הארץ, 4 אוקטובר 1918 — היהודים ביצירותיו של ולטר סקופ. [כתבה]
היהודים ביצירותיו של ולטר סקופ.
נחום ירושלמי•
> על פי הרוטן "אייבנהו"*) ) >הטשך< בעזרת סופו ונשקו של היהודי, טנצה אייבנהו כטשהקי הקרב את כל טתגגדיו, ורוכש לו כבוד ועשר. טיד אתרי כלות המשחקים גזבר אייבגהו מצדוק ושולה אליו ע"י טשרתו סמם כסף מון לשלם את מהיר הסוס וכלי משק. לטראה הכסף מתעוררת בלב ממדי שוב תאות הבצע בכל כעורה, והוא חוש טהטשרת סכום עצום. הטשרת טשלס ליהודי את כל הסכום וטקוה, שלםהות הל ק הטן טטגו עוד יושב לו בתור שכר טרהה. אולם תקותו זו נכזבת. דאיגסטיגקט של הכילי התעורר בלב מהודי בכל חקסו ואיגו יכול •1 ותר טשלו לטובת המשרת אפילו כקוצו של ירד. הסוטר ידע לתאר גם את דאיגסטיגקט הזה. שקגן בלב היהודי באטגות רבה. טסטר הזהובים. שהימח צריך לקבל טיח הטשרת עולה ל—. 80שבעיט טהם כבר טגה והכניס למך כיסיו. אולם בהגיעו ל10 ממביט דאחחגימ, מא גזבר, כי מן משד מא לחשיב חל ק מרט לטשדת, ואז מתחילח בקרבו טלחםת נטש גוראה, הטתאדת בצבעים כל כך בהירים, באומקטימות גטודה וטבלי רצון להרע. * * אס אמנם מצד אהד תעור מו טדת הקטצנות ואהבת הבצע שממדי נעל נטש, הרי מ. י שני יודע ולטר סקוט, בתור סופד הסתודי גאמן, לתאר גס את אכזדיותפ הפראית של דאצילימ ממדיפ, בבואפ ללסטט את הידיח ולטץ מםגו אוו טחטתו תא*מה. בדיאךדודמאה נילברט. שהתנקש כבר פעפ מפשו ?זל •צחק טיודק במידתו . של צדדיק* לוכד מף טוף בעזרת ן
ידיחו את היהודי יצהק ביתד עפ בתו רבקה וכל בני לרתפ באתת הרשתות, אשר טפן להפ; וכאשר אנו שופעיפ את כל דאיוטיפ מוראיפ! שבהפ באיפ יחדי האציל מ"ל על יצהק מיורק, כח למציא מטגו פכומ' כפף גדוליפ, וחאיפ אנו את העגוייפ מוראיפ שממגיפ לתכלית זו בשביל היהוח, •אז אגו טתהיליפ להבין היטב, שתאות הבצע של יצהק איגד. דבר הטוגה בטבעו של היהודי, כ"א כטבעפ של התגאיפ, שמע מא נחון. הכפף, הכטף רק מא יכול להציל עכשו את היהודי טטות ובלק. בתהלה מסרב יצתק מלשלפ את הפכומיפ העצופיפ, שדורשימ טמנו. Vמכין את עצמו בקורת רות לקראת הענויים הכי קשים וגודאיס. אולם אך גורע לו, שגס בתו רבקה נלכדה עטו יהד בטה, החהו מקריב אתי הכל, ומבטיה לשלם סכומים הרבה יותר גדולים ממה שבקשו ממגו, ובלבד שיוכל להציל את כבוד בתו טיחהם מסות של דאציליס. לאסוגו של מהודי נדל הסעס תאמנם של שוביו, ודם ממדים לא רק את כל עשרו, מא נם את יסיה של בתו, אלא שברנעהכי קשה ^ מופיעיפ םתאס ידיחו של אייממ ומשמדיס תהלה את יצהק עצמו, ואה"כ נס את כתו רבקה. אם טסוסו של יצהק מיורק יוכל• לשמש כסמל עס הימחט שמפי הביניפ, מה יוכל טפוס של רבקה במ לשמש לנו כפמל היהדות מזמרה והנצהית, העומדת וקיפת בטהרתה ובמדד. בכל הדודות ובכל הזמניפ. יפיח וחן דמדה של דבקה, תכמתה מז דוהה עושים רשפ עמק לא רק על אוהביה רדידימ כ-א גפ על שוגאיה וחדשה. שאיפתה הכי גדולה בהייה מא לעשות צדקה והסד עם בני ההמון הפשופיס והענייפ; ובמותה עלטה פשכילה, היודעת סדק בחכמת הדטואה, הריה מתהלכת ביניהפ כאמת דהטניה, וטרטאה את כלט, - כיהוחפ כגוייפ טכל מיני נמנעים וחלייפ רעים — כטטל מדת היהחוו מודדת מן העטיפ ומרפאה אה פצעי האנושיות.
רבקה אוהבת את אביה הזקן בכל לבה. כיאות לכל בת ישראל, אך ביתד עפ זאת היא גלתפוו גפ ננד פחתיו התות בכל מאמצי כהה. כאשד תחר משרתו של איימהו מבית יצתק, אתרי אשר סל ק לו את כל הסכום, שזה דרש בעד הפופ[ ומשק של אדוגיו, פוגעת מ סתאס דבקה, ־מכגיסתמ לאהד מהרריה, , ואהרי אשד גורע לה מפיו כל פרטי חעגין—מחזירה לו את כל הסכום שקבל אביה טאייבגמ. םוסיפה על זה עוד כעשריפ זהובים עמד המשרת עצמו, ואומרת: "אבי המד לו . רק לצון, ולכן קבל מסך את המב, שהבאת לו. אבי בעצמו מב . לשלם לאחגך בעד הסד יותר גחל שעשה לו פעפ, ושערכו עולה סי עשרה ממהיר הסוע ומשק*. טובן טאליו שיצהק טיודק לא ידע מזה דבר. *י * * * נצתוגותיו של אייממ בטשהקי הקרב לא עלו לו בגקל * טחגגחו פצעוהו טצעיט כד. רביפ ואנושיפ, עד כי טיד אהח גצמגו דאהרון והטכייע מהו גוטל ארצה טוועלף. הראשוגה שהשד. לעזרתו מה כטובן רבקה בת יצתק; מא מבשת את פצעיו וטוליכה אותו לטקופ פגוהתו בהכרתפ של אמה, ש^ צח"ק מוד מי לרה אתדיפו באטצע הדרך פתגפליפ עליהס ידידיו של בריאךדה־מאה גילכרט מיל ולוקמפ את בלפ בשב/ אך גפ בשביה אין רבקה פשגיהד. בפמה משקפת לעצטה. מא חאגת בעקר לבריאותו של אוימהו, ובהזדפגות הדאשתת ך^א פוקדת את תדד־שביו ומתחילה שוב לטפל מ ולושאותו: באן פתהרפ ביניהט ימפיט קחמט דחדותייט ובהטשן הדטדיט טתמלה ביניהט שיהה טענינוו טאד: י לכה *ל דבקד, לב עברי ךחטן — אינוימל בשוט אטן' להבין פה תכלית כל הקדמת, שהאמריפ עודכיפ מניחפ, ואין ישטמ איש את דט אחיו ללא ת*ע6ו, לשט טשחק בלבד? לשוא טנטד. אייממ להומח לרבקה• שתכלית חייו מל סל *י*
אציל ; היו הכבוד והפדפופ . הפזהימפ את אחן קברו, וקובעיפ נצהיות לשמו". . . הכבוד והפרפופ ?—טשיבד• על זה רבקה—וכי מה נשאו- • *כל זה ?—דק לוה דמק אל קברו העטופ וההרב של הנמר, מליו כתבת ממקה, שרק בקשי נקראת עיי נזידיפ מדיפ. הצדיכיפ לבאר לפעמיפ את תכנה לעולה רנל הבא מרמק. — ממל. זה לההשב כנמול מפפיק בעד הקרבת בל הרנשות ז^ונושיפ ובעד מיט אטלליפ, שכל תפקידפ היה רק לעשות נפ את היי דאהריפ לאמלליפ?" תשובת דבקה מרגיזה את אייבגמ והוא קורא בהתדנשות; . את אינך נוצרית, רבקה, ולכן זרות ל ך אותן הרגשות מעלות. הטטעטות בלבה של •נערה אצילה, כאשר אהובה מוציא לפעלאיזה טעשה כביר, הטקדיש את שלדגת אהבמ אליה•! רמזו של איימהו, שדמו בדבריפ מ"ל על טוצאה ונזעה הזר£ע! רבקה, אינו טשטילה, כ"א להטך, מעויד בה הרגשות נאוה והכרת עדך עצטה ז . אמנם אנכי אינני נמחו!—משיבה — רבקה — כי אט ימ*ז חלציר *ל אותו העט. שממין מכורתו, בשעה שהנן על ארצו מא אולט בדרך כלל לא נלחט, כל זטן שהחקיט בתור אוטה טיהרת. ב"א עפ"י טקודת אלוה, או ברצותו למן על ארצו טטני לחץ האויב. אולט היוט לא יוטיף עוד קול תרועת חטלחטה לעורר את יהודה. ומי4 הטטוזריט נתוניט עתה בצימוח ביד שונאיהט, טבלי שיוכל להווננד ללחצט הצבאי. ן ל כן נכון דברתי, אדוני האביר. ובל וטן שאלהי יעקב טרט ת^ס שקרב עטו מבחר נדעון שני או טכבי הדש — לא נאה #ערה ימחה להרמת שיחה על קדמות ומלחטה-. ועוד •בוא*