⁨⁨חדשות⁩, 11 דצמבר 1989⁩ — נשאר במשפחה [⁨כתבה⁩]

נשאר במשפחה

מה בסן״הכול אבא רוצה! שהילד ינדל כנאדם וייכנס לעסק. ואז,או,או מתחילה מלחמת הדורות,נסיון הגיל מול רעננות והעזה, מי מייעץ ומי מחליט. הילדים של פלד כבר קיבלו מאבא זכות חתימה. רבינוביץ הזקן התפנה לכתיבת שירים, הבן עושה את העבודה

מאח: דנה פרץ

קורה לפעמים שהבוס זורק לך את המשפט האולטימטיבי, שהוא משפט אחד יותר מדי. כמה טוב לדעת שיש לך במקרה הזה, מקרה הקש ששבר את גבך, את האופציה לשלוח אותו קיבינימאט. אז לא תעבוד אצלו יותר, ביג דיל, יש עוד מקומות עבודה. אבל מה עושים אם זה קורה כשאתה עובד בעסק שאביך הקים ופיתח והשקיע בו את נשמתו במשך 30־40־50 שנות עבודה? בעסק שבו אתה, היורש עם כפית הכסף בפה, באת אל המוכן. בעסק שבו אופציית הניתוק המוחלט אינה קיימת. בעסק שבו המטען, הכבד בלאו הכי, של יחסי אב־בן, מקבל ממד נוסף, של מעביד־עובד, או של

שותפים שווי זכויות. דודי רביב (25) נכנס לעבוד אצל אביו, משה (51), ביום בו השתחרר מצה״ל. היה לו ברור שזה הכיוון. תחביביו של דודי היו תמיד בתחום האלקטרוניקה,

המחשבים, הרדיו. למעשה, הוא היה זה שדחף את אביו לרכוש (בשנת 86', יחד עם אחיו) את רשת "באג מחשבים״. קודם לכן, עד שנת 84', עסקו האחים גרינברגר־רביב במעבדות צילום. ביום בו השתחרר מהצבא, התייצב דודי בחנות הדגל של הרשת, בדיזג־ גוף סנטר, אליה עולים לרגל פריקים של מחשב מכל

רחבי הארץ. דודי: "רציתי להתחיל מלמטה, כדי להכיר את הדברים מלמטה. זאת לא חוכמה להתחיל כבן של הבוס." זה לקח שנה עד שדודי לקח על עצמו את ניהול החנות, ועוד שנה וחצי עד שמיצה את העניין בה. הוא שאף להרחיב את תחומי פעילותו. משה, האב, עודד את המעבר. דודי הפך למנהל מקצועי בעסק. היום הוא פותר בעיות המתעוררות במערכת, הכוללת 12 סניפים ברחבי הארץ, נותן עזרה לחנויות, מזמין ספרות מקצועית מחו״ל ומייעץ לאביו בכל הקשור בצד המקצועי של העסק. משה רביב: "אני יודע בדיוק מה אני יודע ומה לא. ואיפה שאני לא יודע, אני מבקש ייעוץ. אצל עובד זר, לפעמים צריך לבדוק אם אין מניע נסתר לדבריו. אצל הבן, אני בטוח שהייעוץ שלו הוא לטובת העניין נטו. אין לי שום תחרות איתו." דודי: "כמו שאני יודע בוודאות שהוא מתמצא הרבה יותר טוב ממני בתחום העסקי. בכל הקשור להוצאה כספית או מדיניות, הוא הקובע." ומה קורה כשאתם לא מסכימים בעניין כלשהו? דודי: "קורה שהוא מחליט משהו שלא מוצא חן בעיני. אז אנחנו מנצלים את הקשרים שבינינו, שאנחנו לא רק עובד־מעביד אלא אבא ובן, וממשיכים לדבר על זה גם אחרי העבודה, בטלפון. ואם הוא מתעקש, אני מזהיר אותו מהתוצאות, אבל ההחלטה היא שלו."

משה: "העובדה שזה הולך טוב נובעת גם מהאופי שלו ושלי. יש לי עוד בן כאן בעסק. שניהם מקבלים ממני אותו דבר, אותו יחס, אבל עם הבן השני, שהוא מנהל המחסן, זה אחרת לגמרי. הוא לא מקבל את זה שאני מבין יותר ממנו בתחום מסוים, או שאני המחליט. יש לו אופי אחר. ואנחנו מגיעים כל שבוע־ יים־שלושה למצבים שאנחנו אומרים אחד לשני: אוקיי, אז חבל על הזמן שלך ושלי וכדאי שתפסיק לעבוד במערכת שלנו." דודי: "עוד לא הגענו למצב שהיה ויכוח עקרוני עד כדי כך ששווה לי להפסיק לעבוד." משה: "אני תמיד מוכן לשמוע את דעת העובד, כל עובד, אבל כשאני נותן ההוראה, אני מצפה שיבצעו את מה שאמרתי. גם מהבנים שלי. אז דודי מקבל את זה, והבן השני, אילן, לא."

בניגוד לעובד הקטן, שעם סיום שבוע העבודה אומר שלום לבוס וזהו, עשויים "הבנים של" ללבן בעיות סביב ארוחת ליל שבת. "בהחלט," אומר דודי, "ממשיכים להתווכח. מחשבים זה עסק נורא דינמי. כל הזמן מנסים לחדש, ומטבע הדברים יש מתח מסוים. זה חלק מהחיים. אבל בתקופה האחרונה אנחנו משתדלים לא להביא את זה הביתה. שבת זה היום היחידי שאפשר לשבת בשקט. משתדלים לגמור את הוויכוחים במשך השבוע." משה: "אז בשבת, אם לא מתווכחים על העבודה מתווכחים על פוליטיקה." דימוי הבן של הבוס לא נוח לו לדודי. "כשאני מציג את עצמי, אני אף פעם לא מציין את הקשר המשפחתי. אבא הוא זה שמזכיר את זה, ואני כועס עליו. אני צריך להתקדם בעצמי. אני רואה את עצמי כעובד רגיל בחברה, בהבדל אחד: יש לי אינטרסים חזקים יותר מאשר לעובד רגיל." משה: "את שני הבנים הכנסתי לעסק באותם תנאים כמו כל עובד אחר. שניהם התחילו מלמטה. גם במשכורת. אם מגיע להם יותר - הם מקבלים. אם הייתי מרגיש שאחד מהם אינו מתאים לחברה, הייתי מוצא לו פתרונות אחרים, במקומות עבודה אחרים."

כשהוא מתבקש, משה, האב, אינו נרתע מלנתח את שני הבנים מנקודת הראות של החברה וצרכיה. "לבן השני יש ידי זהב, אבל עם לקוחות הוא לא יוכל לעבוד. הוא מסוגל לפטר את כל העובדים ולשלוח את כל הלקוחות. הוא לא נותן צ׳אנס נוסף למי שטועה או לא עומד בהתחייבות. וזה לא כל־כך מתאים לענף שלנו, כי אנחנו נותנים שירות להרבה מאוד אנשים וחברות. דודי הוא בחורצ׳יק מאוד רציני. גם כילד היה

רציני. ההשקפות שלי קצת יותר צעירות מהגיל שלי, ודודי קצת יותר רציני לגיל שלו - אז אין לנו בעיות." דודי: "אני חושב שבהתחלה היתה לאבא הרגשה שדי מסובך לעבור מתחום של צילום לתחום של מחשבים, שבכלל לא היה בכיוון שלו. היום הוא לפחות שולט במושגים." חיים פלד (60) ושני בניו, אורי (38) ורזי (33), חוגגים בימים אלה 30 שנה לפרסום פלד. חוגגים בגדול. לכבוד האירוע לקחו את כל 36 העובדים, על בני/בנות זוגם/ן, לשלושה ימים של שיט תענוגות בים התיכון. ללקוחות ערכו ארוחת ערב במסעדה מפוארת. למראה כמות העציצים המגיעים אל משרדיהם בימים אלה, כבר העלתה זמירה, האמא, את הרעיון להיכנס לעסקי המשתלות. אורי ורזי אכלו ונשמו פרסום מילדות. לא רק אבא,

גם אמא עובדת כל השנים במשרד המשפחתי. ודי טבעי לראות את שני הבנים ממשיכים את המסורת. אורי עוד ניסה מסלול שונה לפני שנחת סופית במשרד• הוא למד קולנוע בתל־אביב ובניו־יורק, ואף החל לפלס לו דרך ולפרוץ כמה חומות בלוס־אנג׳לס. אבל אז, בגיל 30, כאשר כבר מצא את עצמו מצטרף לאיגוד הבמאים האמריקנים בתור עוזר במאי, עשה את ההחלטה לחזור הביתה. "באותה תקופה האמנו שהטלוויזיה המסחרית מגיעה או־טו־טו, וחשבנו שהניסיון שלי יעזור לעסק." הטלוויזיה מסרבת להתמסחר, ואורי הפסיק לחלום על סרטים והפך לפרסומאי. לרזי, לעומת זאת, לא היה צל של ספק. הוא, מילדות הסתובב במשרד, הכיר את כל העובדים והלקוחות• בשבילו, לבוא למשרד בבוקר היה טבעי. אחרי הצבא התחיל ללמוד באוניברסיטה ובא למשרד. "בהדרכת אבא, לאט לאט נכנסתי לעומק הדברים. מאז אני פה, 11 שנה." רזי החל לטפל בתקציבים קטנים ובתוך שנה וחצי הגיע לטופ. הוא קיבל זכות חתימה יחידה על צ׳קים וזכות החלטה, בדיוק כמו אביו. כך גם אורי, כשחזר מחו״ל. היום יש חלוקה ברורה של המשרד, הם מספרים: "אנחנו שלושה מנהלים, כשלכל אחד יש זכויות שוות." אורי ורזי עוסקים בפרסום השוטף, האב עוסק ביחסי ציבור, דוברות וייעוץ. "כשרוצים להתייעץ בדברים שברומו של עולם, או כשחושבים שנחוץ שאבא ייתן מהניסיון שלו ומהידע שלו, באים אליו. החלטות יותר קרדינליות, כמו השקעות או עניינים מקצועיים כמו מהפכים בכוח אדם או שינויים היררכיים, מתקבלות בהנהלה המורחבת של המשרד, הכוללת גם את החשב ואת העובדים הבכירים." רזי: "ההתחלה לא קלה ולא פשוטה ועם הרבה חיכוכים וחילוקי דעות. זה עסק שנבנה בארבע ידיים, של ההורים. אתה נכנס לעסק חי ונושם, ואתה צריך להוכיח שאתה, בעצם הכניסה שלך, לא פוגע בו. אתה לא עובד אצל מישהו שבמקרה הכי גרוע אתה יכול להגיד, אני אקום ואלך. להרים פה ידיים זה סיפור אחר. מצד שני יושבים אנשים שהקימו את העסק והצליחו בו, ואתה בא ואומר, בואו נכניס איזה שינויים. הפחד הוא תמיד שמא נעשה שינויים שיקלקלו עסק מצליח." חיים: "רזי עור זוכר את הקמפיין הראשון שעשה לבד; הגה אותו, היה הקופירייטר, הלך ללקוח. הלקוח אהב את הקמפיין והיתה הצלחה גדולה. אבל זה לא מנע ממנו לגמור כל פגישה עם רזי הצעיר במשפט שהיה בשבילו מקלחת קרה: אתה יורע מה, רזי, תשאל את אבא מה הוא חושב. זה חלק מהתהליך של כניסה לעסק מוכן. אומרים לך, לך תשאל את אבא, כשאתה בעצם כבר ילד גדול ואתה עושה את הדברים לבד." רזי: "זה מתסכל. אתה חוזר למשרד ומרגיש בצילו של אבא. אתה צריך ללמוד לבלוע ולשתוק, וזה לוקח הרבה זמן עד שמכירים אותך בזכות עצמך. או מצב שאתה נכנס לחדר של אבא ושואל, אבא, מה עושים, כי אתה לא יודע מה לעשות. והוא כותב לך משהו על פתק ואומר לך, קח, זה מה שצריך לעשות. ואתה לא מבין איך לו זה יוצא ברקה; ואתה יושב כבר יומיים ולא מצליח להתקרב לכיוון. זה תהליך ארוך, ואתה אוכל הרבה מאוד מרורים בדרך. גם אבא לא יודע על הרבה מהם. לצאת מהחדר שלו ולחזור לחדר שלך עם חתיכת הנייר הזאת, זה להגיד לעצמך: אתה יודע מה, קח את הרגליים ולך, כי אולי זה לא המקצוע שלך." אורי: "לי היה פחות העניין של לך תתייעץ עם אבא. רזי עבר את זה כי הוא בא לפה ילד בן 22 והלך למכור ללקוחות קמפיינים בעשרות אלפי דולרים. אני באתי לפה בגיל יותר מבוגר. הניסיון האמריקני הראה לי שאני יכול להצליח גם בלי האבא." גם אצל הפלדים מציינים את הריבים המשפחתיים כחלק מהתהליך היצירתי, חילוקי דעות קולניים שמפרים יותר משמעכבים. את השורשים הם רואים בבית, בחילופי הרעות הגלויים עוד בילדות. חיים: "גם באמצע האוכל היינו ממשיכים להתווכח ולצעוק." רזי: "הגענו למצב ששקלנו אם להמשיך את הארוחות המשפחתיות. עד שהחלטנו לא לדבר על המשרד בבית. נכנסו גורמים נוספים, הנשים, הילדים שלנו - זה לא מתאים כבר." כאשר מנסים לעמת את האב עם הרגע העתידי, שבו יגידו *־יילהיחוח שישלח אליהם את הבן שלו, חיים יורה בתגובה את כל הרזומה: "אין לי תסכולים

מבחינה מקצועית. הגעתי לטופ שיכולתי. הייתי יו״ר האיגוד הישראלי לפרסום במשך עשר שנים רצופות, חבר פעיל במוסרות פרסום, כותב, קורא, יש לי את העמדה שלי, והמשרד, ברוך השם, משגשג. יש רווחים. אני פעיל במערכות פרסום בעולם, משמש יועץ במערכות פרסום בינלאומיות. אין לי בעיה של התמר דדות עם הבנים." ובאותו נושא, אורי ורזי נזעקים לעזרת האב. מציגים חזית משפחתית אחידה. אורי מוכיח לי, כי בכל משרדי הפרסום הגדולים בעולם, בכל חברות הענק היפניות וגם האמריקניות - המנהלים הבכירים הם בני למעלה מ־so, "ורק בארץ, בענף שלנו, חושבים שאם אתה צעיר אתה יותר טוב. זה בולשיט, מפני שאתה צריך לרכוש המון ניסיון במקצוע הזה, בעיקר בניהול וקבלת החלטות."

רזי, מאוד אנליטי ומעשי, מוסיף: "נכון שבתחום הקריאטיבי, בכתיבה ובפעילות היומיומית, אתה צריך להיות מעודכן, כי הקהל דורש תשובות אפטודייט. אבל השקעה בתקציב, פריסה נכונה של תקציב, קביעת קונספט נכון, זה לא קשור בגיל, זה קשור בהכרת המטריה. ולקוח שמשקיע עשרות אלפי דולרים בפר• סום, רוצה לדעת שאדם כמו חיים פלד נותן את הניסיון והידע שלו לעניין. היום כבר אי־אפשר לומר שהעולם שייר לצעירים." אהרן רבינוביץ ובנו, עמוס רביב־רבינוביץ, הם בעלי חברת השלטים ״ססגון״, הקיימת כבר 60 שנה בתל־אביב. קשה לומר על עמוס רביב (35), שחלום חייו היה להמשין־ את העסק של אבא. "להפך," הואאומר, "תמיד ידעתי שלא אמשיר אותו." ואמנם, הוא ניסה הרבה תחומים. עשה תואר שני במינהל עסקים ותולדות האמנות, היה כתב רדיו וטלוויזיה. אחר־כר הצטרף למשרד פרסום ועבד כתקציבאי במשן־ ש3ע שנים. באמצע היה, במשר שנה, מנהל המוספים של "הארץ". כשמיצה את תחום הפרסום, לקח פסק זמן מהחיים ויצא לטיול של שנה וחצי בסירה עם אשתו ובתו. כשחזר וחיפש מה עושים עכשיו, אמר לו אביו, שאם לא ייקח את העסק על עצמו, ייאלץ לסגור. זה היה לפני ארבע שנים. רביב עשה חושבים, והגיע למסקנה שהגיע הזמן לעשות למען עצמו במקום לגלגל מיליוני דולרים בשביל אחרים. רביב נכנס לעסק מיושן, שעמד לפני סגירה, והצעיד אותו אל שנות ה־9o. פיזית, נשאר המשרד באותו חדר קטנטן, במפלס שמתחת לפני המדרכה ברחוב בן־יהודה. אן־ מבחינת ההתקדמות וההתרחבות - הרקיע שחקים. השינוי אינו נובע רק מהמהפכה הטכנולוגית שעברה על תעשיית השילוט בארץ ובעולם. השינוי נובע בעיקר מההבדל בין עולמו של האב לבין זה של הבן. פער הדורות, במקרה פעל לטובת העסק. רבינוביץ האב הוא טיפוס של משורר. הוא כתב שירים ופזמונים, התרועע עם אמנים, ישב בבתי קפה. גם העסק היה מקום בילוי. לכאן היה אלתרמן נכנס לשיחה בדרכו אל העיתון, ואלכסנדר פן ויהושע טן־פי... והשמות מתגלגלים בהערצה ובגעגועים מפיו של רבינוביץ. רביב הבן, לעומתו, הוא איש עסקים ענייני, קפדן, חרוץ ולחוץ. רביב: "יש בעיה בכניסה לעסק שנבנה בעצם על אישיות של מישהו אחר. כולם הכירו את אבא כמשורר, כאיש יותר אמנותי. היום הגישה יותר מקצוענית. אם הייתי לוקח את העסק כמו שהוא ולא עושה שום דבר, הוא היה נסגר אחרי תקופה קצרה. בעסקים אני מאוד קשוח ואי־אפשר להפריע לי. ואם אבא בא למשרד ומתעסק עם דברים שלא קשורים לעבודה, ויש לו את החברים שעדיין באים והוא עדיין בנפש האמנותית - אז אני מסביר לו חד וחלק שעכשיו אין לי זמן, אני חייב להמשיך לרוץ ולעבוד, אחרת לא יהיה במה לשלם במכולת. בהתחלה אבא היה נעלב, מרגיש לא נעים. היום הוא כבר מכיר אותי ולא נעלב. הוא התרגל." רבינוביץ האב מגיע כמעט כל בוקר, יושב את הש־ לוש־ארבע שעות שלו, אבל למעשה, מנהל הבן, עמוס, את החברה. השינוי האדיר בטכניקות ייצור השלטים מהמם את האב. "קלטתי הכול," הוא אומר, "הסתגלתי לכול. אבל הכול בעיני פלא. המחשב, המהירות. זה עולם אחר." להפעיל את המכונה הוא אינו יודע. הבן -כן.

רביב: "אני מתייעץ עם אבא בנקודות שהניסיון שלו יכול לסייע, ומספר לו על החלטות שאני מקבל. היום יש לו עדיין את הרצון לבוא לעסק לראות מה עושים, כי נחמד, יש אקשן ובאים אנשים, אבל השיטה הרומנטית שלו עבר זמנה. יש בינינו פער אדיר־אדיר־ -אדיר, בגישה, במחשבה, בשיטה, בדיבור. למשל, כשאבא מרים את הטלפון ואומר: הלו, מי מדבר? אsי זה מרגיז. אבל הוא רגיל ככה כל השנים, כולם הכירו אותו. היום צריך לומר: ססגון, בוקר טוב. היום הכול נעשה בשניות, במהירות, במחשב. ולכן, לפעמים, עד שאבא מספיק לשאול מי מה מו, כבר נכנס השלט, כבר יצא השלט, כבר הלקוח קיבל תשובה." רבינוביץ: "זה טבעי שהעסק עובר לבן. אני מאושר עם זה. אני רואה שהעסק גדל והתפתח. אין שום קנאה או משהו, חלילה וחס. אני מתפנה לשירים. אני מוציא עכשיו ספר."

משה רביב ובlו, דודי, "באג מחשבים": כשאר מציג את עצמי, אlי אף 3ע□ לא מציין את הקשר המשפחתי. אבא הוא זה שמזכיר אח.lה, ואו■ * כועס עליו. אוי צריך להתקדם בעצמי. אוי דואה אח עצמי כעובד רגיל בחברה, בהבדל אחד: יש לי איlטרםים חזקים ■ותר

אהרן רביlוביץ 11=11, עמוס, שלטי□ "ססגוך: השיטה הרומlטית שלו, עבר זמוה. היום הבול ועשה בשרות, במהירות, במחשב. לפעמים, עד שאבא מספיק לשאול מ■ מה מו, בבר ■צא השלט, בבר הלקוח קיבל תשובה

חיים פלד וסין, אורי ורזי, פרסו□ "פלד": הלקוח אהב את הקמפיין והיחד! הצלחה גדולה. אבל זה לא מזע בעדו לגמור בל פגישה ע□ רז■ הצעיר במשפט: "אתה יודע מה, רזי, תשאל אח אבא מה הוא חושב." זה חלק מהתהליך של כזיסה לעסק מוכן