⁨⁨חדשות⁩, 8 מאי 1986⁩ — כוכבת, תוצרת עצמית [⁨כתבה⁩]

כוכבת, תוצרת עצמית

בסוף השבוע יעלה על המסכים הסרט "נאדיה". חנה אזולאי־הספרי היא נאדיה, צעירה פלסטינית שחיה בין יהודים. סרט רביעי שלה בתפקיד ראשי, פלוס תפקידים בתיאטרון. רקורד של כוכבת צעירה

איציק יושע

כשחנה אזולאי חזרה מהמטבח, היו בידיה שני ספלי קפה וצלוחית עוגיות. "אז אתה חושב שאני יפה?" שאלה. כך בדיוק, לא מחוברת למשפט הקודם שלי. היא יפה. עיניים שחורות, נוקבות, חקרניות. עור פנים חלק. לתינוק שייוולד לה בעוד חודשים אחדים חייבים להיות פנים כאלה. שיער שחור, גלי וארוך. לפעמים היא לוכדת את קצותיו בין שתי אצבעות ומי מוללת. גוף דק, נערית. היא מדברת בשקט, לפעמים נעצרת. מתקפלת בתוך כורסת הנצרים, ובלי להרגיש עושה את חשבון הזמן שעבר. "כשהייתי ילדה, אף־ פעם לא אמרו לי את חמודה ויפה. אמרו רק חמודה וחכמה. כשבאתי לצבא, התחילו פתאום להגיד לי שאני יפה. כנראה הרגשתי שזה מספיק. לאוניברסיטה התחלתי להופיע לבושה שמלות, נעלי עקב, מרחתי איפור כבד. רציתי להיראות טיפוס תל־אביבי זרוק. לא באתי עם נוצות, אבל התבלטתי. זה לא שרציתי להוכיח שאני כמו בולם, ידעת; שאני יותר טובה". היא בת 26. לפי הרקורד שלה - כוכבת. עד היום - תפקידים מרכזיים בארבעה סרטי קולנוע ועוד תפקידים בתיאטרון הקאמרי, בתיאטרון באר־שבע ובסרטים אחרים. "זעם ותהילה", "בנות", סרט קצר - ״גיבור במלים״, ועכשיו - "נאדיה", סרטו של הבמאי אמנון רובינשטיין. אזולאי היא נאדיה: נערה ערבייה שעוזבת את הכפר בהשראת אביה, והולכת ללמוד בפנימייה של יהודים. סרט שעוד ידובר בו. לתפקיד הראשי הגיעה רק משום שהתעקשה. "בהתחלה", היא מספרת, "הסוכנת אמרה לי שמתקיימות בחינות לתפקיד של נערה בת 16. אמרתי לה , עזבי, נמאס כבר. ב׳כביש ללא מוצא׳ עשיתי תפקיד של זונה בת 18. גם ב׳זעם ותהילה׳ שיחקתי את גאולה כהן כשהיתה בת 18. מאז שאני משתתפת בסרטים, אני לא עוברת את גיל 16. אני מסתכלת בראי, ולא נראית לעצמי בת 16. הלכתי, כי צריך לעבוד. ביום הבחינה נראיתי בת 16. לא התאפרתי. נבחנתי לתפקיד אחר בכלל. בסוף הבחינה אמרו לי שהתפקיד שלי. קניתי את הספר של גלילה רון־פדר, על־ פיו נכתב התסריט, ואז אמרתי לעצמי: אם כבר, אני עושה את נאדיה. אמנון היה מופתע. הוא כבר היה אחרי בחינות של 300 שחקניות ערביות, ובכל זאת הסכים לנסות. נתנו לי טקסט, והצמידו לי מורה לערבית, רפיק אבו־ורדה, אחיו של יוסוף, שמשחק את אבי בסרט. אחרי כמה שיעורים נשמעתי כמו תלמידה שמקבלת ציון טוב בערבית, אבל עדיין לא אותנטית. נפגשתי עם אמנון בכל מיני שעות מטורפות כדי לשכנע אותו. רפיק אמר לי, שאני מדברת כמו מרוקאית. אמנון הסכים לתת לי את התפקיד. יום לפני תחילת הצילומים התחלתי לבכות. שמעתי את יוסוף מדבר ערבית, ולא הבנתי אף מלה. פחדתי שיצחקו ממני. פחדתי להפיל את הסרט. ביקשתי לפרוש, אבל אמנון ורפיק האמינו בי. בזמן הצילומים רפיק היה צמוד לאוזניות, כדי להקשיב אם אני לא מפספסת. ב״זעם ותהילה" גילמה דמות של לוחמת לאומנית יהודייה, גאולה כהן. ב״נ־ אדיה" היא פלשתינאית גאה בין יהודים. אזולאי קרובה יותר לנאדיה. מבחינתה, הזדהות אישית עם המסר היא תנאי להשתתפות. היא לא תשתתף בסרט שיריח יחס אוהד לפאשיזם. "ב׳זעם ותהילה"׳, היא מסבירה את הניגוד, "קיוויתי שהמסר העיקרי שיעבור יהיה הקבלה בין אש״ף ללח״י. נדמה לי שאישית, אם הייתי חיה בשנים שלפני קום המדינה, הייתי מצטרפת ללח״י. המסר לא עבר. הסרט, למזלי, נעלם, ואני שמחה שלא מזהים אותי עם גאולה כהן. היא בטח תיפגע מהדברים שלי, אבל גם אנחנו נפגעים מהדברים שלה. אני שמחה שעשיתי את נאדיה, ובטח נכנסתי לרשימה השחורה של כהנא. עכשיו זה לא מפחיד אותי, אבל כשאריק שרון יהיה ראש ממשלה, אולי תהיה לי סיבה לדאגה. כמו נאדיה, גם חנה אזולאי התחנכה בפנימייה. כשהיתה בת 14 עזבה את הבית בבאר־שבע, ועברה לפנימיית "בויאר" בירושלים. היא נולדה בשכונה ד', במושגים של עובדים סוציאליים, שכונת מצוקה. הסיפור הרגיל: היא הצעירה במשפחה בת שבעה ילדים, הורים קשי־יום, מהמעברה הגיעו לדירה דחוסה - ארבעה ילדים

בחדר. "אולי חסרה לי השכלה מוזיקלית, כי לא גדלתי עם טייפ בבית, אבל אני מחוסנת לחיים יותר מרבים שגדלו עם מערכת סטריאו ונעלי אדידס. חוץ מזה, נמאס לי כבר מדימוי הסינדרלה. לא מצאתי שום נעל מזכוכית", היא רוטנת, "עבדתי קשה. אולי בגלל שאני לא רוצה להיות כמו אמא שלי. זה שהיא היתה כמעט משרתת שלנו. נראה לי לא פר. כשהגיעה לצבא. הלכה להיבחן לתיאטרון צה״ל. שלמה בר־שביט בחן אותה. אזולאי נתנה קטע של לאה גולדברג: נופפה בידיים עד שבר־שביט הפסיק אותה. הוא קשר את שתי ידיה מאחורי גבה, ואמר: "מהתחלה!". אזולאי התחילה שוב. יד אחת בכל זאת השתחררה מהקשירה. היא התקבלה. בחוג לתיאטךון

של אוניברסיטת תל־אביב למדה רק שנה וחצי, ועזבה בקול רעש גדול עם מי שהיום בעלה, שמוליק הספרי. הספרי, ילד נורא של התיאטרון, מרד בממסד האוניברסיטאי. אזולאי אומרת שהיתה הגרופי שלו. "הוא כבר ׳מיה אחרי הצגה מוצלחת, ׳חופה שחורה׳, בפסטיבל עכו: אחר־כך כתב את המחזה ׳קידוש׳. אז איך באים לבחור מוכשר כל־כך בטענות שטותיות של למה לא קראת מחזה זה, או החסרת איזה שיעור?!" אזולאי התלבטה קשות. המרד הזה לא היה שלה. אותה חינכו להשיג תעודות. היא רק תפסה עליו טרמפ. "העובדה ששמוליק עזב, רק דירבנה אותי. גם אני רציתי להיפטר מהממסד. לא רציתי מורים, לא רציתי ציונים. רציתי להתרחב עם

הראש. כל חיי עברתי ממוסד למוסד. מסגרות של הישגיות. האוניברסיטה היתה בשבילי כמו תיכון. הרגשתי שאני מנסה להגיע להישגים בשביל המורים. לא בשבילי. הייתי צעירה מכדי להבין שכל הישג הוא בעצם רק שלי. אני זוכרת שנתנו לנו תרגיל בזיכרון חושים. הייתי צריכה לאחוז ביד קופסת גפרורים דמיונית, ולהראות למורה שאני מרגישה אותה. עשיתי את זה רק כדי שהמורה יראה שאני מרגישה. לא ראיתי בזה עניין חשוב. התחננו לפני שלא אעזוב. נולה צ׳לטון

אמרה שתהרוג אותי אם לא אמשיך. ראש החוג אמר לי: ׳את מוכשרת, אבל הידע שלך שואף לאפס: את חייבת להרחיב את האופקים שלד׳. האינטואיציה שלי אמרה לעזוב. גם שמוליק. הוא היה כבר על הסוס. ורצה שארכב איתו. הוא התחיל להצליח, ממש התעופף, והשאיר את כולם למטה. ההצגה ׳אליקו', שביים על־פי סיפור של איציק בן־נר. היתה שלאגר. רק מלחמת לבנון הפסיקה אותה. הרבה אנשים שנאו אותנו, קינאו בשמוליק על המנהיגות שלו. על זה שהוא הצליח למשוך אחריו קבוצה של שחקנים, שמאסה בממסד. קבוצה שהאמינה בצעד שלה, והמציאות מוכיחה היום שהוא היה נכון. איפה כל בני המחזור שלא עזבו? התקופה שאחרי העזיבה היתה נוראית. רזיתי נורא. שקלתי כמעט 45

קילו. שבועות ארוכים עוד זכרתי בעל־פה את מערכת השיעורים. היו פעמים, שחצי שעה לפני זמן השיעור הייתי מזנקת להתלבש כאילו אני מאחרת, ונזכרת פתאום שבעצם אני בחוץ. הביטחון העצמי שלי התקרב לאפם". - כיקורת מפחידה אותך? "ב׳בנות׳ עשיתי תפקיד ראשי, ואף־ אחד לא התייחס אלי. נפגעתי, אבל אני יודעת שאני יודעת לשחק. אני מקווה שימשיכו לתת לי צ׳אנס בסרטים, למרות שבארץ, אחרי שהשתמשו בפרצוף שלך פעם או פעמיים, מחפשים כבר איזה צאצקה חדשה, מורידים לה את החולצה וזורקים. בארץ כותבים תסריטים רק לשחקניות יפות, ואני לא יפה במיוחד. צריך לדעת לצלם אותי נכון כדי שאצא יפה.

נכון, אני גם לא מכוערת, אבל לא יפה לפי הקריטריונים של אף סולד ועיניים כחולות. בעצם גם את היפות זורקים. תראה את ענת עצמון. יופי של שחקנית, ואני לא יודעת מאיפה לאנשים יש חוצפה לקטול אותה. אני נסערת כשאני מדברת על זה, אולי מפני שאני דואגת לעתיד שלי". כשהיא מסיימת את דבריה, היא מתכנסת בעצמה. הפנים שלה מתקדרים. היא מדברת שוב על הפחד מפני הדימוי שדבק בה, של נערת מצוקה שעלתה לגדולות. זה יעבור.

"אולי חסרה לי השכלה מוזיקלית, אבל אני מחוסנת לחיים יותר מרבים שגדלו עם מערכת סטריאו ונעלי אדידס... נמאס לי כבר מדימוי הסינדרלה... אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי..."