חדשות, 8 אוקטובר 1991 — טלוויזיה / רון מיברג במלחמה היה פחות נורא [כתבה]
טלוויזיה / רון מיברג
במלחמה היה פחות נורא
"כידונים ואורכידיאות", דרמה מקורית. תסריט: סביון ליברכט. בימוי: ניצה גונן כמה מוכר, מכוער ועצוב הוא המראה: הוא תא״ל מתוסכל ומצ׳ואיסטי, שסירס את ילדיו וריסק את נישואיו, היא בלונדה ממורמרת ונבגדת, עם תער גילוח במקום פה, ושניהם משוטטים נטולי מוטיבציה בתוך תפאורה זולה ומכוערת שכל עובדי הטלוויזיה הישראלית תומכים מבחוץ את קירותיה, שלא יתרסקו על ראשם. מדי פעם הם עוצרים, קופאים בפוזה מתוך מרריך לשחקן המתחיל, שותים קפה שאף אחד לא הכין מתור כוסות ריקות, מקשיבים בתדהמה ובחוסר עניין גמור לשורות הדיאלוג השרופות והחלולות הבוקעות מפרצוף מכווץ משנאה, ומחכים ער שצליל קולם המונוטוני יתפוגג כדי שהבמאית תיתן הוראה להמשיך. הטלוויזיה הישראלית החלה אמש את עונת הדרמות החרשה שלה. אם "כידונים ואורכידיאות" היא דוגמה אופיינית להיצע החדש, טוב תעשה הטלוויזיה אם תגנוז אותן ותשדר פרקים ישנים של "איירונסייד". אתה מאמין? שאל אותי אמש חבר שטרח וצלצל בעיצומה של הזוועה מרוממה. מה היית כותב? שאלתי אותו. יושב אצלי חבר, הוא ענה לי, היינו ביחד במלחמת יום כיפור, והחבר מוסר שבמלחמה היה יותר טוב. מי הם היוצרים המקומיים האלה עם השמות הישראליים כל־כך? סביון ליברכט, ניצה גונן, חיימון גולרברג, ולמה לא נמצא צדיק אחד בין יקיריהם שאמר להם, כדרכם של חברים טובים, סביון, ניצה וחיימון, עזבו את זה, זה לא ראוי לשידור. למה לא נמצא צדיק אחד בירושלים, שקם ומנע את החרפה. זה לא אסי דיין, ולא ריקי גל, ולא יואב צפיר, שישב בחרר בשקט ועשה פרצופים כמו רוברט דה־נירו עם ריזנטריה, שהשמידו את ההרמה. זה התסריט הדוחה והמצוץ מהאצבע והדרמה שאינה הרמטית והדמויות המגעילות שתאונת דרכים משפחתית היא פתרון הוגן לבעיותיהן.