דבר, 26 דצמבר 1980 — Untitled [כתבה]
נאהבים נוסח הבמאי פרנשואה טריפו: מדיון(_קתרין דנב) וברנאר (ז'ראר _דפארדייה. (
יש לי בעיה עם". המטרו האחרון, "לכן דחיתי את הכתיבה עליי. אני אוהב מאוד את הקולנוע של טריפו ואת כל מד. שהוא מייצג, אבל הפעם דווקא הדברים. האלה, שאני אוהב, מעוררים בי התנגדות. האם עלי לבדוק מחדש את יחסי לטריפו?האם מותר לי לדרוש מפרט של טריפו לא להיות סרט של טריפוז ואיך אני יכול לדרוש זאת, אני, האוהב את הקולנוע של טריפו ז מבולבלים?גם אני. לכן אחזור להתחלה. לפני שאפרט את בעיותיו של נושאהמטמ י האחרון, "אציין שטריפו " כבר עשה סרטים הרבה יותר טובים ממנו, ושאילו היה זה סרט מסעיר. יפה ומרגש כמו " ירו כפסנתרן., "ג'יל . וגיים, * ילד פרא" אוהלילה האמריקאי, "לאי הייתי מרגיש " " בבעייתיות בזאה . אין במאי כטריפו היודע לעצב דמויות שלימות, עשי־ רות ומקסימות. אבל בסרט הזה יש לא רק . דמויות אלא נם עיר ותקופה: פאריס של השנים , 1944—1942שנות ־?כיבוש הגרמני. העלילה מתרחשת בתיאטרון "מונמרטד. * שמנהלו הוא לוקס סטיינר י (היינץ בנט) יהודי 'שברח מגרמניה לצרפת. סטיינר מפקיד את ניהול התיאטרון בידי אשתו, מדיון, כוכב 'קולנוע ותיאטךון (קתרין דנב, (ומתחבא. מדיון סטיינר מעלד. כתיאטרון שלד?מחזה נורווגי, ד. אשה שנעלמה, " בבימויו של ז'ן־לו _קוטאן (ז'אן סוארה, (שיתרונו " אינו כשמנו אלא קשריו עם הגרמנים. הצנזורה חמורה, היחסים בין התיאטרון לשלטונות הכיבוש בעייתיים, והבמאי בעל־הקשרים מסוגל להשיג אישור להצגה, בתנאי שמדיון לא תעסיק יהודים בתיאטרון ותתייחס בכבוד ובאהדה למבקר הפרו־נאצי דאקסיה (ז'אן לואי רישאר. (התפקיד הראשי ניתן לשחקן חדש, ברנאר גראנז'ד), ז'דאר דפארדיה. (
אנקדוטות ודמויות שהיד ואינם העלילה מתרחשת ברובה על הבמה, מאחורי הקלעים וברחוב שליד התיאטרון. לא את פאריס אנו מאים אלא מקומות סגורים, מרתף _ותפאורות וכמעט כל מה שקורה קורה בלילה• ההרגשה י היא גודש. דחיסות של דמויות ואימ־ _עים. ונדמה שטריפי והצלם נסטור אלמנדרוס ;זד. הסרט השביעי של טהיפי שהוא מצלם;הוא צילם את אתילד פרא, "סיפורה של אדל" והנ י בד שאהב נשים, " י וכן " כמה " ' " מסרטיו של אריק מהמר — לרבותהלילה שלי אצל מוד" " ואהבה אחר הצהריים" — ובאחרונה צילם את "קרמר ננד " קרמו. "?בי978נ קיבל אוסקר בשל צילוםימים ברקיע" " של טרנס מאליק) השתדלו יותר מכל להשיג את הרגשת הדחיסות. וכד לבטא את התקופה. גס אתרי חצילום, החצר המרכזית (המוכרת לנו מסרטי רנה קלייר וז'אן רנואר, ( החתירה אל השיאים, השימוש באור וצל, התסרוקת והאיסור של קתרין דנב. כל אלד, מזכירים לא רק את התקופה ההיא אלא גם את הסרטים הצרפתיים שהנציחו nmi , סרטי שנות ה־30 וך. ־. 40 46
ביקורו של פראנסואה: טריפו בישראל הגביר את ההתרגשות הנעימה לסראת היקרנתוו ' של!המטרו . " ' האהרוף' (צפון, תל־אביב) של _הולגועו חשוב זה, איר שאיו זה 'הטוב מסרטיו. מאת אורי קליין
טריפו היה כבן 10 בשנה שבה מתהילה עלילת הסרט (הוא נולד בשנת (1932 וגר עם משפחתו במונמו־טר. הלק מהאירועים שבסרט הוא זוכר, אירועים אחרים זוכרת סוזאן שיפמן היהודיה, שכתבה עימו את התסריט. שי&מן, העובדת יתד עם טריפו מאזירו כפסנתרן" (ב־(_1960 היתד• נערת התסריט שלו. אחר־כך " עוזרת במאי , ומאזהלילה האמ- " ריקאי" היא משתתפת בכתיבת כל תםריטיו (היא עבדה
פרנסואה טריפו(באמצע) מביים _אונ התגרה בין דאקסייה (מימיו) לבין ברנאר (ז'ראר _דפארדייה)
עם במאים אחרים . מחגל החדש?, " לרבות _זיאק ריווט ודאן " לוק . גודאר. עם גודאר עבדה •על כל סרטיו עד . (1968גם היא עומדת להגיע לישראל, בסוף החודש. עלילת הסרט הבדיונית שזורה איפוא באנקדוטות שהיו במציאות, וכן באנקדוטות שטדיפו ושיםמן שאלו אותן מתאוטוביוגרפיות של טשד, גיטרי. ה'אן מארה. המבקר דאקםיה שבסרט בנוי על־פי מבקר _פי־ו־נאצי שהיה, והתגרה בינו ובין ברנאר עוצבו על־פי תגרה שהיתה, בין המבקר ההוא ובין ז'אן מארה, _בן־חסותו של דאן קוקטו. גם השם., המטמ האחרון" שייר לתקופה: בימי המלחמה היו ההצגות מתחילות ומסתיימות בשעות מוקדמות מברגיל, כדי שהקהל יוכל לתפוס את המטרו האחרון, שיצא •בשעה מוקדמת בשל המצב המלחמתי. עםקים ? . . י 5ט כרגיל הסרטים הצרפתיים חןרו לנושא _ת_p_פת הכיבוש הנאצי בעשור האחרון, הודות לסרט הדוקומנטרי של מרסל אוסולסהצער וחחמלה" . (1971)בעשר השנים האחרונות " הוצנו בצרפת הסרטיםלאקומב לוסיין" של לואי מאל, כי- " "
נורות הנשף" של מישל _דראך., מר קליין" של גיוזף לוםי ועוד. נראה שעדיין קשה . לצרפתים להתמודד עם לקחי התקופה שבה נכנעו מהר מאוד לגרמנים, חיו אתם בצוותא ושיתפו אתם פעולה, ואולי סיבת הצלחתו הגדולה של המטרו האחרון" בצרפת היא טיפולו הסר־התסביכים בתקופת " י הכיבוש. בקבוצת האזרחים שהוא מתאר יש גיבורים ונבלים, ויש אנשים המנסים לחמשיר בחייהם הרגילים. מבחינות מםויימות הוא מזכיר את הסרטים . הרומנטיים הישגים על האזרחים אמיצי־הלב שהתגרו בגרמנים בארצות הכבושות — הולנד, דניה וגם צרפת — סרטים שהתעלמו מהבעייתיות של מצב־הביבוש. אחמ המלחמה היתד?לצרפת ולעולם בעיה. איך להתייחס לאמנים שהמשיכו לבדר, לא רק אח בני עמם אלא גם את הגרמנים, וזמן רב נדונה השאלה מהי מידת אשמתם של אמנים אלה (זוכרים. את ההפגנות בישראל בשנות ה־, 50 כשעמד לבקר כאן הזמר הצרפתי טינו רוסי, שנחשד , בשמץ של שיתוף־פעולה. (?רבים מהם שנויים במחלוקת עד היום: הזמר שארל טרנה, כוכבת הקולנוע דניאל דרייה ובמאי הקולנוע מדסל קארנה. ראוי לזכור שקלייר, רנואר ודוביבייה
טריון(_קתרין דנב) — אצל הגרמנים: כיבוש שאפשר לוויות עמו
עברו אז להוליבוד, ואלו קארנה נשאר בצרפת ועשה בה אתאורתי לילה" ואת "לדי גן העדן. " " המטרו האחרון" אינו כתב־הגנה על אנשי השאו ביז- " " נס" הצרפתי שהמשיכו בעסקיהם כמעט כרגיל. הוא אינו נוגע בבעיית שיתוף־הפעולה;הוא מקבל את הדברים כמובנים מאליהם. חוץ מדאקסיח, . אין בסרט אפילו גיבור אחד שמשתף־פעולד, עם הגרמנים בחפץ־לב. הגיבורים משתפים פעולה ?רק כדי להישאר בחיים וכדי להגן על האנשים הקרובים לליבם. מדיון סטיינר מגינה על בעלה ועל התיאטרון שלו. הגרמנים שבסרט הם מיטרד יותר מאשר איום, והצרפתים משתדלים לעשות תיאטרון בכל הנסיבות. ועל אף הסוד, הידוע בתחילת הסרט למריון בלבד (יש בסרט גם הפתעה תסריטאית, טריפו מעוניין שהסוד" הזה לא " יתגלה לקהל לפני שיראה את הסרט. לא אגלה מהו, אף שאני מניח שאלה שראו את הסרט כבר גילו אותו לאתרים. טריפו אף לא הרשה לתלות _בחוית בית־הקולנוע שבו מוצג הסרט תמונות . סטיל" העלולות להפהית מההפתעה. ( טריסו אינו מנסה להסביר ואינו מנסה להצדיק. הוא גם אינו מתעלם םהבעיד" אלא עובר על פניר» ובך הוא משחרר את הצופים הצרפתים ממועקת . זכר הימים ההם. חסרט השפוי" שופד על הצרפתים. אור שנראה להם חיובי , רוצא " בשלום מהתסבוכת. הרי מדובר באנשי תיאטרון, שפותר להם יותר פשמותר ל"סתם אנשים.. "
אולי הוא צודק ז האם יש לנו זכות לומר לו שתמונת וזכיבוש שהוא מציג נראית לנו חביבו" קלה והרפתקנית גדי 1 האם יש לנו זכות לומר לצרפתים איך עליהם לזכור את עברם ז טריפו אינו מתיימר להצינ תמונה שלמד. של תקופת הכיבוש. הוא מסתפק בהיבט אחד, ומתאר אותו באוטנטיות. השאלה חיא אם. אנחנו מסוגלים לראות את ימי הכיבוש הנאצי כתקופה שבה היו הרבה דברים רציניים, אבל שום דבר לא היה חמור.
מדיון סטיינר (_קתרין דנב) — אשה עם "סוד:" אשה המתמודדת עם אהבתה לשני גברים
האם סיבת הבעייתיות של הסרט היא הפגם שלו או הרגישות שלנון עצם השאלה מעידה על ההרגשה המלווה את הצפיד. בסרט, הרגשה. זרה מאוד לצופה בסרטי טריפו. אמנם, טריפו אמר שהמטרו. האחרון" — כמו כל סרט — " מתאר רק היבט מסויים של המציאות שהיתר" אבל אנחנו יודעים שלצופה בסרט קורה משהו שאין לקולנוען שליטה עליו: המסרים נראה לו כמייצג את הכלל. אנו יודעים שזה . רק היבט מסויים, אבל תוך כדי הצפיה בסרט אנו מאמינים שהיבט זה מייצג את כל תקופת הכיבוש, ותקופה זאת נראית לנו חמדה למדי. היו בעיות: הנרמנים התערבו קצת יותר מדי בחיי האנשים;כמה אנשים הסתתרו מפניהם במרתפים ארבע שנים, • היהודים נשאו טלאי צהוב על בגדיהם. כל זה היה, לכל היותר, לא־נוד_. חסרים: התומר והחן
גיבורי הסרט - צרפתים ויהודים - הם האנשים שבתקופת הכיבוש היה להם _בסך־הכל לא נוח, וגם הקהל שטריפו פונה אליו 'מורכב מאנשים שלא סבלו יותר מדי, בתקופה ההיא, ושיצאו ממנה בלי צלקות לכל החיים. ודאי, יש אנשים רבים כאלה, ויש להם זכות ייצוג על בד הקולנוע כמו לכל אחד אחר, אבל הרי חיו גס אחרים. האחרים אינם מיוצגים במטרו האחרון. " " מצב־הכיבוש נראה לטריפו כגקודת־מוצא לדיון בבעיותמהותיות" יותר. מדיון נקלעת בין שני גברים, בעלד. " והשהקן ברנאר. הסיבה היא יהדותו של הבעל הנאלץ להסתתר, אבל בעיני טריפו לא זה העיקר. מה שמעניין אותו הוא הסיטואציה: אשה שקיבלה על עצמה אחריות שאין היא רגילה בה, והמתמודרת עם מצב זה ועם אהבתה לשני גברים. האתון בין הדמויות ובין הרקע שלהן שיווה לסרטים הקודמים של טריפו את היופי הנדיר. את אדל ד,.. בתו של ויקטור הוגו, מיקם טמפו ברקע שתיאר בדיוק רב. אבל אדל והאובססיות שלה היו העיקר. הצרה שלהמטרו חאח־ " רון" היא שהתקופה דומיננטית יותר מהגיבורים, וטמפו, המנסה לזנק מעל לתהום שבין התקופה המסויימת ובין הנושאים . האנושיים הכלליים" המעניינים אותו, מועד. לזינוק כזה לא די בכשרון, לא די בתבונה. הוא אינו אפשרי. לכן יש הרגשה שהסרט אינו פםוקך. שיש בו משהו סתמי. ' יש בו סיפורים השייכים לתקופת הכיבוש, וסיפומם העשויים להתרחש בכל מקום ובכל זמן;הוא דן גם. בדברים שקשורים בכיבוש וגם בדברים שאינם קשורים בו. לכן הוא נראה כמעט־קטלוג של נושאים הקרובים ללבו של טריפו. בסרטיו הקודמים טיפל בנושאים אלה. בסרט הנוכחי הוא רק מצית אותם. אנחנו מכינים מה הוא מנסה לעשות, אבל איננו?מתרגשים. בפעם הראשונה בסרט של טמפו איננו חווים את חחוויה המיוחדת לקולנוע שלו, אף שיש בו כל הסממנים המיוחדים לו: _המיגוון הגדול של דמויות צדדיות (שאף אחת מהן אינה שובה הפעם את ליבנו. (האנקדוטות הרכות. הסיפורים הצדדיים _ועלילות־המישנה, ויש בו
הרגעים חיטים של _חשאלות על _חחיים, האהבה, הגברים והנשים. בהלילח האמריקאי" השתלבו י כל אלת לשלימות; " ב"מטרו חאחמן. "הם נראים משומשים, כאילו . מיד שניה. " אולי טמפו אינו מסוגל לעשות סרט שלתקופה יש פו תפקיד רב משמעות ועם זאת תפקידה בעלילה שולי. במרכז כל סרטיו של טריפו עומד האדם. הקולנוע שלו א־פוליטי בכוונה, וכזה הוא . המטרו _חאתרוך. כמו כל סרטי טמפו,
_טריפו (משמאל) מביים את כוכב הסרט, ז'דאר דפארדיה — בהיעדר החומרה חסר גס החן. מדובר בז על הנצחי ועל האנושי. י טמפו לא פתר . את הבעיות של צירוף גישתו המסורתית. עם הנסיבות המתוארות בסרט הזה. בכל סרטיו, ובייחוד בסרטיו האחרונים, היה איזון בין החן לחומרה, בין הקסם לקדרות• בהמטרו האח- " רון" חסרה החומרה, ולמרבה חפרדוקם חסר בו — מסיבה זאת דווקא — גס החן בהיעדר ההומרה. הפרופורציה איננה נכונד והדברים היפים נראים תפלים. " אינני טוען שהסרט אינו רציני. יש. בו הרבה רצינות, והעלילה שייכת לגושא הרגיל של 'טמפו: גיבוריו מחפשים י את האושר, ואינם מאושרים.. סיפור אהבתם של ממון וברנאר אינו. מגיע להתפרצות, אף שחתפרצות כזאת. צפויה בסרט שמככבים בו יחד קתרין דנב וז'ראר דפארדיח, שני הגדולים של הקולנוע הצרפתי בן זמננו. נדמה לי שזה הסוס העצור והמחושב ביותר של טמפו. הסרט הפחות אישי מכולם יש לי הרגשה שזה גם הפחות אישי מכל םרטיו י של האיש שהיה אחד ממעצבי התיאוריה שלפיה הקולנוע
הוא כלי־ביטוי אישי, ושהדגיש והגשים בסרטיו את התיאוריה הזאת. כל אחד מסרטיו היה פרק בהרפתקה הקולנועית שלו. למדנו להכירו על־ימ בן־דמותו אנטואן דואנל (השחקן ז'אן פייר לאו) בארבעה סרטים ארוכים ואפתודה אתת, ועל־ידי הגיבורים שהציגו את הלומותיו, חרדותיו ואהבותיו מאז400 המלקות, "דרךהכלה לבשה שחורים" והנערה "" " ממיסיסיפי" עדהלילה האמריקאי" ודמי כים. "_סרטיד "" האןזרונים,, האיש שאהכ נשים" ו"החדר הירוק, ' היו אישיים, סגורים, פרטיים, אוטוביוגרפיים וחשופים ' עוד יותר מקודמיהם. המטרו האחרון, "למרבד. האכזבה, הוא סרס " עשוי היטב שאין בו מרכיב של סיכון. החותם האישי ניכר בו, כמובן, אבל יש בו חורה על דברים שכבר היו. והחידוש, אם הוא קיים, גראח שולי. אנו יודעים שז'אן רנואר הוא במאי־הקולנוע שהשפיע על טריפו יותר מכל האחרים. הנושא . הרנוארי' — טשטוש הקו המפריד בין החיים ובין התיאטרון — קיים במטרו " האחרון, "אבל נדמה לי _שהןא קיים בו בעיקר כהצהרה. _חנושא חוה זכור בעיקר מכרכרת הזהב" של רנואר (עם " אנה מניאני, (אהד הסרטים הנערצים על טריפד, שקרא לחברת _החפקה שלו., לה פילם דה־לא־קארוס- (קארוס בצרפתית כרכרה. (בסרט ההוא' היה לנושאהחיים כתיאט־ " רון והתיאטרון כחיים" רבדים רבים, היבטים קומיים והיבטים טראגיים. בהמטרו האתרון" מופיע הנושא הוזז בתעלול " בלבד. המורכבות שאיפיינה את כל סרטי טמפו הקודמים איננה בו, בעיקר מפני שמרכיביו אינם משתלבים זה בזה. כל סרטי טריפו הציגו את המציאות כסי שהיא ואת י המציאות שמאחורי המציאות, ב400 המלקות" סיפרעל יל- " דותו כמו שחיתח. אחרי שנים העניק לעצמו את הילדות כפי שהיה עליה להיות, ב"דמי כיס. "עקרון יפה ונכון זו/ שהזין תמיד את נשמת הקולנוע, קיים גם ב"המטרו האחרון, " אבל התוצאה אינה צלילות אלא מבוכת.
. המטרו האחרון" מביד אולי מפני שהוא הסרט השאנן ביותר של טמפו. הוא עשה סרט שאינו מאפשר לבוא אלת בטענות שטענתי , אבל אינני "כול שלא לטעון אותו. טמפו אינו מנסהלחקות את החיים. "סרטיו מאירים את המצי־ " " אית" ונם את הקולנוע המתעד אותר?ודן בדי גפ בהמטרו " האחרון" יש כוונה כזאת?. זה סרט שכולו הצנה, תערובת של התיאטרון עם החיים על הבמה ומאתומ הקלעים. אבל הדברים אינם מתגבשים לשלימות אלא קיימים זה בצד זדאנתנו מבינים את המחשבה שמאחורי שיקולי הבמאי ומאחורי הפרטים בעלילה ובעלילות־המשנה ו אנחנו מבינים איר הוא מדריך את השחקנים ומשתמש בכוכבים, בעיקר בקתרין דנב, ואנחנו מסכימים עם כל אחת מהחלטותיו, אבל אנחנו רואים שהן נשאת החלטות ותכניות. אנחנו מבינים את טריפו, ואיננו , מזדהים עם הדרמה שהוא מציג יש ב"המטרו האחרון" הרבה דברים יפים מאוד, אבל בשביל סרט של טמפו, זה פחות מדי,