חדשות, 19 נובמבר 1989 — ■■^l אכילה ■mm בקבב □פסיקים הדיבורים [כתבה]
■■^l אכילה ■m m
בקבב □פסיקים הדיבורים
־מישר ן רזיאל 7, יפו בשתיים וחצי בערך מתחילה הנרגנות הטבעית של צוות "מישו" לקבל צורה של אלימות פיזית. לפני שלוש מתחילה הפעילות הטרום־סגירתית, ואתה צריך להיות שרוף על הקבבים האווריריים והעסיסיים כדי לשבת שם, ראשך תקוע בצלחת ולסתותיו מנסות לשבור את מהירות הקול, שעה שגברה מישו והעוזר שאינו מבוקרשט מתחילים במלאכת הנעילה. לבסוף תרד שם רלת המתכת הגדולה, והמנעולים יחבקו את אוזניה, ואם קרה ועדיין ישבת על כיסאך עם מיצי הקבב ניגרים על סנטרך, אתה יכול לקרוא למישו ביתר מבצרך לעשרים וארבע השעות הקרובות.
מעט מאוד מסעדות יכולות להרשות לעצמן בעל־בית עצבני וקצר רוח, שאינו מזהה כל היבט ייצוגי של מקצועו. כדי להיות אנטיפט ולמרר את חיי סועדיך, עליך להגיש אוכל מעולה. במציאות המסעדות בארץ, אני מעדיף בעל־בית המתרוצץ בעירום עם גרזן קצבים תוך שהוא מצטט מניטשה, והמגיש את הקבב האלוהי. מה שאני מקבל רוב הזמן הם הפודלים המלוקקים, הבאים ומתיישבים על קצה השולחן ומוסרים לך בקול של שארל אזנבור ובהגשה של איב מונטאן, כי מרק דה ז׳ור הוא חלמית בחובצה מתובל בלענה דרקונית ובתוכו מותנית הגליל המצויה. היה מקובל פעם כי מי שרוצה יחס רע ואוכל מצוין הולך למסעדה רומנית. כך היה במסעדה הרומנית בחיפה שנחבאה מאחורי בית־החרושת לגלידה "הקוטב" ששבק ונמס. המלצרים הישישים היו גוררים רגליהם אל השולחן, מייצבים עצמם ומווסתים את פעילות קוצב הלב, שואלים מה תאכלו כאילו זה מעניין אותם ומביאים מה שבא להם, שהיה לרוב איקרה, סיפון סודה עם בקבוק עבדת לבן לעשות שפריץ, סטק לבן עסיסי וצלחת חמוצים. אל מישו הגעתי עם אישיות טלוויזיונית. פעם בכמה זמן אני מרשה לכוכב־מסך לקחת אותי לאכול. הם זוכים לתשומת־לב זריזה וקשובה יותר מהעיתונות המודפסת והאנונימית. עקרון האכילה אצל מישו מושתת על תפוסה מלאה ועל חלל של מוסך גדול וצפוף שולחנות. אצל מישו מצרפים זרים לשולחנות של זרים אחרים, ולכן זה לא המקום להציע נישואין או להכתיב לטייפ רומן פורנוגרפי. אצל מישו אוכלים בלבד. ואם אתה עם אישיות טי.וי, זה אומר שיעשה מאמץ להביא לחם לך מהיום. עד שהגיעו שתי האיקרות, שהיו מוקצפות באלימות גדולה מדי שלא פגעה בטעמן, אך נתנה להן מרקם של קצף גילוח, כבר אחזנו ידיים מעל הכרוב. את החמוצים אצל מישו שולים ביד רטובה עד מרפק מחבית פלסטית גדולה ששוליה נגזרו במספריים. את הכרוב חובטים על הצלחת, מוסיפים כמה מלפפונים ומגישים. עד שהגענו נגמרו הסיפונים וקיבלנו סודה בבקבוק עם בקבוקי יין קטנים מלטרון. אני לא הולך להרחיב בנושא היין. אם היו שם ירקות טריים, הייתי משתמש ביין לתבל אותם. כל הציניות נמחקת כאשר מגיעה צלחת הקבבים המשותפת! שמונה ני־-־י־־ח חמים וארומטיים ולידם צלוחית שום כתוש גס וחרד־’ ה לא זמן לשיחה. הסכין חותכת בהם ומשפריצה בעין, השום נצמד אל הבשר הטחון, החרדל מלטף כל ביס. אכילת הקבבים היא מלאכת קודש, ודממה יורדת על ההיכל. הקבב הוא הסיבה ללכת למישו. השאר בסדר עד זניח. בקבב האחרון החלו להוריד את הגיליוטינה, אז ברחנו. אווירה: ניקרגואה. יין: חומץ. איקרה: לא משהו. קבב: מלך. סה״כ: מגוחך (2 0 ש׳). פוקס