם נימחים מן הזכרון — כה משמעותו של זרע ראשון שנבט ונחנק בצמא.
אנו יודעים כי קשה להם מאד. מהפכתם הגדולה עוד תעלה לאנשי ירושלים ביסורים רבים. אך אין הם הראשונים בדרד זו. אין דרכים קלות בהקלאות, עמדנו שעה קלה על מפתן ביתם של הכהנים. שתקנו, ושתיקתנו לא הכבידה. זו שתיקה ברוכה שלאחר שיחה טובה. ואז אמר יצחק, סרי את המילים הקשות שאיני יכול להשתחרר מחן: "ובסך חכל, אדוני... בסך הכל אנו לא איכפת, אבל האדמה צמאר"... .