⁨⁨חדשות⁩, 15 יולי 1992⁩ — סרט / אושרה שוורץ בידוו מושלם [⁨כתבה⁩]

סרט / אושרה שוורץ

בידוו מושלם

צפייה ב״זכרונות מאחוזת הווארד" מבטיחה את התחושה הנעימה שאפילו ההוצאה על הבייביסיטר היתה כראית. זהו סרט שיפה לכל נפש, לכל גיל ולכל עגיל

״זכרונות מאחוזת הווארד". בימוי: ר״מס אייבור■ /, תסריט: רות בראוור־ראבוואלה, על־פ׳ ספרו של אי.מ. פורסטר / מפיק: איסמעיל מרצ׳נט / צילום: טווי פירס־רוברטס/ עורך: אגז־רו מרכוס / מחיקה: ריצ׳ארד רוביוס / עיצוב תלבושות: לני באיואן / משחק: אנטוו׳ הופקינס, אמה תומפסון, ונסה רדגר״ב, הלנה בונהם־קרטר, ר״מס וחלבי, סם ווסט, רמה רדנר״ב, רחף בנט

"זכרונות מאחוזת הווארד" הוא קולנוע סופר בורגני, שמסופר תמיר דרך העיניים של המעמד שכתב את הסיפורים, והכיר, כמובן, הרבה יותר טוב את האדונים, מאשר את המשרתים. זה מסביר גם את ההתענגות המופלגת על כל שכיות החמדה ועל כל פרטי הנימוסים של המעמדות הגבוהים. "אחוזת הווארד" מביא את התמונה החברתית של התקופה שבה האצולה מתערערת, המסורות הישנות עומדות על סף כליון (ביחד עם האימפריה), ומלחמת העולם הראשונה בפתח. אלו הם פרפורי הגסיסה של העולם הישן. הסרט עמוס בבשורות חברתיות ואישיות לנפילתו של העולם הישן. ראשית, האחיות שלייגל עצמן, שמנסות לממש שמץ מתוך הבשורה הסופרג׳יסטית (זו שהקדימה את הפמיניסטית) באמצעות תפישת

עולמן הליברלית, הומניסטית. ישנו גם באסט, שנישא לכמעט־פרוצה, והוא מנסה לחיות חיים פרטיים בתוך עולם שדוחה את הפרט ואת כל הזרים, על כל גווניהם. גם בנו ובתו של ווילקוקס מסמלים את נפילת העולם הישן על ערכיו המקודשים. הם נותרו רק עם החשיבות העצמית והנפיחות הסנובית, אבל הם חסרי חמלה ורודפי בצע. לא נותר בהם שמץ מה״נוביליטה" (האצילות הנפשית) של אמם. הם גם לא מרגישים שום קשר לאדמה, בניגוד אליה, שהיתה קשורה מאוד לאדמה ולבית, כשני ערכים מקודשים. הבן הבכור של ווילקוקס נותר רק עם הצורך לצבור הון והגן על כבוד המשפחה. לשם כך הוא מוכן אפילו לרצוח באכזריות. הוא מסמל את הניוון שחל בקרב המעמדות הגבוהים שאיבדו אט־אט מזכויות העל שלהם, מבחינה פוליטית, אך לא הצליחו להסתגל לכך מבחינה

נפשית. כל זה קיים ברומן של פורסטר, שתיאר בספריו את שקיעת האלים הבריטיים, והוא עשה את זה מתוך האהבה לשכמותו. החדירה פנימה אל תוך כמיהותיהם ומצוקותיהם, אל תוך נפשותיהם החצויות, המיוסרות, לתוך רגשותיהם המנופחים, המעוותים - כל זה מתואר ביד אמן. מאויר בעדינות ומשוחק להפליא, כתמיד. אבל למרות

העונג הרב שקולנוע כזה משרה על הצופה (1 40 דקות שחולפות ביעף) יש בו ב״אחוזת הווארד" הרבה מריח העובד שפקד את בתי הסנובים הבריטים, הבורגנים. נודפת מהסרט הזה (ומדומיו) מין עבשות נינוחה, מחניקה. שמרנות קולנועית מוחלטת שלא מנסה לחדש דבר בשפה, באסתטיקה, או לחתור כנגד ערכים עכשוויים או תפישות קיימות. קולנוע שהוא כל־כך מרוצה מעצמו, עד שמביך לקבל אותו ללא עוררין. ללא ביקורת. צפייה ב״אחוזת הווארד" מבטיחה את התחושה

הנעימה שאפילו ההוצאה על הבייביסיטר היתה כדאית. זהו סרט שיפה לכל נפש, לכל גיל ולכל עגיל. הוא שלם מסוגו, ומבטיח גם פרפורי בטן רומנטיים, גם מסר חברתי (מלפני שמונים־תשעים שנה) וגם עצבות מרירה מענגת. הוא ללא ספק סוג של בידור מושלם. אבל אל נא תחליפו אותו ביצירות קולנועיות חשובות ממנו, נועזות ממנוי חדשניות ממנו, משמעותיות ממנו. כמו ב״זכרונות אהבה מפירנצה" או ב״מוריס" (אותו צוות בדיוק), יוצאים בתחושה שאין בסרט מתום, וחבל. הסרטים הללו תמיד מעוררים את אותן מחשבות לא רלוונטיות וגורמים את אותה תחושה מערפלת שמקבלים כששומעים נעימה מוכרת, קלילה. חייב להיות בסרטים משהו יותר מזה.