⁨⁨חדשות⁩, 12 אוגוסט 1987⁩ — סערה בהוליווד [⁨כתבה⁩]

סערה בהוליווד

הסיבה לסערה: "פול מטאל ג׳אקט" ("מחסנית טעונה"), סרטו החדש של סטנלי קובריק. חמישה שבועות רצופים ברשימת עשרת הסרטים הנצפים ביותר. במרכזו חיילים ומלחמה. כמו "פלאטון" בוייטנאם, אבל לא

נועם ניב (לום־אנג׳לס) פעם בשבע שנים, כמו עוף חול מתוכנת היטב, הוא ממריא. הפעם, סטנלי קובריק עושה זאת עם "פול מטאל ג׳אקט" ("מחסנית טעונה"). זה השבוע החמישי ברציפות שהסרט מופיע ברשימת עשרת הסרטים הנצפים ביותר. סרט של קובריק הוא חגיגה. האיש הזה, שמגיח פעם וחצי בעשור כדי ליצור סנסציה, אינו יכול להיות מקוטלג באמות מידה רגילות. הוא נולד בברונקס ב־1928. את סרטו הראשון עשה בשנת 1950. שלוש שנים אחר־כך ביים את "פחד ותשוקה", בתקציב של עשרת אלפים דולר, אותם לווה מאביו. כל סרטיו הראשונים היו דלי תקציב. דיאלוג ארסי, דמויות חזקות, אווירה עצבנית, מתוחה, אבל לא בכך ייחודם. אצל קובריק, כל תנועת מצלמה מחושבת. לכל תמונה, משפט וחיתוך דיבור יש משמעות. אולי משום כך, לא כינו אותו בהוליווד במאי. קובריק, שאינו מאמין בספונטניות, תואר כמנתח, ארכיטקט, גנרל, אפילו כמנהל ה־ סי.איי.איי. ב״לוליטה", שקטעים מתוכו נכנסו לקלסיקה, ב״דוקטור

סטריינג׳לאב" ו״כיצד למדתי לאהוב את הפצצה", יצר נוף רחב ידיים של אבסורד. הומור לא חסר לו. קובריק הסביר לאמריקה של סוף תקופת אייזנאואר ותחילת תקופת קנדי, כי הטירוף מחכה מעבר לפינה. גם ב״אודיסיאה בחלל, 2001״ עוד ניסה לומר משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי, אך ב״תפוז המכני" ו״ברי ליג־ דון", שבאו אחר־כך, הרים ידיים. העולם, לפי קובריק, הוא קר, אלים, ניהיליסטי. הוא עזב את אמריקה, ועבר לאנגליה. שמועות שונות החלו להיקשר לשמו. סיפרו, כי הוא פוגש שחקנים חדשים רק כשהוא משחק שח, שוכב על הרצפה בחדר האורחים, מכריח את העובדים איתו לרשום פיתקאות בגודל מדויק של ארבעה על שישה אינץ׳. אבל הסיפורים לא מנעו מאיש לחכות לסרטיו הבאים. "פול מטאל ג׳אקט" הוא נוק־אאוט אכזרי. הסרט מבוסס על סיפור מאת גוסטאב אספורד, שנקרא "העיתוי הקצר". הוא מחולק לשני חלקים עיקריים: ב־4 s הדקות הראשונות מראה קובריק כיצד הופך צעיר אמריקאי ממוצע למכונת מלחמה משומנת. 17 צעירים מגיעים למחנה האימונים ב״פריז איילנד". כולם־כולם מיוצגים כאן: הנער התמים מטקסס,

הצעיר ספוג ההרואיזם המזויף, השמן שבחבורה והגזען. הימים, סוף שנות ה־6o. במחנה מפשיטים את הצעירים גם מבגדיהם, גם מזהותם. עם השיער הנגזז, נלקחים מהם החירות, הגאווה, אפילו השמות שלהם. המצלמה זזה מהפרצופים המבוהלים של הטירונים החדשים לעזרי האימון, לסרג׳נט הנובח. חוסר הבחירה בולט בכל תמונה. החלק השני של הסרט מתמקד בוייטנאם. הוא הופך לרצף של אתנחתות. בניגוד ל״פלאטון", שהתבסס על מצבים שנלקחו מהמציאות, אין ל״פול מטאל ג׳אקט" יומרות תיעודיות בכלל. קובריק מפנטז. בו גוקר, אחת הדמויות המרכזיות בסרט, וחברו רפטרמן, אמורים להנציח את המלחמה, להפוך אותה לקטעי עיתונות מתועדים היטב, עבור הקהל שם בבית. "ברוכים הבאים לוייטנאם הסרט", מקביל גוקר בחיוך ציני את פניהם של אנשי צוות טלוויזיה זר, המגיעים למקום. רוב הסרט צולם באנגליה, להבדיל משאר סרטי המלחמה, המצולמים במזרח אסיה. אולי לכן הנוף של "פול מטאל ג׳אקט" נראה אוניברסלי. השמים צבועים באותו צבע, בו צבועים השמים בתל־אביב,

מנצ׳סטר או פריז. המלחמה, אם כך, יכולה לקרות כאן ועכשיו. שוב, בניגוד ל״פלאטון", קובריק אינו נוגע דווקא בוייטנאם. הסרט היה יכול לעסוק במלחמה אחרת, דמויות אחרות, מצבים אחרים, רק חוסר התועלת היה נשאר. החיילים מגינים על דבר אחד בלבד: עורם הם. כדי להעניק אמינות לסרט, נבחר לי ארמי לגלם את דמותו של סרג׳נט הארטמן, הסמל הקשוח האמור להפוך את הטירונים לגברים. ארמי, ששימש גם כיועץ טכני בסרט, היה בעצמו איש מארינס, שנפצע בעת פעולה קרבית. המלחמה אמנם נגמרה לפני 18 שנה, אבל עבור ארמי, כמו גם אלפי ותיקי מלחמה אחרים, הסיוט נמשך. כך לפחות התוודה בראיונות עיתונאים. המשחק מעולה. ארמי רונופרו המגלם את דמותו של טוראי לאונרד "גומר" פייל, נראה כאחד המועמדים הרציניים להתמודד על האוסקר השנה. הצופים האמריקאים יכלו, אגב, לראות אותו השנה בסדרה "מיאמי מחלק מוסר". "פול מטאל גאקט" צולם’במהירות, בתקופה קצרה יחסית. תוך חודש היה מוכן לעריכה ראשונית. קובריק חזר לאנגליה, עוף החול חזר לישון.