הארץ, 19 נובמבר 1925 — ש• טשרנוביץ ,, ב"נחלת יעקב [כתבה]
ש• טשרנוביץ ,, ב"נחלת יעקב
ברעדה גגשתי אל הגבעה' ששם פגשתי לפני כשמונה הדשים את החסידים הראשוגים שעלו לכבוש את המקום הזה אשד על אם הדרך• גתרוקן המקום• בו גמצאים אך המדריכים החקלאיים של החסידים' צעירי הקבוצה במתולה' שעזבו זה לא כבר את אדמת פיק י א• הצריפים גהרסים ומועברים אל הגקודות החדשות' ששם מתבססים החסידים מחדש• בלכתי מראש הגבעה אל המורד' היה לבי מלא חששות ופקפוקים' אותם החששות' שעודדה בי "הקפיצה הגהשוגית" של מר סמילנסקי• אולי לא הצלחנו עוד בהרבה' הי־בה גקודות ישוב' אם געשה חשבון צדק ואם נחטט בפצעי המחושבים' אבל פה' אצל היאבלוגים והקוז'יגיצים' מכאיב יהיה הדבר' אם ינשל הגסיון• הן על הגסיון זה היתד. גאותנו במשך השנה הזאת• הם היו צדוקה וגחמתה של העליה הרביעית• לא דק תיירים' כי אם גם בני הארץ' המלאים תמיד פקפוקים כדמון' ראו בקפיצה זו אחד החזיוגות היותר מפליאים בהתישבותגו החדשה• אגי עובר על "חרושת הגרמ י ' במקום שמקימים להם סוכות צעירי החסידים בגקודת־הישוב החדשה על־יד הכביש במורד ואגי מרחיק ללכת עד אשר אגי מגיע אל קבוצת "אחוד. ' אשד על־יד יעזור ("גשר*)• משם עלי לגטות שמאלה בדרך המובילה דרך הקישון אל קצה הגבעה• מרחוק מתנוססות שתי הגקודות: ישר/ מול הדרך' *עבודת ישראל" (הקוז'יניצים) ושמאלה' על גבע־ שניה -גחלת יעקב*• תפלת המגחה הגיעה• גגמרה עבודת היום• הצריפים החדשים עוד ערומים הם, בעצם בגיגם. הבוגים מתהלכים בין שדרת הצריפים ובאים לקראת האורחים• ועוד קודם שהחלותי את דברי הספיקו להביע לי את צערם על . הקפיצה הגחשונית" של פד םמילגםקי• זוהי לפיצה אל פי תהום' לדעתם• בהכרזות כאלה אפשר להביאם באמת לידי יאוש• במקום עדוד וסיוע מוסרי מצד הצבור והעתוגות מכגיסימ את הספקות ללבם וממררים את הכרתם ואמוגתם וחייהם? די לחקלאי לחיות את חיו הקשים כמו שהם ואל להם' לסופרים להגדיל את הקושי הזה בזכוכית מגדלת ובבכיגות המפורסמת בארץ ישראל• התחלתי את החקירה והדרישה• הצעתי לפגי המתישבים את כל הקושיות של סר םפילגסקי. א) למה התחלקו לשלש גקודות ולשם מה עברו מהד לעמק? ב) כיצד סדרו את הקרקע בשביל יותר מ 500 משפחות' בעוד שאין קרקע די הצורך' ומאות משפחותי—אם -גחשוב לכל משפחה שטח מיגימלי של מאה דוגם' יצטרכו לצאת מהקבועים? ג) כל הגסיון לא יצליח' מחוסר כסף ואמצעים להמשיכו• והגה הם הבאורים• יחד עם "עבודת ישראלי קגו שטח של שלשים וארבעה אלף דונם. השטח הול ך וגמשך משין־אבריק' על גבול גהלל' עד יעזור' או מעמק יזרעאל עד עמק עכו• הימצא ה' סמילגסקי אכדים' שילכו לחרוש אתאדמתם באורך של ארבעה עשר קילומטר? באיזה אופן אפשר היה להחזיק את הגקודה חישובית במקום אחד? חלוקת הגקודות נעשתה איסוא בצדק' לטי הצעתה של ההנהלה הציונית' לשלש גקודות־ישוב: א) אדמת שיך אבריק' בשטח שבין נהלל עד חדשת הגוים; ב) אדמת חדשת הגוים עד יעזור, ב) חארבאץ' ע יי עמק עכו והקישון. המקום הזה גמצא גם הוא על הגבעה המושלת על העמק' וסביבות הקישון התיבשו ע"י עבודת החסידים במשך שמוגד. ירחי עבודתם ואץ כאן גס זכר לקדחת• מה שגוגע לשטח הקרקע - לא היה שום צעד של קלות־דעת' או תמימות' או חוסר ידיעה מצדם• לא היתד. גם אוגאה מצד מי שהוא• חברת •פשק" מכרה להם שטח אדמה' בלי לדעת בשביל כמה משפחות נקגה השטח והם גמלכו בכל עגיגי ההתישבות גם עם ההנהלה הציוגית וגם עם המומחים השוגים' ביחוד עם שכגיהם בגהלל• בין חמומחים היו חלוקי דעות בדבר השטח המקסימלי הדרוש להתישבות• המקיל היד. מד אטינגר' שחשב' כי מכיון שהמקום גמצא על הכביש בדרך לחיפה (מקום הישוב הקודם) ויש גם מים - יספיק למשפחה שטח משלשים עד המשים דוגם. הםהמיר ביותר היה מד אליעזר יטה מנהלל• אמגם הוא הודה' שהאדמה היותר גרועה של יאבלוגה היא משובחת מהקרקע היותר מוצלח של גהלל' אבל מפגי שהחסידים אינם מנוסים בחקלאות דרש למשפחה מיגימום של מאה דונם• הם קבלו את דעת המחמיר. אלא שבמשך חמש השנים הבאות אין שאלה של חוסר קרקע' מפני שחלק גדול מהקוגיס הם אגשים אמידים, היושבים בפולין' שאינם חושבים לחתישב על חקדקע בקרוב ויש איטוא אפשרות למתישביס לחרוש בינתים את האדמה וחלק מהמתישבים עסוקים בתור בעלי מקצוע בעבודות שוגות וחל קם נמפר לאלה שהתאבדו ועסוקים רק באכדות. חוץ מזה השיגו מאת הקרן הקיימת תשעת אלפים דוגם על חשבון האדמה החסרה• ובחדשת הגויים העומדת על הכביש' תהיה שכוגת עובדים' ובזה הכל מודים שבשכוגה מעין זו אין צורך במאה דוגם למשפחה. כמו כן לא הכגיס ה' ספילגסקי בחשבון לגמרי את אדמת ההרים' בעור שמומחים שוגים, בזה גם ה' ווייץ מן ההגהלה הציוגית' חושבים' שאדמת החרים טובח לתאנים' לזיתים ולחדובים' וגטיעות אלה צריכות לבוא בחשבון העתיד• ה"דבי"" משתדל לפגי חקרן חקיימת גם בדבר תוספת קרקע' ולטי שעה הלואי שתהיה להם היכולת לעבד את חשטחים שנמצאים מכבד בדשותמ ומעולם לא התאונן איש מהם על חוסר קרקע• בגוגע לאמצעים — נכון הדבר' שישנם אנשים געדרי סכומים שחובטחו מראש• בזה לא יאשם ה"רבי"' ומכל שכן האחרימ• ה"דבי* דרש מאת כל חבר מינימום של 500—400 לי"מ ולא קבל שוט חבר' שלא חבטיח מראש להכניס כסכום הזה• אבל בינתים' בין רכישת החברים' קנית האדמה וההתישבות' עבר זמן' בפולין גדל המשבר' החברים הפסידו סכומים עצומים בשעת הליקווידציה' והמיסדים הועמדו לפני עובדה קיימת. אגשים שרטו את חגשדיס נאחריהם ודרך תשובה לא היתה• להשאירם במקומותיהם אי־אפשד היה־ אז
השתדל ה"רבי" ראשית כל להשיג אדמה מאת הקרן הקיימת' כדי שחלק מהקרקע לא יעלה בכסף ועל־ידי כך יש^דו סכומים לסדור המתישבים־ עכשו הס מקבלים מאת ההנהלה הציונית תקציב לרכישת פרידות ופדות' והס מקרם שעל־ידי משק החלב יוקל מצבם־ הועידו להם גם מדריך חקלאי' המוליכס בדרך טובה• ואין להם דאגות אלח. שזוקף על חשבונם ה' סמילנסקי• הם מאמיניס כאז כן עתה בהצלחת נסיוגט ואין להט שוט סבה לבלי להאמי ן בו' אחדי התקוניס חנעשים כעבור ירחי הנסיוגות• שעות אחדות בליתי בקרבת המקום הזה' שוחחתי עם הרבה מהמתישבים' עם משפחותיהם' ובשובי' עט גטות צללי לילה המרגיעים' גרגעו גם סםקותי• אינני מומחה' אבל היה גס לי הרגש'- כלכל אלה שאינם מומהים והדיאים בארץ ישראל דברים שאינם ערוכים לפי חחוקים והכללים ושקיימים רק בכח הבטחון' האמונה והרצון' - כי -הקפיצה הנחשונית" הזאת' כהפיצתו של גחשון בכבודו ובעצמו' תצלח גם היא• הםידי קוזיניץ ויאבלונה ימצאו את הדרך' כשם שמצאוה חבריהם' שהפכו קרקעות יותר שוממות מאלה למקום מושב. ועוד זמן רב צללו באזני דבריו של אחד החסידים: •אל תגזימו על מדת אשרנו ואםוננו• כתבו כטוב בעיניכם' אבל אל תכניסו ספק ללבנו ואל תרפו את ידינו - חניחו לחמ' לבגי ישראל' תגו לנו לעבוד במנוחה' ואל תפריעו לנו בעצות ובדאגות בדרכנו הבטוחה' דרך העתיד!"