הארץ, 23 ינואר 1945 — $לזה לאסקר"שילר דל [כתבה]
$לזה לאסקר"שילר דל
אתמול, עם עלות השחר, הלכה לעולמה בבית ^ןןולים "הדסה" בירושלים המשוררת הדגולה אלזה לסקתשילר, שזה שש שדם קבעה את מושבה בירושלים. לפני ימים ספורים הצטננה, חלתה בדלקת די־ אות, הועברה ל"הדסה''. במצב קשה ואור ליום ב' הוציאה שם את נשמתה. כבת . 70 הלויה תתקיים הבוקר ב־10 מבית ־ החולים "הדסה- על הר הצופים. הבוקר מביאים לקבר ישמל על הר הזיתים משוררת גדולה, שעשרות בשנים שרה את שירת ישראל על אדמת נכר ובשפת נכר. בתקופה שבין מלחמת העולם הקודמת ובין מלחמת־עולם זו, היה שמה של אלזה לסקר־שילר אחד השמות המפוארים בספרות אירופה שבשפה הגרמנית• מספר קוראיה ומעריציה לרבבות רבות הגיע. על אף• היותה בת למשפחה של מתבוללים מובהקים, שהיו בה גם מומרים אחדים, התלהטה בלבה שלהבת של משוררת בישר־ אל מגזע קדומים. ה"באלאדות העבריות" שלה אמנם נכתבו בשפת עם לועז, אבל בוקעת ועולה מהן הרוח של ישראל־ סבא, מתרוננים בהן צלילי עברנו ותקוות עתידנו- • את שנות חייה האחרונות בלתה בתוכנו. שוטסה ברחובות העיר הנצחית, בעיניה הפקוחות חפקחיות נצסייר הודינו, ובלבה השבור נזדמזמה שירת עתידנו. לא השאירוה לנפשה, דאגו לה, תמכו בה, אבל היא הרגישה את עצמה עזובה ובודדת. את רוב שעות היום היתד, מבלה ליד שולחן בית קפה, שקועה במחשבותיה והזיותיה, תשו־ שת גוף ולב. מוזרה ומשונה היתד. בהליכותיה, התנהגותה' דבוריה. האמינה בצדק שקיים בעולם ובימים המרדים האלו בשש שנות שפיכת הדמים' היתד. מזמן לזמן משגרת מברק לאפיפיור שהכירתו היכרות אישית ושהיה אחד המעריצים של שיריה, או למרשאל סטלין. • היתד. נאמנה לדת־ישראל ובשבתות היתד. מופיעה ב"אמת ואמונה" — בבית הכנסת של עולי גרמניה בגן רחביה, שרבו, הד"ר
ק. ווילהלם, טיפל בה שדם רבות ודאג לה במסירות כידיד, מעריץ ורב בישראל. היא ידעה את תפילות ישראל העיקריות בעל פה והיתה מלחשת אותן בלי להזקק לפידור. היא שמרה דיני ישראל, אף שעוד מימי נעוריה ערכה לעצמח שולחן ערוך כמיוחד• היא צמה ביום הכפורים, אבל לילדים היתה מחלקת סוכריות בבית הכנסת. כי לה היה דין משלה. בחייה, בשיריה, באמנותה וביהדותה• היא הגיעה, או יתכן שגם עברה כבר, לגיל השבעים. כשאריקה מאן, בתו של תומאס מאן, לפני שנים מעסות פרסמה ספר על הסופרים והפייטנים הגרמנים בגולה והקדישה בו כמה דפים לאלזה לסקר־שילר, לשיריה, ספוריה, לספרה על ארץ ישראל> הפילה את הספר מידיה, כי משפם אחד הוציאה מכליה ממש. אריקה מאן, שהיא ואביה וכל בני משפחתה הוקירו את המנד חד. ואת יצירותיה ואהבוה אהבת נפש, התבטאה שם שאלזה לסקר שילר "עושה היום כאשד. זקנה בארץ ישראל". "זקנה?" — הסיחה המשוררת בכעס — "אני צעירה יותר ממנה". " • היה לה יחס משלה לספרות הגרמנית, למאן, וורפל, פויכטוונגר, לודביג ואחרים. היא לא שמעד" לא אידית ולא עברית, אבל . העריכה מאד את המשורר האית שטנצל, את אורי צבי גרינברג, את רובינה . ומסקין, את הצייר שטיינהארט, שכן אף היא היתה ציירת• בדרך משלה יצרה בשנות שהותה בירועלים כמה עשרות תמונות פאסמל, הנמצאות' באוספים פרטיים. היא ארגנה בירושלים את החוג "קראאל" והיתד. מזמן לזמן עורכת הרצאות של בובר, הד"ר סימון וכדו'• לעתים רחוקות היתד, מופיע-, על הבמה והיתד, קוראה מספרי שיריה, בירושלים חיברה גם שני מחזות, פרסמה ספר שירים "הפסנתר הכחול" והתכוננה, בתום הגשמים, ' לערוך נשף מפרותי משלה ביחד עם תערוכה מציוריה. אבל בינתיים בא מלאך המות וחטפה. הלכה מאתנו משוררת גדולה' ' אולי הגדולה שבדורנו. יהיה זכרה ברוך ומבורך! גרשץ פוואט