⁨⁨חדשות⁩, 18 מאי 1989⁩ — ⁨Page 12⁩

■־l ־ ■ ם

וזושיס

ישראלי

□ין קפיאה לקפיאה

1 סיאם ״מלחמה. שלום ומה שביניהם״ - 1 נענע דיסק-הד ארצי

התייחסות שונה בתכלית נדרשת לשני צירי האלבום החדש, השני, של להקת סיאם. ההבדל שבין הצד הראשון - המכיל שירים חדשים שהוקלטו לאחרונה, 1 :ין הצד השני - שבו שירים ישנים שהוקלטו בין השנים 83׳־88׳, מעיד יותר מכול על הקפיצה דענקית שעשתה סיאם מלהקת מועדונים תל־ אביביים להרכב מגובש וייחודי. בוב לאמב, מפיק שעבד עם יו.בי 40 ודוראן דוראן, העמיד לרשותה את אולפנו הפרטי שבבירמינגהאם, אנגליה, ואת נסיונו העשיר, והשכיל להביא את סיאם לסינתזה המבורכת של /יכות ומסחריות (יש האומרים: קומוניקטיביות). ׳■מלחמה, שלום ומה שביניהם״ נפתח ב״ברירות" - שבע דקות ו־ll שניות של רוק מצוין על־פי מורשתו של דייב אוואנס, "הקצה" מיו־2, שהפך את חסרון היכולת הווירטואוזית ליתרון וסגנון. המקצב של סיאם, הבנוי על מסך הגיטרות של ג׳ף שפירו והבס־ תופים המתואמים היטב של פיל דיקון ודני מקוב, סוחף ומרתק. בשיר השני, "בדיחות פרטיות", נסמך קולו המלנכולי של שפירו על קולות רקע נשיים ופריטת ה״ריוגה" המופלאה של הדר גולדמן. שיר נפלא. הקטע השלישי, בי.אר.או (ראשי תיבות של "תזמורת החדר הכחול", שמה הנוסף של הלהקה), הוא להיט דיסקוטקים על־בטוח. הקטע הרביעי, החותם את הצד, הוא "אתם סיאם" המוכר, שעבר שיפוץ וליטוש ונשמע עתה טוב מבעבר. לעומת זאת, שיריהם הוותיקים של סיאם לא עומדים במבחן הזמן, להוציא אולי את "משתנים" שהוקלט ב־B3׳ בלוס־אנג׳לס. "תל־אביב דאון טאון", "לא רוצה להבין" ו״החיים נמשכים" הם קטעים מונוטוניים ולא מעניינים, המהווים הצהרה בדבר מותם של הגל החרש ולהקות המועדונים המנוכרות. סיאם, בכל מקרה, נמצאים בדרך הנכונה. הגיטרות האקוסטיות והקלידים הרכים, כמו השירה רבת־ הניואנסים של שפירו והכינור־ויולה של גולדמן, עשויים למקם אותם איפשהו בין נערי המים לקיור. אם רק ימשיכו לכתוב ולבצע קטעים כמו "בדיחות פרטיות" ו״אתם סיאם". אם. נותרה רק תהייה אחת: מה פה ישראלי? השפה לא. הטקסטים לא. גם המוזיקה לא. הדרכון של שפירו וגולדמן? אולי. / נו 11 1 כהן

ר ו ק

כל מר. שאסור 1 סימפל מיינדס - ״שנות קרבות רחוב" - | הליקון מי שעוקב אחרי הקריירה של לו ריר, יעיד כי הציטוט הבא מפיו אכן הולם אותה: "כסף אינו יכול לקנות אותי, יש לי זמן, הזמן לטובתי." מחצית מהטקסט שריד מגיש כאורח ב״זוהי אדמתך", מתוך האלבום האיום החדש של סימפל מיינדס. לא משנה מה יש לריר לחפש שם. רק הוא יכול לשיר את המסר המסוים מבלי לעורר גיחוך, והוא נשמע בריא יותר משאר הרגעים המייגעים, חלולים, נוצצים בלי להבריק. המושג "רוק איצטדיונים" קטן על המפלצת הזאת. ׳לידה, "החומה" של הפינק פלויד או "שקשוק והמהום"

של יו־2 מתגמדים לרמת חוויה אינטימית. המונחים "רוק פוליטי" או "רוק מגויס" מעולם לא נשמעו מעליבים יותר. הטקסטים מבולבלים ורדודים להחריד, עומדים בקוטב הנגדי ליומרנות הבוטה של כותבם. דומה שג׳ים קר, מלים ושירה, לוקה בהבחנה בין מציאות לדמיון. "שנות קרבות הרחוב" ראוי ללוות כפסקול את אחד הפרקים הבאים של מלחמת הכוכבים. קר מכיר סימטאות רק מגובה סוויטות חמישה כוכבים, וההצהרות הפסאודו־אמנותיות והפסאודו־רלוונטיות שלו סובלות מסטריליות בלתי־ נסלחת, כמעט חסרת־לב, בהתחשב בנושאן העכשווי. המשורר ויקטור חרה, קרבן צ׳יליאני, והמנהיג נלסון מנדלה, קרבן דרום־אפריקני, אינם ראויים להנצחה שטוחה כל־כך. "שנות קרבות רחוב" הוא הנקודה הכי קרובה אליה הגיעו עד ה . אמני פופ בדרך לניצול סבלם וכאבם של אחי־יכ לצורך מציאת נושא להימנוני "בוא להתבדר בהופעה" להמונים. יחד עם הגיטריסט צ׳רלי ברצ׳יל והקלידן מיק מקנייל, שרידי סימפל מיינדס המקורית, קר מתרשל באופן חמור בהלחנה, כנראה בהסתמך על ההשלמות המאוחרות של המפיקים טרוור הורן וסטיבן לייפסון. קר ושות׳ סוגרים לחנים עם מקומות לא גמורים, חסרי מעוף ודמיון. השטיקים לריגושים כבר מוצו, חיקוי דל לשאריות מלהקות אחרות שמסוגלות לסחוף באמת. עושה רושם שהורן ושותפו להישגי פרנקי הולך להוליווד נאלצו להתאמץ לשם הפיכת חומרי גלם שואפים לכלום למשהו שיזיז למישהו. את הגישה הידועה של הורן אפשר לאהוב או לתעב, קשה להתווכח עם הצלחותיו עד כה. הפעם הורן נלחם כדי למלא את שלל הערוצים שעמדו לרשותו בדרמות של אלפי ניצבים. התופים מתגלגלים באופן מרשים יותר מרעם, כלי מיתר מסונתזים וטבעיים מייבבים בקיטש שלא היה מבייש את ליברצ׳ה. הסיקוונסרים מכים באוזן ללא רחם, האפקטים המיוחדים שוברים שיאי ניצול של חלל וזמן. הורן מנסה להסיע לחנים מתים, לרומם אותם, לגרות את האוזן. לשווא. כל אפוס באלבום מתחיל בפתיחה מותחת, ממשיך להימתח, להילעס, להידבק. עד שהכשלונות הפציפיסטיים נשמעים כמו מצעדים פשיסטיים חגיגיים במיוחד. בשחיטות ל״ביקו" של פיטר גבריאל ו״היא עברה דרך היריד" העממי (שהפך ל״ילד בלפסט") יש לפחות כוח ראשוני של מלים ומנגינה.

לפי כל היגיון כלכלי, "שנות קרבות רחוב" היה צריך להיות שובר הקופות הרציני שיבסס את סימפל מיינדם בחבורת הצמרת של הרוק העולמי. כנראה שייכשל אפילו במבחן הכי קובע. קשה להאמין שאצלנו, ואפילו בארה״ב, שם אהבו את סימפל מיינדס בשלאגר פשוט כ״אל תשכחי אותי", יעוטו המונים על המוצר העקר הזה. נדמה שתועלת יחידה יפיקו ממנו אנשי אולפנים שיתחקרו את ההמצאות החדשות של הורן, וכותבים שיקבלו כאן שיעור מושלם על כל מה שאסור לעשות במוזיקת פופ. ז־ו־ו־ע־ה. אופנה וטוב־טע□ | טוניצ׳יילדס-״יוניון״-הליקון טוני צ׳יילדס, 30, הצליחה להכניס ליצירת הביכורים שלה הרבה חום וטוב־טעם לצד סממנים אופנתיים, כנראה בלתי־נמנעים: חלק מההקלטות נערכו באפריקה, לשני המקישים המעולים ריק מרוטה ואלקס אקונה יש נוכחות מאוד משמעותית בנפח הצליל, ושיר אחד נקרא "זימבבואה". כאמור, מעבר להתברגות הנוחה לקטגוריית ה״וורלד־מיוזיק" המתרחבת, בחירות התפקידים והסאונדים מאוד מעניינות והתמליל מדבר יותר מכאב ופחות ממחאה. אמין למדי. צ׳יילדס, שאחראית לכל הטקסטים, עבדה יחד עם המלחין והמעבד דייוויד ריקטס מהצמד דייוויד ודייוויד, לשעבר בן־זוגה לחיים, ועם המפיק המוזיקלי דייוויד טיקל מ״ספליט אנז". השלושה הסתייעו בנגני אולפן מהשורה הראשונה והקפידו ככל האפשר להרחיק את המוצר המוגמר מלהישמע כפרק נוסף בסדרה "היוצרות

האישיות הרגישות מבית־המדרש של לוס־אנג׳לס". בקולה ובאופן בו בחרה להגיש את החומר, צ׳יילדס מתאפיינת במופנמות ובאיפוק שמתאימים יותר לאמנים בריטיים. המוזיקה מלמדת שריקטס וטיקל הקשיבו ביסודיות ליצירות של פיטר גבריאל וקיית בוש. ב״חולמת" ו״תוף פח" קל לדמיין כיצד גבריאל תורם קולו לדואט עם צ׳יילדס, שלמזלה חושפת לפעמים אותו חספוס סדוק ומרגש בשירה. פרט לקטע הפתיחה, השירים זורמים בין בלדות לקצבים מתונים והאווירה נינוחה ונעימה. לפעמים הסולידיות המבורכת מטעה וגורמת לחשוב שבעצם מדובר בבינוניות. ספק אם שירי האהבה של צ׳יילדס יהפכו לקלסיקות. לפחות, הם אינם כפייתיים ונקיים מהשתלהבות מוגזמת, אליה, בדרך־כלל, אמריקנים אוהבים להתמכר. אחד האלבומים הבודדים שיצאו כאן בחודשים האחרונים ומהאזנה להאזנה נהניתי מהם יותר. /ש7//זג/77ב׳ סיפוק מיידי 1 ניק קרשאו - ״העבודות״ - יבוא מחל: הד | ארצי כל השירים של ניק קרשאו דומים זה לזה. כל שיר לכשעצמו הוא בכלל לא רע. השירים של ניק קרשאו מאוד קומוניקטיביים. השירים שלו צפויים מראש. הטקסטים שלו בכלל לא רעים. מי מקשיב לטקסטים. אלטון ג׳ון חושב שקרשאו הוא "אחד מכותבי השירים הטובים ביותר בדורו". הרבה אנשים היו רוצים לכתוב שירים כמו ניק קרשאו. הרבה אנשים בזים לניק קרשאו. הוא כבר לא רוצה להיות אליל נערות. קרשאו נראה קשוח על העטיפה של התקליט החדש. ההבדל בין תקליטיו מתמצה בעטיפות. קרשאו

הוא הבן של השכן ממול. קרשאו חי עכשיו בלום* אנג׳לם. פעם הוא היה פקיד במשרד התעסוקה של הארץ עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בעולם. אולי הוא למד מזה משהו, כי הלב שלו במקום הנכון. המוזיקה שלו עונה על כל הקריטריונים של פופ מוצלח. אחרי שהתקליט נגמר לא זוכרים כלום. קרשאו הוא עלבון למוזיקה. קרשאו עושה מצוין את מה שהוא רוצה. קרשאו מאוד מוכשר. קרשאו נותן לקהל סיפוקים מיידיים. חוץ ממנהל הבנק שלו, אף אחד לא יזכור את קרשאו בעוד עשר שנים. מה אכפת לקרשאו? חושבים שהוא טיפש. אולי הוא חכם.

סחוט 33■ ■□ולתך

| הווארד גיונס - ״לחצות את הקר - הד ארצי פיהוק ארוך ומתיש. הווארד ג׳ונס יודע לכתוב טקסט קורקטי, להלחין מנגינה קליטה ולשיר. הוא שולט בטכנולוגיה שקשורה לקליפים ואולפני הקלטות, וההצלחה המסחרית שלו מובטחת מראש בזכות חיוכו התמים והמסורת הארוויזיונית של "דחוף לקהל את הפזמון החוזר חמש או שש פעמים, עד שהוא יבלע או יקיא". הקהל כבר בולע בהנאה את הלהיט המועד "אהבה נצחית", ומחכה בגרגרנות לשניים־ שלושה שירים נוספים שיעבדו על אותו עיקרון, סחוט כפי יכולתך. הווריאנט האחר בתקליט הוא הצד הכמעט־ פסיכדלי, קטע אינסטרומנטלי ושני שירים רגשניים על אקולוגיה ("שומרי הנשימה", ו״ואלס האוויר הנקי"). אלה בדיוק מסוג השירים שגורמים לרוץ אחרי אוטובוסים בתאוות קיטור בלתי־נשלטת, ולהצטרף לתנועות למען השמדה גרעינית של הלוויתנים. אל תעשו לעצמכם את זה. עדיף אוויר נקי. /77 *!״7

בעקבות דוראן־דוראן ויו־בי 40. סיאם

פסקול למלחמת הכוכבים. סימסל מיינדם

דיסק

מלבב

| ״התרנגולים״ - דיסק תוצרת הד ארצי יש גברת אחת מתל־אביב, שטוענת שבסוף כולם אוהבים את הדודאים, ושזה רק עניין של זמן עד שנגיע לגיל הנכון. גם אם העתיד האפור הזה באמת מחכה לנו, התרנגולים הם לא צד בעניין. אפשר בקלות להראות קו ישר שעובר מהאוסף הזה לאוסף שהוציאה לאחרונה משינה. גם אם משינה שמעו בצעירותם הרבה סקאי ואת להקת מדנס (מישהו שמע מהם משהו בזמן האחרון?), הרי שברור שלפני צעירותם הם שמעו את התרנגולים. גם אם הם לא יודו בזה. ובעצם, הם יודו.

אחרי הפתיח החגיגי נעבור לנתונים: התרנגולים היו מין להקה צבאית־אזרחית שפעלה בתחילת שנות ה־6o. כל הקרדיט של הלהקה הזו מגיע לנעמי פולני. בגלגול הראשון היו שם שבעה בחורים ובהם יהורם גאון, חנן גולדבלט ושייקה מהגשש, ששרו אוסף של שירי להקות צבאיות. בגלגול השני נוספו שני הגששים הנותרים וגם ליאור ייני, עליזה רוזן ודבורה דותן. נעלמו גאון וגולדבלט. ואת כל השירים כתבו חיים חפר ואלכסנדר ארגוב. מכאן אפשר להבין שהתרנגולים הם בעצם הסיבה לגשש החיוור. ובאופן טבעי גם לפשנל יש כאן קרדיט. התרנגולים הוציאו שני תקליטים, אחד בכל הרכב, ובהם 24 שירים. אל הדיסק הזה נאספו 19 מתוכם ונוספו ביצועים פחות־מוכרים שלהם ל״שמלה הסגולה" ו״פנס בודד". הסכום הוא אם כן, 21 שירים, 75 דקות. השירים שעפו לא עשו שום דבר רע לאיש, ועל העטיפה גם לא כתוב מי החליט להיפטר מהם. ועדיין, אלה שנותרו מספיקים כדי להפוך את הדיסק הזה לאחת ההפתעות הנעימות ביותר של הזמן האחרון. עשרת השירים הראשונים הם מהתקליט הר־

אשון: "שיר השוק", "הגנרל המקסיקני קסטניאטס", "זמר אהבה לים", "אין כמו יפו בלילות", "זאת מרחוב פנורמה" ואחרים. החלק הזה של התקליט דורש מהמאזין חיבה מיוחדת לשירי להקות צבאיות של פעם. בגלגול ההוא היה החומר של התרנגולים חומר שנבחר בשבילם, ולא חומר שנכתב בשבילם. זה אומר שבגלגול ההוא לא היה עצם קיום הלהקה כזה הישג. מרצועה מספר 11 מתחילה השמחה. "הכול זהב", "אם תרצי", "הורה אהבה", "משעמם", "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם" ואחרים. שירים יפהפיים בעיבודים הלא־ייאמנו שעשתה להם נעמי פולני. בגלגול השני היו התרנגולים ישות ישראלית עדינה ומדויקת ובעיקר חד־ פעמית. כאן לא צריך לגייס חיבה לנוסטלגיה. החומר נשמע גם עכשיו טרי, ובטח מעניין פי כמה מהאלבום האחרון של יהורם גאון. ובעצם

למה להשוות את התרנגולים למה שנשאר מגאון? סביר להניח שגם אם דייוויד בירן היה מקשיב לחלק הזה הוא היה מתמלא התפעלות. שלא לדבר על דייוויד תומס. ואי-אפשר, לצערנו הרב, לסיים בלי מלה רעה: קשה להבין את חברת הד ארצי. כל קומפקט חדש שיוצא אצלם, ואפילו אם זה זבלון שב־ זבלון, מקבל מיד חוברת יפה עם כל המלים ועטיפה מעוצבת בהקפדה, ודווקא כשכבר יצא להם דיסק כל־כר מלבב, בחרו לו את העטיפה הכי מכוערת ולא יעילה. שמות השירים, למשל, מופיעים רק בדפית הקטנה שבתוך הדיסק, בעור שמאחור מופיע מין טקסט לא ברור על התרנגולים (זה היה כמובן צריך להיות להפך). שלא לדבר על קדמת הדיסק, שהמלה בושה קטנה עליה. הד ארצי עשו מבצע נאה לפני שלוש שנים, כשהוציאו מחדש את שני תקליטי התרנגולים וצירפו דף מלים (שלא היה קיים במקור). ודווקא עכשיו כשהוציאו דיסק, נעלמו המלים. כמה עצוב שאי-אפשר היה לגמור את העבודה ולדאוג שיהיה באמת נעים. / ג7 */7//נ7מ7

הסיבה לגשש החיוור. התרנגולים

חדשות 18.5.89 י״ג אייר תשמ״ט

12