דבר, 18 יולי 1978 — על בית־שאן וערי פיתוח אחרות [כתבה]
על בית־שאן וערי פיתוח אחרות
מאת _ זלמן חן ארשה לעצמי, על דעתי האי• שית ולא בתפקידי . כדובר שרות התעסוקה., כמה הערות מסביב להשגותיו של יאיר פלדמן ב־ "דבר" מיום 6 ביולי 8ל, 19ברשימתו מגלים את בית שאן" — הנוגעת " , לעניות דעתי, באחת הבעיות הכואבות של הביקורת הישראלית - המזוכיזם. יאיר פלדמן מעלה בצמר את רוב הטיעונים שיש למופקדים על גילוי הפאי ממשלות ישראל נגד ערי הפיתות. אירע מה שאירע ב־ "ביתן" בית שאן - כותב יאיר פלדמן וכל הגורמים באים להציל את המצב. לתת טיפול גמר—? להקים מפעלים. אילו מפעלים? מה ייצרו?מי יעבוד בהם?אלה הן שאלות משניות ובינתיים יעבור הזעם. בית שאן לא נוסדה אתמול וקשייו של מפעל הטכסטיל אינם הופכים את ההשקעה בבית שאן לכדאית או אטרקטיבית יותר• בל הדיבורים על העברת מפעלים חדשים לערי פיתוח, בין שמדובר במפעלים ממלכתיים ובין שמדובר בכוונות הטובות של-חב-רת העובדים ושל התעשייה הפרטית — אינם רציניים. כשמת־ רחשים דברים בעיר פיתוח זו או אחרת (כמו התקפת מחבלים בקרית שמונה) מזרימים הבטחות ומקיימים מעט מאד מהן. כך גם בבית שאן. כשפרצו קשייו של "כיתן" בית שאן נזכרו לבחון הקמת מפעלים אתרים. ואם יקרה הדבר בדימונה שגם היא מתבס־ סת על מפעל אהד, יזכרו גם בדימונה. ומת שמעציב הוא היחס הלא רציני לערי הפיתוח.
מאמצי פיתות אדירים לכותב שורות אלה היתד. זכות גדולה לעקוב שנים ארוכות דרך הקמתן ובנינן של ערי הפיתוח — ולבטיהן — מזוית הראייה של משרד העבודה ושרות התעסוקה, מאז שהוצבה בהן היתד הראשונה ועד שהיו ל־30 ערים (ויותר — אם מביאים בחשבון גם ערים כמד לוד, רמלה, טבריה וכדי, שהת־ חילו מערי־רפאים או מישובים בעלי אוכלוסיות זעירות יחסית) המונות קרוב לי600, 000 גפש (כ* מספר היהודים בארץ ערב הקמת המדינה, (עם אלפי מפעלים ובתי מלאכה, המייצרים חלק נכבד מ• תפוקתה של ישראל ונותנים ל* מעשה תוכן ובסיס בלבלי לאיב־ לוםה הממשי של המדינה. וכן מוסדות הינזך, בתי תרבות ושאר מוסדות שירות וציבור לתפארת. הגיעה זה כבד השעה שערים אלה — על כל שעוד צריך לעשות בהן — ושהן בבר מולדת לתר שלם של בנים לישראל, שהפוב* ליציסםיקה הישראלית תגלה קצת יותר בשרון לגלות את האור שבהן י תלווה את המעשה הגדול הזק, באותה רוממות תה שהוא ראוי לה ולא רק בהצגת מומים, שאסור כמובן לההעלפ גפ מהפ אבל' חטא לאומי כבד הוא לר־ אות רק אותם. אילו תרמו כלי התקשורת ההמונית לטיפות גאוות־ ההשתייכות של תושבי ערי ה־ פיהוה — והדור הצעיר בתוכן — . ולהרמת קרנם של הבונים את מצודות הכח האלה על מפת המדינה — היה מצבן הכללי ונם מצב המפעלים שלהן סוב לאין ערוך. שכן אם לחפש את עיקר הסיבות לקשיים ההכרתיים והכלכליים של ערי פיתות אפשר למצוא
-אותם באותה רוח־גכאים הנושבת עליהן מצד _כליי " התקשורת, הנואמים בציבור וכותבי המאמרים — לעתים קרובות ובכל הזמנים גם כתימוכין לאינטרסים אופו־ זיציוניים• רוח נכאים זו גוטעת בתושבי ערי הפיתוח תחושת נחיתות קשה, כאילו היו מוכי ה־ גורל של ישראל — ולא בוניה. אם כך רואים אותנו - הושב תושב בית שאן — כבחוץ סימן הוא שהמצב גרוע עוד יותר ואז נעשית הרגשת הקיפוה, האכזבה, הקנאה, פיתוי לעקירה מן המקום. ביהוד אצל ההזקיס יותר. והיעד, למצוא מקום טוב יותר מכרסם, ביהוד בלב הדור הצעיר יותר, בגאוות ההשתייכות לעיר שבה , נדל _וחחחנך ואותה עוד צריך להרחיב _ללבםס. תרומתו של חיפוש ־מומים לעידודו של חיפוש מפלט במקום אחר, בדרך כלל באותם מרכזים שבהם יו־ שבים המבקרים לרגע הרואים כל פגע — גדול מאד. האמת ההיסטורית היא, כמובן, הפוכה. האמה ההיסטורית היא שמאמצי הפיתוח האדירים שהשי
קיעו תושבי ערי הפיתוח בעזרתה היוזמת והמדריכה של ה־ ממשלה, שכיוונה יזמים בעזרת השקעות נדיבות כדי להבטיח בסיס כלכלי לבל עיר _פיתיח נשאו פרי הילולים. התוצאות השיגו כמעט בכל מקום את היכולת להפריש _כח אדם לפיתוח נוסף (לדאבון הלב גם באשמת העליה הדלה) גם אם הוקמו ב־ מקומות אלה או אחרים מפעלים גדולים — אחד או שניים. איוולת היא לראות פשגה במפעל הגדול, שבטכגולוגיות המודרניות יש לו בדרך כלל יתרון יהסי גדול יותר, מרוב הבחינות הכלכליות, על פני , בית המלאכה. "והרי לא רק בבית שאן או דימונה, אלא ברבבות ערים כמותן ברחבי עולם מושתתים הכלכלה והתעסוקה המקומית על מפעל גדול אחד או שניים — גם אם יש עשרות מפעלים קטנים יותר, וגם שם מהולל זעזוע במפעל הגדיל קש־ יים. וכי. עיר פיתוח אמנה זכאית למפעל גדול?מפעל גדול בישראל הוא פריבילגיה רק של תל־ אביב או היפה?
הבטיחו וקיימו והרי מובן לכן מאליו שאם גם בית שאן או דימונה זכאיות למפעל גדול, תתבסס עליו גם עיקרה של התעסוקה המקומית ' ועם כל הצורך גפ בגיוון מקורות התעסוקה כדי לפפק יותר ציפיות וכישורים של בני אדם בכל מקום הרי זה צריך להיות אינ־ טרפ כלכלי וחברתי של כל מקום ומקום — שלא להטיל זעם ב־ מפעל הגדול אלא לטפח את יוקרתו ואת הגאווה להמנות עם עובדיו וכמובן, לשקוד על יעולו ושגשוגו להגביר אה _כח התחרות שלו — וזהו אולי י הטאם הגדול של אנשי בית שאן (ומקומות אתרים) שהתייהפו אל ה"מפעל הגדול" שלהם כלרע בלתי נמנע (שהוקם כדי לספק תעסוקה תחי ליפית לעובדים בעבודות דחק! ולא כדי לבנות בסים כלכלי מכובד, בענף שמכל הבחינות ה־ גיאו־אקוגומיות של ישראל בכלל ושל מקיבות רבים בתוכה בנפרד, הוא צריך להיות אינטרס שקיומו' ושגשוגו עומדים בראש מעינם של תושביו והנהגתם. לא נכון שהבטיחו ולא קיימו. רבות הבטיחו והרבה קיימו ב---הקמת מפעלים כלכליים ובבניית שיכונים לאיכלוס. עד שלרוב ה־
מקומות אין כוח אדם להפעיל את מלוא כושר הייצור של ה־ מפעלים שהוקמו ואף לאכלס אה הדירות שנבנו ועבודת לא מקד מיים ופועלי שטחים הפכה "זון נמרץ כמעט בכל מקום. אפילו "ביתך בית שאן, יהד עם כי0ל מפעלים קטנים יותר הם הלק מן ההבטחות. הוא הדין בביתן ובמפעל הבלמים ביהד עם עוד כ־80 מפעלים אהריט שהוקמו בשטח השיפוט בדימונה ובסביבתה' שגם הם חלק מן ההבטחה והם גם מעסיקים כ־800 עובדי שטחים. כך "אופ־אר" בנתיב:', ) ליד כ־80 מקורות תעסוקה אח־ ריפ, ו"גיבןר" ו"חולה טקסטיל" בקרית שמונה ליד כ־190 מפ־ עלים שונים אחרים וכך "פרי ־גליל" ואורדן בהצור ליד ב־40 מקורות תעסוקה אחרים ו. ב:, ד* עור" ליד קרוב ל־100 מפעלים אחרים במגדל העמק. ואפשר לע י בור כמעט את כל הרשימה של ערי הפיתות כדי לראות את הבסיס הכלכלי שכבר הוקם (יצריך ואפשר להרחיבו. (אולמ למרבד, הצער אפשר גם להיתקל בערי הפיתוח באותה רוח נבאיש לאו־ מית המושפעת עליהן, לרבות על המפעלים הגדולים, במקום לחוש _יתס של גאווה על ההישגים. כ־ אילו תקעו שם את ה"מפעל ה־ גדול" לא כדי להבטיח בסיס תעסוקתי אלא כדי לנצל את תושבי המקום. רבים מן המפעלים המרכזיים בערי פיתות (לא כולם ולא בכולן. (סובלים מ"שם רע, " ממחסור בכוה אדם, מיחס של "הקלת ראש" מצד חלק מעוב־ דיהם ושתיקה מצד אחרים (ודר נזקים כבדים) למרות שהכל, ב־ מפעל ובעיר, יודעים כי היחס הזה מחבל בכושר קיומו של ה־ מפעל ובפרנסת עובדיו.
יש גיוון תעסוקתי לא מעט מן המפעלים שהוקמו כדי לחזק ולבסס את הכלכלה המקומית, לגוון תעסוקה, להבטיח מקומות קליטה לאוכלוםיה נוטפת כורעים תחת נטל האבטלה ה־ סמויה, התפוקה הנמוכה, העדויות, ניצול חלקי של הציוד היקר לעבודת לא־מקומיים, שער. שבני ־:וצר המקומי (משוחררי צבא) מחפשים עבודה במקומות אחרים. האמת היא שבמקומות רבים מאד — לרבות בית שאן — יש גיוון תעסוקתי ויש ביקוש בלתי נרווה לידים עובדות. לש־ כות התעסוקה אינן יכולות לספק ב־1, 500 הזמנות רשומות לעובדים ויש עוד הדבר, מאד הזמנות שאינן נרשמות בשל הימאשות המנהלים מהזמנת עובדים ופונים אל הפתרון הקל אולי יותר ו־ המביש מנתינה לאומית של ד. ע־ סקת עובדים מן חשטחים ופתרון זה . כובש לו יותר ויותר מקום נכבד בין האמצעים להקלת הפח־ סור בידים עובדות. הציונות האמינה שכל' ישוב הנבנה בארץ וכל עבודה שצריך לעשותה השוגים ומכבדים את המתיש ב ואת?העובד. המציאות מעוררת אכזבות ולדאבון הלב. אי אפשר שלא להאשים באי שביעת הרצון ובהוצאת "שם רע" למקו־ טות, למפעלים ולעבודות גם את כלי התקשורת, את כתבי 'העד. ואת העסקנים המתחרים בהטלת האשם על זולתם. התוצאה אחת; מעוררים אי־שביעף. רצון והרגשת תסכול ובמוצר לוואי גם הוסר הערכה וכבוד מצד העובדים והי' _מתישבים ל"יש" הגדול שכבו' נוצר, לישוב שבו היי ם ולמפעל שבו עובדים.