⁨⁨חדשות⁩, 7 יולי 1987⁩ — ^יוסי עחרז^ן [⁨כתבה⁩]

^יוסי עחרז^ן

מחכים לגודו

״4 כוסות תה וחצי כוס מים" מאת רועי רשקס; בימוי: שלומי מוסקוביץ; שחקנים: רוני בליץ, דורון ליניק

שני בטלנים, האחד עיוור והשני אלמן, מחליפים דעות על החיים, האהבה ובדידות. אוכלים גזר, שותים תה ומדברים על נסיעה רחוקה. סמואל בקט כתב על סיטואציה דומה מחזה שהפך׳ לקלסיקה, "מחכים לגורו". קשה לי להאמין שהמחזאי הצעיר לא נתקל במקור הידוע. ההעתק חיוור ומטושטש. רוני בליץ משתדל ליצור דמות מעניינת, למרות הרדידות של התוכן. דורון ליניק בסדר ולא יותר. הפתרון המתחכם שבא להושיע את העלילה בסיום, בדמות חילופי התפקידים, הוא מאולץ ולא מוסיף דבר. שותים הרבה תה ומתעייפים. בימוי כמעט ולא היה, למעט הוראה משונה לזרוק את הכוסות בסיום כל שתיית תה. לא נדבק, הבזבוז הזה לצמד בטלנים חסרי פרוטה.

בשתי מלים: תה פושר

תוגיר לשחקנים מתחילים

"כמעט נוגעים"; מחזה ובימוי: רועי יבין; שחקנים: איזו ליבוביץ, אילנה בן־אוזיליו

גם התייחסות סלחנית לאוסף הסקצ׳ים לא יכולה להושיע את הערב הזה. צריך הרבה אומץ כדי לשגר שני שחקנים לביצוע מערכונים אוויליים כל־כך. במערכון הראשון פורץ גבר "פסיכי" לחדרה של בחורה צעירה ומבקש ממנה להתפשט באיומי אקדח. כאשר היא מסרבת לו, הוא מתאבד על מיטתה. ברקע "הבולרו" של ראוול. בסקץ׳ השני מתעלל במאי חובב כשחקנית מתחילה. הם עושים מספר תרגילי תיאטרון מיותרים, תוך לגלוג על הרצינות והיומרה של העוסקים בתחום אמנות זה. המערכון האחרון הוא החביב ביותר. לפחות גיליתי שלכותב יש גם קצת חוש הומור: בחור ונערה בגן ציבורי, שניהם רוצים ליצור קשר, אף אחד מהם אינו מעז לעשות את הצעד הראשון. שחוק, אבל עובר. למשחק קשה להתייחס. בעיקר מניירות ולחץ על תוצאות.

בשתי מלים: כמעט כלום

הזמן הצהוב

"חמדו ובנו" מאת יצחק בוטון; בימוי: זכריה טובי; שחקנים: אדיב ג׳השאן,יוסי בן שושן, רוני אקריש

תמונות מהחצר האחורית. אב ובנו, פועלי ניקיון מהשטחים, עושים קילומטרז׳ עם עגלה, פח אשפה ומטאטא של העירייה. מנקים את הלכלוך שאנו משליכים. אבק אדם, הצל שלידנו, שבקושי מבחינים בו ביום־יום. יש משחק נוגע ללב של אדיב ג׳השאן, המצליח ליצור דמות אנושית שאפשר להזדהות עימה, של מטאטא רחובות המוכן לטאטא את הכול, ובלבד שימשיך לחיות. יצחק בוטון מגלה ניצנים של כתיבה טובה, יוצר סיטואציות מתאימות, מצליח להעביר את מה שעובר בראשם של אלה שחיים בזבל. התוצאה אמנם ארוכה, לוקה במבנה הדרמטי, אבל הבימוי של זכריה טובי יוצר הצגה שללא ספק יש לה מה לומר, וניתן לחוש שהושקעו בה מאמצים ומחשבה.

בשתי מלים: ראוי לעידוד

הזיות קמות במזוח

"רחמים רחמים" מאת דניאל לנזיני ובבימויו; משתתפים: אריה אליאס, דוד כהן־לוי, יוסיאשדות,תקוהעזיז־ אברהמי, אורית ברגל

ברקורד של דניאל לנזיני רשום, כי הצגתו הקודמת זכתה במקום הראשון בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו. החלטת חבר השופטים בעכו גרמה לי אז להרים גבה. חשתי שהמלך הוא ערום. באה ההצגה הנוכחית וחיזקה תחושה זו. הסיפור על יהדות מרוקו, הווי הגטו והמפגש עם השליח מישראל ועם הציונות, עלילה שטוחה המאכילה כל פרט בכפית, חסרה עניין דרמטי. ובכל זאת, יש בהצגה שני שחקנים שנעים לראות אותם: תקוה עזיז, בעיקר בשירה, ואריה אליאס, שחקן ־ אותנטי, מלא חיוניות. כהצגה, זה אינו יותר מאשר מופע פולקלור משעמם, שנסך תרדמה על רוב הצופים.

בשתי מלים: רחמים, רדומים