⁨⁨חדשות⁩, 23 פברואר 1990⁩ — שואת ספרים 3 /י N 7) J(c' 9 Al ניקוות [⁨כתבה⁩]

שואת ספרים

3 /י N 7) J(c' 9 Al

ניקוות

מע1הו קרה מ־וזד הלח מחשבות עגמומיות על הבוץ הספרותי שבו שקע מחברו של ״מלכוד 22״

"ציירו לבם", ג׳וזף הלר, מאנגלית: ליאורה הרציג, עם עובד, 319 עט׳ אם אלאן בלום צודק ב״דלדולה של הרוח באמריקה", מחלת הדור הזה בארצות־הברית היא היעדר היכולת להבחין בין טוב ורע, לראות את הישגי התרבות המערבית כמררג היררכי ברור בזמן. אם אומברטו אקו צודק ב״מטוטלת פוקו״, מחלת הדור הזה - גם באירופה - היא

שבמקום התבוננות רצינית בתרבות, עוסקים הכול בהקשרים אסוציאטיביים, שמובילים במהירות עצומה ממקום למקום. הכול קשור, הכול "טוב" או "חשוב" באותה מידה. אפשר להגיע מאפלטון למקדונלד׳ס בחמישה צעדים קלילים, הנה כך: אפלטון, רפובליקה, גרמניה המערבית, המבורגנר), מקדונלד׳ם. ואם שניהם צודקים, אפשר להוסיף את "ציירו לכם" לחגורת הגולגלות המצומקות שבה נהנים מבקרים להתקשט. ציירו לכם את רמברנדט מצייר את ארי־ סטו מתבונן בפרוטומה (פסל ראש) של הוכר

רוס: אריסטו אינו אלא דוגמן, הפרוטומה אינה אלא העתק שלא נעשה על־פי המקור, כיוון שאיש אינו יודע אם הומרוס אמנם היה אדם אמיתי; עכשיו ציירו לכם מחלוקת מנומסת בין מומחים בשאלה, האם אמנם צייר רמברנדט את אריסטו זה. זו העילה הקלושה לטיול מאורגן ראשון

בתרבות המערבית, אליו נוטל ג׳וזף הלר את קוראיו בלהיטות פעורת עיניים של תייר אמריקני סמוק, עטור מצלמות (לוק, האני, האו ספלג־ ריח). רמברנדט, במעשה הציור, נופח חיים באחד "אריסטו", שמתחיל להקשיב, להתבונן בדמותה העירומה של הנדריקיה, פילגשו של רמבר־ נדט, ולהגות הגיגים פשטניים על החיים וההיסטוריה, שהלר תוחב לפיו בלי רחמים.

כל אלה רצופים בהרצאת פרטים מפיו של מי שכותב להדיוטות. למשל: "אריסטו ואפלטון נבדלו לא מעט גם בפילוסופיה שלהם, ולא פחות מכן בגילם ובמזגם," הוא מדווח בהשתאות. כל הפרטים נועדו ליצור תזה; 1. ההיסטוריה חוזרת; 2. האדם רע מנעוריו; 3. העולם מלא אלימות; 4. אמת וזיוף, חד הם; 5. בני־האדם צבועים. וזה בעצם כל מה שיש להלר לומר על דברי ימי התרבות המערבית. הלר מניח, למרבה הצער, שמרבית הקוראים שלו הם בורים, שאין שום בסיס תרבותי משותף בינו לבינם (הם מעולם לא שמעו על אתונה של פריקלם, למשל), ושיש להאכיל אותם עובדות בכפית. כך, אין רי באזכור "קסנטיפה", הרי איש לא יידע כי מדובר לא רק באשתו המרשעת של סוקרטס, אלא גם בשם כללי לכלבתא רעת מזג, שם שהיה פופולרי מאוד, בתחילת המאה, לחתולות שחורות. ואין בספר מה שידוע בתור עלילה או דמויות משכנעות, כדי להפיג את השיממון. לאורך 319 עמודים הלר מצליח לפעמים לסחוט צחקוק מנומס, אבל בעיקר מחשבה עגמומית על הבוץ הספרותי בו שקוע האיש שכתב את ״מלכוד 22״, ומאז היו לו רק נפילות. אלוהים יודע למה.