⁨⁨חדשות⁩, 19 יוני 1992⁩ — קוראת ספרים בזקוו־ הטגl□ הlכלא של שוקו ל* ז־ [⁨כתבה⁩]

קוראת ספרים

בזקוו־

הטגl□ הlכלא של שוקו ל* ז־

על רקע תפאורה בשביס זיננריתמתאר אריה אקשטיין את החיים מנקודת מבטו של ילד

דודה אסתר, אריה אקשטיין. כתר, 248 עט' אברום־לייב, ילד יהודי בן שמונה בערך, בן עיירה קטנה ליד לודז', מוצא את עצמו לבד בעולם. אבא הוא זיכרון מטריד, צבוע בשנאה של האם: ככל הנראה, היה מין זנאי קל דעת שזנח את משפחתו לאנחות. אמא היא נוכחות אהובה־שנואה, מפני שגם היא זונחת את הילד בפתח הסיפור, ועוקרת לעיר אחרת כדי לנסות ולהרוויח כמה פרוטות, והילד אמור להסתדר, איכשהו, ולחיות מחסדיהם של יהודים טובים ועניים. אברום־ ־לייב נסחף לתוך עולם פיקרסקי, מין demi-monde מאוכלס בזונות, גנבים ועניים יהודים בלבד, בפולין שבין שתי מלחמות העולם. זוהי תפאורה בשביס זינגרית מוכרת, ואריה אקשטיין .מתמרן בתוכה בחן לא מבוטל. החיים מוצגים מנקודת מבטו של אברום־לייב הילד, באימוץ מבוקר של שיפוטיו וחלומותיו ופחדיו והכעסים המובילים אותו, פעם אחר פעם, לנשוך את היד המלטפת אותו. תחילה הוא הופך לחיית השעשועים של דודה אסתר, זונה שנותנת את התחת ומקבלת כסף, ואברום־לייב מדמה שהיא בוצעת את עכוזה לפיסות קטנות ומתפרנסת כך. מאחורי הפרגוד בקיטון הזונות הוא נחשף לראשונה למראה המדהים של אקט מיני, אבל גם לטעם

הנפלא של שוקולד. כשהוא מנסה להגן על הדודה מפני אחד הגויים, בחוסר הבנה ילדותי, הוא מושלך מביתה ומתחיל במסע נדודים. ידידיו הם גנבים קטנים, רובין־הורים בעיני עצמם, ילדים יתומים וסוס זקן ששמו שמילקה. מדי פעם הוא מוצא את עצמו נאלץ לחיות כיתום הסמוך על שולחנם של מבוגרים עניים, דורשי טובתו, שאינם מודעים ולו במעט למה שהם מעוללים

לילד הניחן בתבונה מכאיבה של מבוגר טרם זמנו ובכעס עצום של ילד דחוי. מן החומרים הללו יצר אריה אקשטיין, שזכה לפני שנתיים במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ׳/ ספר משובב נפש ומצחיק מאוד. יש בו שיאים קומיים לרוב, החל בחתימת חוזה הגנה הדדית עם הסוס וכלה במראיה של אשת המלמד, המתרחצת ברותחין ומשמיעה קולות צווחה של תו־נ־ גולת מטורפת, ודווקא ביידיש עם מבטא ליטאי. יש גם קטעים נוגעים ללב, כמו בלוויה של ילדה אחת, שבה צועקת האם כלפי אלוהים, שנרות גשמה הוא לא יראה אצלה, לכל היותר היא מוכנה להראות לו את התחת. האפקט המצטבר הוא של ציור נאיבי: יופי ראשוני טובל בהו־ מור, נעדר לחלוטין עמקות ופרספקטיבה, אבל מי מחפש איכויות כאלה בציור נאיבי. השופטים שהעניקו לאקשטיין את הפרס קבעו בנימוקיהם, בין היתר, כי יש בסיפורו (הפרק הראשון מתוך "דודה אסתר") איכויות של בשביס זינגר ושל איסק באבל. נכון שאברום־לייב הילד נידון לחיות בתוך אונטולוגיה הדומה לזו שמעלה בשביס זינגר, אבל בסיפור של אקשטיין, הגם שהוא מאוכלס שדים ורוחות, אין מאומה מן האירוגיה העצ־ מית הנשכנית של זינגר, או מההתבוננות המקברית בדמויות הבוגרות, שהשדים בחייהם מהווים ניגוד עצום לעליבות העולם הריאלי: כשאברום־לייב הילד רואה שד, הקורא לא נפעם, אלא לכל יותר נכמר וצוחק. עוד נכון הוא, שאיסק באבל יוורע את הקוראים לגנבים, לשודדים ולשאר פושעים יהודים בני אודסה, וגם אצל אקשטיין סובבת גלריה שלמה של טיפוסים כאלה, אבל אין ב״דודה אסתר" מן הווירטואוזיות של הניגודים הגדו־ לים בכתיבה של באבל, וגם לא מן האיפוק ונקודות התצפית המפתיעות שלו. אבל את "דודה אסתר" כדאי לקרוא לא מפני שהמחבר יצר משהו שדומה לפסגת הישגיהם של בשביס ובאבל, אלא מפני שמדובר בסיפור פשוט וקריא, עצוב ומצחיק ואנושי.