הארץ, 11 ינואר 1946 — שנה לפטידת אלזה לסקר־שילר ו [כתבה]
שנה לפטידת אלזה לסקר־שילר ו
. V קדאפמ
אחת מות אדם, ובפרטי? ־ אמן, הרי כל מה שנשאר ממנו אינו אלא ־ צרור זמינות וגם שכחות. קוים אפיניים ש? הדמות החיה י נשמטים והולכים, ואילו אחרים מהווים את השלד לעיצוב ומות דיוקנו הרוחנית של הנפטר — בשינוי צורה. כולנו סבו־ ריפ היינו, כי הנה מכירים אנו אותה פחות או יותר, את אלזה לסקר־שילר, את הא־ \ שח שאין לד, קבע, את הילדותית, את הע־ רומה כאכרה, *ת האוהבת למעלה מכל שיעור, המסכה הטרגית הזאת, הפגים הללו המיוחדים בייחודם של אדם המצוין במהות־כוח - וכל אלה בערבוביה, כמעס בלי מעבר ממצב *ןחד למשנהו. ואם אירע. כי דבר זה הבהילנו, הרי היה בו גם כשום לקח מאלף למציאות כוחות יסוד באד* ־שאפילו בתקופה הגרועה ביותר בתקו־ מר. התרבות הרוחגית הם פורצים ועו־ לים בכוח איתנים. מקרה מוצלח הוא, כי נשמר בידינו י . מסמך" משנות התהוותה, שהיא עצמה פרסמה, הלא הם מכתביו של הסופר פםר היל* שנפםר עוד בשנת . 1904 מכתבים • אלה " ש>ל בךאדם, שאוילי לא היה משורר, אבל מכל מקום נוטה לשירה ובעל הרגשה קוסמית, מספקים לנו תמונה מאלפת על המצב הסוציאל י של דור משורתם גר־ , **וניב במפנה המאה, ולא עוד אלא יש בהם §8 דברים מכוונים למשוררת. הוא מספר . י • 18 ויכוח אחד בענין שיריה, וכך הוא I מתב:זזוא ציין את הליטוש שלך. אני: האם ילד " מתקפח בערכו אם עלה לאמו כמעט במחיר חייה? מצאתי כי את אגו־ איםפית קוסמית ובזה לטערות־רגש של § י אישיותך, ומשום כך ראויה לכל אמת". 1 ועוד הוא כנתב: . אני מחדיר את דוחי בקטורת העינויים הםםיגיים שלך, שאמנם משתבתת בהם שמשות חומקות של האר
שר הנצחי, כדי להגיע למשפט נשפט על אופניו". ולכפוף הוא מוכיח: "ואת השכי־ לי נא במעשיך ואל נא תחלי, השמעת? ריחות פגרים וקריאת דרור לנפש: זהו שחרור אחד. דרכים אפלות של החוק הבהיר". ממשפטים אלה למדים אנו שלושה דברים: כי אמנם 'סכנה נשקפה למשוררת מן הפנים (הרי לא בכדי נקרא ספר שי־ תה הראשון לפי נהר השאול' "םטיקם"), שהיא לפשה את שיריה כהלכה, והיתה ודאי אינםלקסואלית יותר מכפי שרצתה להיראות בשנות חייה האחרונות, ושהשירה שלה היתד? לא רק האצלה של רגש נשיי אפילו הוא אמיתי מכל אמיתי, אלא שכר־ עגל רגשותיה היה מקום לדיפטאנץ רוחגי הדרוש כדי לעצב את ההוי בלשון וצורה. ועתה לפחות בקוים אחדים, יש לציין י את העולם הרוחני שאלזה לסקר־שילר נשברה בו והקימתו לעצמה. זו היתד, תקו־ פת הנסורליזם וימי "התנועה" של גי־ אורגא. ניצשה, שהכריז כי אלהים מת, ניצח " את קאנט שהיה עבד נרצע של י התבונה. חסוציאלדימוקראטים התכוננו תוך כדי ענין פוחת והולך ביסודות התיאורי־ סיים לקראת מלחמה למען השלםון. תנועת הנשים העלתה את האשד, למעגל הזר רות הכלכליות של הגבר והעניקה לה חופש פרובלימאתי. אומו וויינינגר, שונא הנשים והיהדות ונוסף על כך חסיד מושבע של קאנס התאבד ביריה. משפם דרייפום היה הדחף הבלתי־ישיד אל הציונות. כל הכוחות הפרודוקסיביים האלה יצרו בפעו־ !לות־הנגד שלד, ם חלל, שלתוכו כזרם עז, ההורס את כל הסכרים, פרץ המיתוס שהגיע שוב לכלל גילוי. בובר גילה את החסידות. בחוגו של גיאורגא נלחמו אלו באלו ברם- ' גרת המיתית נסיות בעדיהודיות ונגדיהודח* את כל הדברים האלה ספגה ודאי !
אלזה לפקר־שילר מרוח התקופה. באוירתה - השירית נתהולל ודאי עלעול־בוהו של דימויים מיתיים, מיסוד גרמני ויווני, ' נוצרי וערבי, מצרי ובעיקר יהודי. והלא המפליא באמת הוא כיצד היתד. למשוררת . הבלדות העבריות", כיצד מתוהו מיתי זה העיזה לזנק לתוך היהדות, ועל אף הוקרתה את הנוצרי ואת מערכת הסמלים הנוצרים, על אף אהבתה לגרמניה ונאות ווםטפאליה הריינית — דבק־ ביהדות זו עד סוף ימיה תוך כדי בטחון שאין למוי טטו. קפיצה זו שלה זהו סודה, אולם בכוח אמונת־ייחוד יהודית זו נתנה לשירתה יסוד, ששמר עליה במיטב יצירותיה מהתפרקות מיתית בהבלי המדומההאפ־ ו סי. את ערך שירתה של אלזה לסקר־שילר מוכיחה השפעתה האסית אבל הבטוחה על הטובים שבבני דורה• קארל קראום, שהיה אחד הראשונים אשר פרסם את שיריה הראשונים ב"לפיד" שלו, לא חדל מלהצביע מתוך התפעלות על רב חשיבותה של היצירה הלירית שלה. גוסטאב לאנדאור כותב בשנת 1909 לידידו: "אלזה לאסקר־ שילר זו, זוהי אישיות שירית ורב בה האנושי הקדום, • אין היא רוצאת רקומה בשום מקום וודאי לא בסביבה שבד. תר־ אנה". פראנץ מארק, מייסד האכסי'ראסיו־ ניזם בציור ־גרמני, וגיאורג טראקל, המשורר הלירי האוסטרי החשוב שמרו לה את ידידותם, ולה הם הייבים תודה על קוים יסודיים בדרך־ראייתם. גם המוצלח וגם הבלתי־מוצלח מעיד אצל אלזה לאסקר־שילר לפי מדרגה שונה על המהות האחת. הואיל ונוסף על כך, אפילו בשיריה היפים של בעלת־חידות זו בולמים מקומות שבהם היא פשוט מדברת ן בלשון אחרת, כדאי הוא לתהות כאן על המניעים, שהשפיעו עליה בשינויי גירסה י חדשים לבקרים, ושנתנה להם ביטוי ביציו רות העיקריות שלד, : "כל שירי" (, (1920 . קונצרס" (1932) ו"הפםנתר הבהול" . (1943)1
אמנם האהבה, המהווה את היסוד לכל הגותה, הרגשתה ועיצובה, והמנצנצת בכל יצירתה כענק פנינים או ענק דמעות — אהבה זו תתואר כאן אך רנקודת־מוצא אחת. כי היא מובילה לסירבוליקה של הגוף בניגוד להאללה העכומית של הגופני אצל סמיפן גיאורגא. בסוף השיר. שירנו הגאה" היא אומרתז "גופותיגו מתמרות שפ־, שני עמודי זהב כהגות המזרח על פני ארץ־מערב''. השיר "בואו" מכתיים ברליב: "אולם כתפי נישאות כיפות גיאו־ ניות". באחד משיריה הראשונים . הדרמה שלי", המאחד. בדיוק מבהיל אח נעורי המשוררת ואת זקנותה לצרור אחד של אסון נאמר: "בסער משתולל ראיתי פני! — לא ידעתי היכן, אולי בברק — אפל, — עיני נצבר? — כמו ליל חורף בפנים, — מעודי לא ראיתי — מכאוב כמוהו". אולם הלב, לעולם הוא לה עיקר העיקרים: "בימים ההם היתד. תקופה לבבית. מהעניים לא דרש אבי שכר-דירה, כי כל שגר בביתו, היה גר גם בלבו". או: "כל מי שהונן בלב אדום, מנתר, היה כעבור חמש דקות מצוי אצל הגרגירים". האב, השופע חיים והמופיע כדרות שירית אמיתית, שהקדישה לו סיפור ודרמה ותארתו בדמות אהרן אהרונימוס, מצויין אצלה . בכל תבלי הצחוק השמורים ברמגורות לבו הנרחב והרשתכשך". "הוא היה כרשתולל' מתוך רחבות• הוא זרם, הוא סחף, הוא הרס.. . השמחה הפריחה את דלתו רציריד, ". על כבא שלה כתבה: "האגדה רספרת, כי יכול היה להוציא את לבו כחזהו כדי שוב לכוון את עקרב לוח־השעון האדום אל הרזרת האלוהי". וכאן הגענו לציון• ־ דרך הגותה של אלזד, לאםקר־שילר מסובכת, הא משתלב בדא, השגרה ולשון רשורד אמת, משחק ילדים ורזי עליון. לרוכיב הלב קרוב רוטיב הרשחק. הנה הוא מתנצנץ בכל צבעי הקשת ובמיוחד בגוון ד, ילד * ת. "אולם אי־פעם קיבל העולם את פני בזירה, הלא יהדיו ביקרנו בבית־הספר, !והוא תמיד היה מכין בשבילי את השעו-
רים ועוזר לי בלימודי הדת. יד ביד סובבנו במעגלעעולם מצוי בתוך עולם כמו אדם באדם, בעל־חי בבעל־חי ואילן בעלה, ולהפך עלה באילן והכל בכל, והכל בכל־מכל־כל, והכל באלוהים אמן!" על פי הרוב אסור למשוררים לקרוא בשם אלהים, כי לא אליו פונים הדברים, המת־ יימתם לעשות כן. אולם אם עושה זאת ילד — שאני. עד עומק הלב נוגע המעבר מספירת יראת־הכבור הילדותית כלפי הגדולים אל לשון האתה בפנותה אל אלוהיה: . אני והארץ כשני חברים גדלנו — "אתה'', אלוהי־העולמות". שינויי הגירסה במשחק רבים הם. אחת היא אם המשוררת כ"ילד" משתתפת בו ממש, או שהיא מאירה במשחק את ההרמוניה של הכוחות הקוסמיים. "נוסף לזה באה לי בירושה תאוות משחק מאין כרוה" — היא מתודה. או: "אחר כך באה השמש הקטנה בשמלת־משחק עם נקודות זהב. ולזרוח על פני הארץ, הדי זד, בשבילה — לשחק שוב בכדור־־ארץ הגדול!" או: "משחק־ שעשועים מאז ראשית העולם ו היא ספירת שבעת ימי בראשית: בשללוו־ ג נים באויר, איתן על פני רמלכת־הארץ, צלול על פני ירים רבים ושופע חן החת השמים, עוד הוא חי בפערכת־שעשועיס של האילנות". אולם יש גם מדרגה גבוהה יותר: "אל־ים שאלני פעם בחלום: המוצא עולמי חן בעיניך? כי אם כן ואתננו לך במתנה! ראז שלי הוא, וראז אין גבול לפעולותי. והיא שאבי מסתכלת בו שוב ושוב. הלא רעשה יצירה רכש נפל לחובי". ואפילו ענין המשיח נרקם ברקם המשחק: "כסא ליד השולחן שרור לרשיח, ועודי ילדה הגשתי לו את משחקי היפה־ רכל והסמנתיו בין המשענת והמושב. הוא ירצאנו". אלזה לאסקתשילר יודעת אמונים מה הם. והיא יודעת מהות האמנות מד, היא. . כל רעשי יצירה, אם זו שירה, ציור או שיר, רתעלה ליצירת־ארת משום ההיקף הנח. ה"קבלד. " יודעת ' את האלוהים הנח". היינו
הך הוא אם ה"קבלה" שלה היא קבלה של דריון, "ההיקף הנח" רבריח את הסער של החורר האנושי מתחום הרצון והיצרים לתוך הקיים. והיא יודעת גם נבואה מה היא. "נביאים היו משוררים! השירה היא פרח הארת". והיא חודרת לתחום הבינה: "השירה מציעה לד. מצע קרוב לאלוהים. כי אם לא כן, כיצד אנוסי־השירה מקבלים על עצמם את האחריות האל־אנושית של הבינה? הנביא, אהיו הבכור של המשורר, ירש את מוסר המצפון ישר מידי בורא־ עולם. אולם מוסר־המצפון נותן אצילות גם במשורר, והמשגה הקטן שבקסנים — מטבע הענינים שהוא נוקם נקמתו באמי־ תותו של החרוז". לנביא אין אחריות לשונית: כי אפילו ? בגמגום, אפילו בלחישה ואפילו בשתיקה הוא משמיע דבר־אמת, שהיינו ד, ך הוא עם הלשון. ואילו הרשורר יש לו אחריות כלפי הלשון, רשום שהוא רק רררז על האמת. וכיצד נוהגת הרשוררת? ציור ותשבץ רלים הם בעיקר עמודי שירתה. הציור הורס רמש, רתוך פרץ הארת העולה מהררי קדם, א־. אחדות השירים, שהרי בירינו אלו אינם צומחים רק רה"ציור" בלבד, אלא יש בהם גם ריתרופ, נעירה, מבחר מלים וקשר הגיוני של הפרטים. הנה בשירו הרפורפפ של גיהה "מעד כל השיאים" אין ציור כלל. ירכבי־הרלים ז "מתנפצים" אצלה רהרת האפשרויות המצומצמות של הלשון הגררנית, אולם רשום השאיפה להגיע אל הבלתי־אפשרי, הם םעידים על המזרחיות, שהיא אור לעין הרשוררת. אף־על־פי־כן הצליחה שיב ושוב בתקשורת מלים מופל־ אות. בשיר "מרבד טיבאטני ישן" באמרה "רגלינו נחות על כלי יקר — אלף־ועוד־ אלף־עיני־מכבר" — ריא רדהימה ממש בכשרה להביע בהרכב־מלים אחד, הממלא שורה של י רה, — רחשי ^ב שהם כשלומים להגיון. בצדק אוכר קארל קראוס בהערה לשיר שהדפיסו ב"לפיד" שלו בשנת , 1911 ושמשום הקשר בין כושר־העיצוב הרערבי ובין כוח הציור המזרחי היה בעיניו כארכי־
סיפוס לשירתה של אלזה לאסקתשילר: "אם אגיד שאחדים משיריהיפים להפליא", " הרי מעלה אני על דעתי כי לפני 200 שנה היו מלעיגים על . קשר" רלים זה, רמש כפי שעושים היום למקרא "נועזויות", שבאחד הירים יהיו נחלת הכל יל. שיר והי הוא בשבילי אחד השירים הנפלאים ועתי־ רי־הרנשות מכל מה שקראתי, ורק אצל רע־ טים, מגיתה ולמטה, תמצאו כמו ב"מרכד טי־ באטני" זה םרקם של טעם וצליל, מלה וציור, לשון ונפש". העוז של ציוריה והכוח האני טי־לוגי בתקשורת הרלים הוא שעשר. את המשוררת, כמעט בלי רצונה, בצד רקדימיה גיאורג היין וגיאורג טראקל, לאהד הנציגים החשובים ביותר של האבספראסיוניזם השירי בגרמניה. ונוסף על כך עיד פאר הצבע. בעוד ששיריו של גיאורג היים הרהפכני הם מרש השתוללות צבעונית, הרי בינה לבין גיאורג טראקל יש רבחי־ נת הלשון הבדל מוזר, המוכיח כיצד רושפעות בעיות ספרותיות טהורות מתפי־ סת ענינים שיסודם באמונה. רן "הלשון הכחולה", הרופיעה כבר בספר פאכאר הילא ועד "הפסנתר הכחול", הכחול הוא הצבע החביב על הרשוררת, וכחול זה מתכלת־השמים הוא לקוח וראציל ראור הטוהר של ניצל־בכוח־ארונה גם על עגרת נפש עמוקה מכל ערוק, המלבלבת למשל ב"פטנתר הכחול". ואילו אצל גיאורג טרא־ קל, מלאנכוליקן נוצרי שאבד לו שביל הגאולה, ושלחזונות ההוד המזעזעים שלו חודרים מראי־אימים של רקב, כמעט על אף רצונו, נהפכת תכלת השמים לכחלת של פגר. אולם יש עוד תחום שבו הדרה המשוררת לתפיסה מקורית במיוחד: הלא הוא תחום הכתב. ורבות הדוגמאות לכ. ך ב"ילד שלי" היא אופרת: "אהבתי את כתלי החדר / בם ציירתי פניך פני־נער". ובשירה "פרידה": "כותבת אני על קשתות לבנות של אבן". ובדברי פרוזה היא אומרת: "ברק! דברות־של־אש כותב הזיגזג הלוהט במשי הקודר של ספר התמונות השמימי מנה־מנה־ותקל , בכ־תל המערבי של
העולם! אלוהים סוער בעולם! אות אדומה רשכו פגעה בי". בדבריה . כיצד המןת* לציור" מתברר הדבר: "יתכן שכך הוא הדבר, האותיות שלי הנצו בליל* או ביתד ביאור — הנצו מעל ליל היד. כי אין לדעת זאת — באופל הפליאה. בהעיפי עיני 9ל פני כר־דשא כמו על פני קשת עגואג מלאה אותיות ירוקות או על פני גן סתווי הנרעש מכתבה של יד־האדמה, והוא מר דת אלוהים — נפתרת החידה. כיצד הגעתי לציור? בדיוק כפי שהעלים נכפפים לציץ. כך קוסמים לי הכסופים של אותחתי החיות את תמונת כל הצבעים. אולפ אמרי המחכה בלב מאמין למאי הראשון של כתבו". ולא רק ענין הכתב חשוב לה. הנה היא מסמיכה לו גם את ענין הקתאה: "שנים על שנים קראתי בערבים בספרי* שנדפסו שלא בעלמא הדין. לא כדרך הגוה־ גים לקרוא שורה אהר שורה. אולס פוסה בדרכים עם אישי קום, שנתנו שרשים לאנו--שות". העולם הזה והעולם הבא נהיים נ-ר. לאחדים בעיני הקורא המוקסם באופן אגדי וילדותי כאחד. המוטיבים של ילוו* ? כתב, ספר ואלוהים מתאחדים בדכרי הפרו־ זה שלה . הכותל". וכאן ש־ב הוכחד. מוב־ הקת, כי דברה של אאר? לאסקר שילד אינו מצויין בסימני שלימות, אלא מופתו הוא מופת אמת, ועל אמת זו מצמעות החים . הכותבות" באין רואים. האמת של ספר השירים האחרון של* שהופיע בירושלים, עולה במדרגת־אמנות הדשה — מדרנת המות. בשיר . יודעת אני כי קרבו ימי למות" רואה היא את המו* מזועזעת עד לב לבה, ואף־על־פי־כן בעוז רוחה היא נועצת עיניה בעיניו חפרוה הבי־ טוי. היא נפ־דת מהחייב, היא נפרדת מאה־ בה, ואף רארה הורתה, היא נפרדת מבנה שיפטר לפניה. אולם בשיר לחידי* שבו פותח הכפר, נהפכת הפרידה העגומה שבסוף לבשורת חיי־עד על רקע כחיל. דברי בשורה אלה של אלזד. לאסקר שילד, המשוררת היהודית הגדולה בלשון הגרמגי* יחרתו בזכרון היהדות ובזכרון הןיולם כולו.