חדשות, 12 ינואר 1987 — והבנקא׳ הבא: מאיו מי המזוח■ הואשם במרמה [כתבה]
והבנקא׳ הבא: מאיו מי המזוח■ הואשם במרמה
מנכ״ל בנק המזרחי לשעבר הואשם אתמול במרמה והפרת אמונים, רישום כוזב וניהול בלתי־ תקין של עסקי הבנק, בתקופת ויסות המניות. כתב־האישום כולל שני בכירים נוספים בבנק
יוסי ררטר
אהרן מאיר (64), מי שהיה מנכ״ל בנק המזרחי עד לפני כשנה הואשם אתמול בבית־ המשפט המחוזי בת״א בעבירות של מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב, ניהול בלתי־תקין של עסקי הבנק, קשירת קשר לרישום כוזב ועוד. כתב־האישום החמור שהוגש נגדו ונגד שני בכירים נוספים בבנק, אליהו אונגר (47) וירח ניסן (44), הוא על רקע פרשת ויסות מניות הבנקים. התובעת, ליה לב־און, טוענת, כי מאיר, אונגר וניסן ערכו עיסקה בלתי־וזוקית עם בעלי חברה מסוימת, אותה העלימו מידיעת הנהלת הבנק. אחר־כך העבירו דיווחים כחבים לבנק ישראל, לרשות לניירות ערך ולהנהלת בנק המזרחי. לפי כתב־האישום, התיידד מאיר עם משה לביא, בעל חברת
"לביא את הדאון" להשקעות. לביא נהג לרכוש עבור לקוחותיו מניות, ביניהן של בנק המזרחי. בעקבות התמוטטות המניות בינואר 83', חשש לביא שתהיה לכך השפעה גם על שערי מניותיו הבנקאיות. לכן מכר את כל מניות המזרחי שהחזיק בתיקי לקוחותיו. כתוצאה מכך עלו יתרות הזכות של לקוחותיו, ומאיר הזעיק את לביא לברר מדוע מכר את המניות. במהלך אותה שיחה, בפברואר 83', נקשרה בין השניים עיסקה בעל־פה, שהיא הרקע לאישום. בעיסקה, טוענת עו״ד לב־און, הציע לביא למאיר, שהמניות יוחזרו לתיקי הלקוחות, בתנאי שבכל מועד בו יציע למזרחי לרכוש מניות מתיקי לקוחותיו - הבנק יקנה את המניות בערכן ביום המכירה. מאיר התחייב
לעשות כן. התובעת טוענת, כי מאיר לא דיווח להנהלת הבנק אודות ■ העיסקד" למרות שידע כי היא חייבת להיות מדווחת, הואיל והיא עשויה להשפיע על גובה התחייבויות הבנק ולגרום הפסדים רבים וגבוהים לבנק, במקרה של ירידה חדה ומיידית בשערי מניות הבנק. מאיר גם גרם ביודעין לכך, שבדו״חות שהוגשו לרשות לניירות ערך ולבנק ישראל לא נרשם דבר אודות העיסקה. לביא, נטען בכתב־האישום, דיווח לאונגר - משנה למנכ״ל ומנהל מחלקת ניירות ערך, ולניסן - סמנכ״ל בכיר במחלקת ניירות ערך. הם היו בסוד העניין, אך לא דיווחו לממונים. חלפו תשעה חודשים. בספטמבר 83׳ הייתה תנועה ערה של
מכירת מניות בנקאיות על*די הציבור, וכתוצאה ממנה נאלצו הבנקים לגייס משאבים, באמצעות החברות שמניותיהן היו מווסתות, על מנת להמשיך ולקלוט היצעים רבים ולשמור על שערי מניותיהם בשוק ההון. בלילה שבין 6 ל־7 באר קטובר התנהל משא-ומתן בין מנהלי הבנקים לבין שר האוצר, בעקבותיו היה ברור כי לא יחודש המסחר במניות הבנקאיות בבורסה, עד שיימצא פתרון לוויסות. ב־7 באוקטובר 83׳ ביקש לביא ממאיר לממש את ההבטחה שנתן לו, כלומר - לרכוש בחזרה את כל המניות. מאיר הורה לאונגר וניסן לרכוש מלביא את המניות, למרות שידע כי פעולה זו תגרום לבנק הפסדים כספיים גבוהים ביותר,
ולמעשה, הייתה פעולה זו בניגוד מוחלט לאינטרס של הבנק. לב־און טוענת, שעיקר הרכישה של המניות לאחר העיסקה נעשה
באמצעות חברת 'שירותי ציוד". לחברה זו נגרם אז נזק של שמונה מיליון דולר, דבר שהעלה היתרה השלילית שלה מ־l s מיליון דולר ל־2 3 מיליון. שלושת הנאשמים השתמשו באופן בלתי־חוקי באשראי שהבנק העמיד לזכות *שירותי ציוד', וגייסו סכומי כסף עצומים והלוואות בהיקף רב, כדי לנסות ולכסות את היתרה השלילית הגבוהה של "שירותי ציוד". הלוואות רבות גויסו בשוק האפור, עליהן לא דווח, בהתאם להוראות בנק ישראל. ההלוואות היו ברובן מחברות של הקיבוצים ותנועת המושבים. עיסקה זו התגלתה בביקורת אקראית שנערכה בבנק. לביא הוא אחד מעדי התביעה המרכזיים נגד מאיר, אונגר וניסן. עדים נוספים: עזרא סח, שהיה מנכ״ל משרד האוצר, יוסף ניצני ונתן שילה, מהבורסה לניירות ערך, ירמי קדר, מזכיר קיבוץ גבעת־ברנר.