⁨⁨חדשות⁩, 18 דצמבר 1988⁩ — !^זמר^לבץ~| ~~ מה שאיסטווד עושה כאן, זה ניתוח גוויה [⁨כתבה⁩]

!^זמר^לבץ~| ~~

מה שאיסטווד עושה כאן, זה ניתוח גוויה

־בירד׳ (ארה״ב 88י), במאי ומפיק: קלינט איסטווד; תסריטאי: גואל אוליאנסקי; שחקנים: פורסט ויטאקר. דיאן ונורה

קלינט איסטווד רצה לעשות סרט אישי, או מה שבהוליווד המתוקנת קוראים "סרט אישי" והוא התכוון לזה באמת. כנראה. הוא בחר לו סיפור אמיתי שמדבר אליו, מאז ימי ילדותו, הוא מבטיח בראיונות, והוא מנסה לנקות את תדמית הארי המזוהם דרכו. הוא מקווה להיות רגיש וסובטילי ומעודן ומתוחכם ואנושי, בעיקר אנושי, אבל הוא לא. והוא לא אנושי משום שהוא מחבק את פארקר בחיבוק דוב של שוטר או סוהר מגושם. הוא לא, משום שהוא מצליח, לכל היותר, לקרוא את פארקר מבחוץ, כמו שתיארו אותו כותרות העיתונים ביום שמת - מוזיקאי פסיק, מוכשר פסיק,

אולי הוא לא מספיק אוהב אותו, קלינט איסטווד את צ׳רלי פארקר. לא, זה בטח לא יכול להיות נכון. הוא דווקא כן אוהב אותו, או לפחות בטוח שהוא אוהב. אז אולי הוא פשוט לא מבין אותו. ואולי הוא כן קלט משהו, אולי הוא כן ספג עם המוזיקה איזה טעם או תחושה, אבל הוא פשוט לא יודע כיצד להעביר את זה הלאה, או כיצד לשים את מה שהוא מרגיש בפנים נכון על הצלולואיד, ואולי, לא נעים להגיד בקול רם, מדובר במשהו הרבה יותר פרימיטיבי וסטריאוטיפי ואכזרי; אולי זה פשוט בלתי אפשרי שאיש לבן כל־כך, וגבוה כל־כך, ותקני כל־כך, ובלוריתי כל-כך, איש שהאף שלו מתרומם באורח לא רצוני ובזווית מושלמת כל־כך כלפי הרקיע הקליפורני התכול, ינסה לספר את סיפורו ולהיות מליץ היושר ומגינו ונושא דברו והספדו, של איש שחור כל־כך, ומושפל עפעפיים כלבך, ומקולל ומחונן וכבד כתפיים וכבוי מבט ושונא חיים, אבל נתלה בהם, כמו מתאבד שיד אחת שלו עדיין מתלבטת ומפרפרת על מעקה המרפסת, והוא עושה את זה בדרך היחידה שהוא מכיר ויודע מקרוב, דרך פיית הסקסופון שלו. את זה איסטווד, במאי, לא קלט או החמיץ או איבד בדרך. את מה שברטראן טברנייה הבין כל־כך חזק ומדויק ויפה כשעשה את "דקה לחצות" שלו. טברנייה, צרפתי מעשן גולואז שחי ג׳ז עד קצות אצבעותיו הצהובות מניקוטין, ידע, וגם ידע להראות על המסך, של־ גיבור שלו יש גאולה ונחמה והזדככות רק כשהוא על הבמה. לא ברגעים שהוא שותה או מעשן או ישן או מחפש נשים כדי לשכוח; אלא רק ברגעים שהוא מחובר לפיה שלו ונושף, והקהל, דרך עשן הסיגריות,

מסומם נקודה. כמה עצוב וכמה חדשותי שמת כל־כך צעיר, שוב נקודה. מה שאיסטווד עושה כאן, בעצם, הוא ניתוח גוויה, והניתוח הזה נעשה בסכין משויפת, אולי, מבהיקה, אולי, חדה, בטוח, אבל את הלמות הלב שלו, את הדופק האיטי של פארקר באמת אי־אפשר לחוש באמצעותה.

איסטווד והתסריטאי שלו, ג׳ואל אוליאנסקי, בוחרים להתיישב על הווריד של פארקר בימים הארורים והקצרים שבין נסיון ההתאבדות שלו בשתיית יוד באמבטיה שלו לאחר ששכל את בתו הקטנה, לבין התמוטטותו הסופית מעודף סמים ושתייה על השטיח הרך ומול פני הטלוויזיה בחדר האורחים של ברונית עשירה וחובבת ג׳ז, או נגני ג׳ז, אם לדייק. הימים האלה בחייו של פארקר, או נכון יותר לומר הלילות, מורכבים בסרטו של איסטווד מן הקלישאות המוכרות של סרטי מוזיקה אמריקנים מקצועיים - עשן תכלכל, העוויות מצלמה אלכסוניות, שלטי ניאון, מדרכות רטובות, פנימי מועדונים, והרבה מחטים ומאפרות גדושות וכוסות ריקות ופוטוגניות שבדלי סיגריות מתמוססות בהן - מאוד מסוגנן, מאוד מיופייף, מאוד משויף הצער הזה. וגם מאוד סטרילי. ועקר. ולוקה בחסר.

ומה חסר בסרט "בירר"? על פני השטח יש בו הכול - סיפור שקרה באמת, ושחקן מבטיח, וטיפול מסוגנן, ומוזיקה טובה, אבל חסרה בסרט הזה הנשמה והנשימה הארוכה והמור (נכון, בעברית אומרים מצב רוח אבל "מור", מה לעשות, היא פשוט מלה מדויקת יותר) הג׳זי המדוכדך והמונמך, והייאוש, כן, אפילו הייאוש שמפגין השחקן פורסט ויטאקר בתפקיד הראשי הוא מין ייאוש טכני ומבוקר ומחושב מדי. ויטאקר הוא שחקן בעל נוכחות והוא יודע לפברק בכבוד, ויש להעריך אותו על המאמץ וכבר העריכו אותו והעניקו לו את פרס השחקן בפסטיבל קאן, את הצער והאלימות וסערת הנפש הנכונה. אפילו את השפתיים השמוטות, והכתפיים השמוטות, והדרך בה אחז פארקר בסיגריה בשעת הנגינה, אבל ויטאקר, בניגוד לדקסטר גורדון של "דקה לחצות", לא יודע, מה לעשות, הוא צעיר מרי - להקרין החוצה את החום והטמפרמנט ויצר ההרס העצמי ותאוות השתייה ואהבת הנגינה. כן,אהבת הנגינה, אם לחדד את הבעייתיות של הסרט הזה, היא מה שחסר בו, יותר מכול. פארקר של איסטווד עולה על הבמה והוא פשוט מנגן, סתם מנגן יפה ובנימוס ובכשרון אבל מי שמכיר וגם מי שלא, את הסיפור של פארקר, מצפה לסקסופון מזיע ודומע ובוכה והם אינם שם וחבל.

מלטף אותו בעיניים מכירות תודה, וכך נוסעים להם הג׳אמים הארוכים והסהרוריים והמתפנקים על הבמה ב״דקה לחצות" כמו מים קרירים על כוויות, והתחושה הנעימה, המרככת, המפייסת הזאת, הלך הרוח הג׳זי, הם בדיוק מה שחסר, מה שנעדר באופן כל־כך צורם מסרטו של קלינט איסטווד על צ׳רלי פארקר.

קלינט איסטווד, במחשבה שנייה, ודאי כן אוהב את פארקר. הוא אוהב אבל לא יודע איך להגיד. הסרט שלו, מאומץ ומסוגנן, הוא סרט יפה ודליל ומ ש ע מ ם. אפשר ללכת לראות אותו אם מתגעגעים לסולואים המקוריים של פארקר המושמעים בפס הקול. אפשר גם לא וזה לא הפסד גדול.

הרגעים שבכל זאת אהבתי: אהבתי את דיאן ונורה בתפקיד אשתו האחרונה של פארקר, צ׳אן, עם הקול הצרור והצמות והסיגריה, אש תמיד בין השפתיים,והאיפוק והמסירות וכוח הסבל והדרך שבה היא מתבוננת בו, נמסה וסולחת, כשהוא מנגן, והדרך בה היא מסבירה לפסיכיאטר שלו שלא מדובר כאן רק בבעלה, מדובר באמן גדול. ונורה היא שחקנית טובה. ואהבתי גם רגע אחד, בסיום, כשגוויתו הלוויתנית העצומה של פארקר מונחת על השטיח והמשטרה והאמבולנס באים לארוז אותו בשקית ניילון, והשוטר מעיף מבט בגוויה ופוסק בקשר שנמצאת כאן גופתו של גבר שחור כבן שישים וחמש, והברונית דקת השפתיים אומרת, אבל אף אחד לא מקשיב: "הוא לא בן שישים וחמש, הוא בן שלושים וחמש". עצוב.