דבר, 2 יוני 1965 — ספרא וסייפא [כתבה]
ספרא וסייפא
יצחק וילקנסקי (א. ציוני, (נת - גלה עוד לפני עלייתו לארץ. הוא היה כמבשרי העלייה השניה עוד בשבתו על ספסל הלימודים בבר־ לין. במאמריו ב"הזמן" של פריש־ מן בתרס"ח וכ"המעורר" של ברנד בתרס־"ו, הניח וזנחוח־יסוד ש־ היו _לםםגעות־מחשבזדוטעשה ש? העלייה _. חשניח ומחנה _הטנשימים בארץ. הי?אלה ימי היאוש הגדול, א־ שר וזוקף את צעירי ישראל, כאשר נפקחו עיניהם לראות, כי במהפכת זרים אץ נאולה לישראל!בראו־ תם, כי צעדים ראשוניט לנאולת ישראל טובעים בים של דיבורים, מליצות, כינוסים, החלטות ופלט־ פורמות, ללא סימן למעשה טורה. בודדים ענו לקריאתו של יוסף וית. קין ולהד־נפשם ויצאו לפלס נתיבות חדשות בשממת הארץ ר בישימון התנועה. מועטיפ היו וצעדיהם הראשוניפ מלאו חתהתים, הד צעדפ לא נשמע למרחוק וביטוי לא ניתן לו. היתר, זו ה"יקי־ צה הראשונה לחיים, "כפבסאו של א. ד. גור ד ו ז. א. ציוני שהש־
הלט אז בבית־ספר חקלאי גבוה בברלין, חש בפשב־הרות החדש ביו הדי 'הודח, ויען לו מרחוק. ידע א. ציוני להעריך מעשר, ראשונים. גם את קודמיהם של העלייה השניה העריך בטעלתט: "חמ היו ניבודים — — הם היו משכמם ומעלה גבוהים מכל — הרבה מושכות נבנו — אולם מושבות כהואשונות לא ייבנו. הן אינן נש־ קלות במאזני־כפף וזהב. באש־יח נבנו, בגילוי שכינה. אלה חם פח־ זות־קסם מציירו לנו גיבורי הוזים באת _ובמעדד שבידפ בלבות סלעים ובחולות־פדבר. " דברים אלד, נכתבו בתרע"ב, במלאות שלושים שנד. לעליית ביליו ובעצה יפי המאבק הקשה של אנשי העלייה השניה על כיבוש הע - בודה במושבות ראשונים. ועל כובשי העבודה כתב א. ציוני בש - נת תרצ''ו: , הם היו אהחי־של־ ץ;בת וםיושכי־דעה, עוי־נפש ומ־ תוני־לכת, עטוקי־רנש וצלולי־מוה, מרבי־רעיון _ימגדילי־עשות. הם ה־ יי שווים בשיעור הגבורה לעולים הראשונים — ד. ם עלו עליהם כהתמדת הגבורה, ברציפותה, ב־
תכיפותה וביציבותר. ", כל המידות שמנה ציוני־וילקנסקי בחבריו בני העלייה השנייה, הן ממידותיו הוא. הוא עלה לארץ בשנת תדס"ח. בלבו דלקה השלה־ בת של 'כיסופי גאולה לכלל ולפ־ רט. אולם דעתו של האגרונום הצעיר היתה ם-ושבת עליו מיומו הראשון שדרך על אדמת המולדת ו הוא העז להעלות תכניזת־ התיישבות ושיפות־עיבוד חדשות בחקלאות, ויחד עם זה בחן כל צעד וכל ניסוי במתינות החוקר ואיש המדע!מוחו היה צלול וחשקפת־ עולמו . בהירה, אד לא היתח בל םהירה בין !המחשבה ובין הרגש העמוק שפעם אותו נם בויכוחיו
מאת יוסף שפירא בשאלות־יסוד של הציונות — התנגדות לטריטוריאליזם, קשר למקר רות חתרבות חעבריח העצמאית והערכת ראשונים. מקומו בספ־ סל המזרח של "פרבי־עיון ומנ־ דילי־עשות. "בעיונו ובעשייתו חינך דוו של תלמ י ידיט־מתיישניט שומעי־לקחו, _הולכי־נתיבי, מעליי־ צי־תווחו ומנשיסיה למעשה. כיובל שנים עמד _וילקנפקי־ציוני על משמרתו בהתמדה שאין כמוה. מאז עלייתו דבק באדמת המולדת ו את עם־הסופרים שלו, שבבר אז יצאו לו מוניטין בביטויו הבהיר וסגנונו המלוטש?, טבל בפלג־מיפ זך, שחיפש לו מוצא להרוויית ת-
לם, ומיזג יצירה _ביציויה. יצירת־ שדה ויצירת־מתשבז־ סדר זרעים " ומסכת סופרים. _נויצירות־דוח־וסעש תיכנן את המשק חחקלאי חפער רב, מהכשרה ר. דור הצעיר על־ ידי חמומ הכפרי ועד לטיתוה הא* דם המקשר לא רק את גורלו באדמת המולדת, אלא גם את נפשו הוא מקשר בח לדעת אותה ולאהוב אותה. אהבת הארץ ללא ידי• עת סנולותיה ותכונותיה, טיב אדמתה ומידות מימיה, צמיזיה וטל־ ליה, היא אהבה לא־ארצית, שת־ חימיה הם נפש האדם ללא כוחות־ היצירה שבו!ידיעת הארץ, מחק־ רח ותיכנונה, ניכוי־שטחיה ובדי־ קת־אקלימה, ללא אהבה עמוקה לכל גרגיר שבאדמתה, חיא ידיעה שחסרה בה הליחות הנובעת מפ־
עימת קדומימ והמרווח. את הניר ואת מושך־הזדע גט יחד. ברציפות ללא ליאות ובתכיפות של ימיט ושנים הוא הלך "בדרך" ש- ' ורתה לדרכם של רבים מאנשי העלייה חשניח, בקבוצה ובמושב־ העובדים, במשק הקולקטיבי וח־ אינדיוידזאלי. בעל המידות הרבות קבע "מידות" לשטח ולייצור, מדד בשעלו ארץ, אולם הוא סלל דרך נם כספרות העבודה וקבע מידות ומשקל ביצירתה!אולי הוא שקבע סוג חדש של יצידה שאפשר להגדי־ רה — מסה־שירה. אחד הוא הקו הפחשבחי של ויל־ קנפקי־ציוגי ביצירתו הספרותית כביצירתו בשדח חחקלאות. אין דרכו בנסתרות ואינו נמשך לעד לם המופשטות > אינו מרקיע שחקים ויניקתו חיא מהאדמה שפתחת ל־ רנליו;הוא חודר ליפוד־היסודות של הבריאה, למוצא האדם, לברית הנצת שבין האדם והאדמה ו "בכו־ הות האדמה תצמח מעצמה ספרות, אחת היא אפ תהיה עמוקת־תר־ בות, או ספרות בר!אבל גדולח תהיה, איתנה תהיה כאחד מכוחות בראשית. " ולא הספרות בלבד צומחת מקרקע העם, כי אם גט מקוריותו ועצמיותו . האדמה בלבד מצמיחה _א־יזן. מעניקה לוזם כוחות־ היכון ונותנת להן אר, _שיעורי־ הקומה המתאימים. "צמיחה זו אינה עולה יפה ב"עפר־ת פירו־ דפי, שמכניסים אותם בעציצים, בפחים _ובחביון העץ השתול על
פלגי מים איזו נעקד מכל רוח מצויה ו"אף בהחכופפו מול סערה :חולפת, יתיישר מעצמו בפלדה מוצקת. " כיבוש האדמה לעס. שהודחק ממנה במשד דורות רבים — אינו מן הקלות". התיישבות היא פל־ המה, ואף אט , לל דרכיה שלום. " :םלחמה זו היא. קשד. ורבת־פנ־ עיפ ונצהונה יושג בשלושה אלה: א. מהנות חלוצים _משליכי־נפשם מנגד!ב. _םשוןות־החיים, אשד בלעדיה אין לכבוש עמדות חדשות ואף אלה שנכבשו הן בסכנה של _התפוטטימ: נ. בהירות המפרה ורצון פנימי מאוחד, כי ?. בלי רוח אחת: מניעה הכל ומתפשטת ' בכל, אך לשנא ישקדו ש-ינורי־חחומה 'המעטים. " חת"כנון החקלאי של יצחק וילקנפקי נישא על כנפי חזון. הוא ידע לכלוא את חזונו בשער, של ליקוי מאורות ואפפ־מעשה,
אן כל ימיו היה בין מרחיקי הדאות ומרחב הצעדים מדד במידת גילויו של רצון העם בהגשמת הזון הג־ אילה. שנים הלם את חזון יישוב הנגב, עוו בשנת תייע"ה הגיש תכניות על יישובם של ארבעה _מיליין נפש במשך חצי יובל שנים". הארץ והעם-"הם שני חנוחות חדוהפים לביצוע תכנית זו?, ני , שניהם :אינם יכולים לחנות. " לא הוכשרו הדור והתנאימ. *•, טיליוגיט לא באו. עפל וילקנםקי, המתכנן והסופר, לעצב את דמות המשק החקלאי. , לבצדו ולבססו, לתחום תחומיו ולקבוע מידותיו — וחלום חנגב לנגד עיניו. לאחר תקומת המדינה הוא מעלד, שוב את החזון הגדול של תחיית הנגב ועם המפעל הגדול להתיישבות המונים השמיע את אזהרתו, שפפעל רב־פפדים זה מצריך ליפוד רב, חתמדח, נשימה ארוכה ורציפות, וחוא שולח את
ברכתו לנושאים : בעול המפעל יהי החזון הנו־ המניע בפע־ " ליכם והשכל מכוונו ומדריכו. " ביעידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית, בחנוכה _תדפיא בחיפה, הזהיר וילקנסקי מפני "קנאית" לאיחוד ופפגי , פירוד מתוך אחדות. "האיחוד השלם יבוא דק מתיך עבודה. לכל איחוד ויכל פעולה משותפת יש עקדר נייז־יסוד: "עבודה עצפית _ווולא־ מת הקרקע* — עיקרים :אלד, _טרבניב לבל אדם עובד, באשר , בלעדיהם כל בנין הישוב נהפך _ידפיון־כוזב. " איש המידות חיה ו. ים איש יזעק־ רונות — וידע להבדיל בין עיקר לתפל. _לעקרונורדיפח־ חיח נאמז מראשית הופעתו הצינורית כנושא רעיון החתישנות העוגדת יבמשד שנית פעולתי הברוכה הנחילט לרבים. תירתו היא נד לרגלם דל מגשימי מחוון — לדור ולדד רית.