דבר, 18 מאי 1962 — ‭(/ 1‬ י ‭11 11 1‬ ז / ~ י _;י ‭~ <‬ יי ‭_<1‬ י ‭_^ 1 / < £ -*‬ ‭/ \ 1 > ‬ [כתבה]
(/ 1 י 11 11 1 ז / ~ י _;י ~ < יי _<1 י _^ 1 / < £ -* / \ 1 >
^^^^^^^^^^^^^^^^^^!^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^8^^^^^^^^
םאם _בייסקוג עייף מאד. אנשי ?הקאמרי" הם מא־ וחים למופת הג־ אים בארצם, יפ - שיט כן מיטלטל האורח מדנפארק מקצה הארץ לקצה הארץ, ולומד שיש־
ראל אינה כלל וכלל קטנטונת, כפי שאו־ מר השיר. ברגע שאני נכנס למשרד, מבקשים אנשי "הקאמרי" לשלוח את האורח לאילת, הלה מסלק את משקפי־ השמש, מוחה את הזיעה ממצחו (בחוץ חמסין) ומוחה: , אבל מר. או1ט עושים לין כך לא נוכל להמשיך-. * והיא מוסיף בחייך: -אני יומה לתייר בשעת ביקירו הראשון בלובר. מתרוצץ מתמונה מפורסמת לתמונה מפורסמת, מסתכל באלף וזמינות — ואינו רואה אף אחת. היום, כשאני נכנס ללובר. בוהר אני לי תמונה מראש, סתבונז ומתבונן ויוצא. " שטו סמואל בייסקוב ")אתה רואה, נגזר מן השם בית־יעקב. ("הוריו היגרו מרוסיה לרנמארק. נולד בקופנהאגן., ושם הוא עתה במאי ומנהל אמנותי בתיאטרון הממלכתי. אמנם, מביים מחוץ _לגבו־ ללת ארצו — היא אזרה קביע כתיאטרוני שיודיה ונורבגיה, גם בפינלנד עבד. אלא שלפני שהתחיל לעבוד בפינלגד ניתנה לי שהות לעסוק שגה שלמה בשפתה. "אבל כאן אני ביר גמור. _לי בתבו לי לפחות חצי־שנה*'... האם הוא סבור, שהיה לומד עברית בחצי־שנהו הוא צוחק: "אני בגילי ז עם הדקדוק המסובך שלגם, וכל _זוותט יוצאים־מן־וזבללו ודאי שליי. י אן הייתי קונה לי מינימום של ידיעת יסוד גשםה. " שאלת השפה היתד, מש* בשיחה דימה, _לטני שנה, עם פיטר קו' שנא לביים את . יוליוס קי6י" ג. הגימה. "ההוא לא
רק שלא התעניין בעברית;אלא גט הודיע שלא ייעזר בחזרות בבתב־יד . דו לשוני. "אבל סם בייסקוב מתייחס בכובד ראש לכל תפקיד שלפניו, לרבות שיחה עם עתונאי שהוא אינו מכיר אותו. בכל חמש דקות נפתחת הדלת, המזכירה מכניסה את ראשה, ובפי ו?ראש שאלה. האט מר בייסקוב ישתה קפה ז לא, מר בייסקוג אינו צמא. טלפון. בשביל מר בייסקוב. מר בייסקוב יקבל את השיחה מאוחר יותר. אשתו של מר בייטקוב הגיעה. שתמתין. מר בייסקוב רוצה קודם כל לגמור את המשימה שקיבל על עצמו - כלומר, אוו האינטיביו — והוא אינו נחפז. קודו של המומנט היוצר *^יר חיל18 [? התפקידים ב, ג3 ^- ליליאו'' בלי להכיר את הצוות העומד לרשותו (נא לזכור: _''גאליליאו, "על חמישים תפקידיו, הוא המחזה הפחות־קאמרי שהציג . הקאמרי" מאז ,, ז'אן ר'ארק־ ו"הנפש הטובה מסצ'ואן. (''בייסקוב: "אה. הט שלחו לי צילומים. ושוחחו אתי. והשבוע כבר הספקתי לראות שתי הצ־ גות. ובכלל, אתה יודע, בסופו של דבר בל ענין חלוקת התפקידים מסובך פחות משנדמה לך תחילה. כשאתה מרבה לנסוע מארץ לארץ' אתה נתקל בכל סקופ באותה הטיפוסים היסודיים. בפינלנד או באיטליה. אתה אומר: זד. שחקן ועליו לשחק — כשם שאתה אוסר: זה כומר ועליו להטיף. " ובכל זאת — איד מביים אורח, ויהיה המומחה שבמומחים, בשפה שאינו סביך אותה, והלא המלה היא העיקר- , בתיאטרון. הוא צוחק: . אני... מיותר כ4<ן לחלוטין. לכל היותר אשמש להם מארגןלתנויעה. " י י אל מיד הוא מזצין _זמוסיף: 1<, ל!<של־סרבהיה _י מזל איגר צודק. בתיאטרון איף המלה עומדת ב8קוס הראשון. אלא לגל*
היותר במקום החמישי. תיאטרון אינו ספרות. בשאתה הולך לתיאטרון,, אתה הולך לראות שחקנים. רבים אינם תופסים זאת — לא בתיאטרון ולא _באולט־ הקונצרטים_, הט אינם הולבש לקונצרט כדי לשמוע את המבצע, כי אם אותה סימפוניה של בטהובן או אותו הקונצ'ר־ טו של בר8המס, שכבר שמעו מאה פעמים. כתוצאה מכך הגענו למוסיקה האלקטרונית שאותה אפשר לייצר במכונה, סרט וזוג מספריים — ועל האמן המבצע אפשר לוותר. '' והאמנם זה אסון גדול כל כך ז בזמן האחרון באתי לכלל מסקנה. כי הדרו הטובה ביותר ליהנות ממחזה גדול אינה ביקיר בתיאטרון' אלא קריאה בבית. _הוזווייוז _התיאטרונים מצולמ אינה פגיעה לרמת ההצגה שאתה מציג לעצמך על בימת דמיונך. בייטקוב: . טוב ויפה. אך בריר לך, שאתה מפסיד את העיקר, כלומר את המומנט היוצר' המופיע רק פעם אחת ולא יחזור לעולם — מכל מקום לא בצורתו הנוכחית;כל הצגה שונה, הדשה ב5ל _ביצזזג, זאזי בביצזע
זהה זזלימ שינויים מדי ערב בערב. ואין לך טעית יותר גדולה מאשר לומר: זה לא נכון. או: כשקראתי את המחזה בבית' הוא היה יפה יותר. " אני מזכיר' כי יש מוזזות הנכשלים בקביעות גפ בידי גדולי הבמאים . :פאוםט" של גיתה, דרך משל. בייסקוב: "היית משנה את דעתך לוא ראית את החלק השני של פאוסט בביצועו של נרינדגגס בהאמבורג. "אני מעיר, שראיתי את החלק הראשון בהסרטתו של גרינדגנס והאזנתי לחלק השני בהקלטתו של _. _גריכדגנס, והתאכזבתי פעמיים. בייסקוב: , זה דבר אחר!דבר אחר לחלוטין ו תיאטרון אינו קולנוע, כשם שאינו טלוויזיה, רדיו או תקליט. הרי זה מקור הרעו:! בימינו חייב השחקן לנגן לא על כלי אחד, כי אט על ארבעה כלים בבת אחת. לכל מדיום חוקים י משלו, צורה משלו, וכשאתה שוכח זאת מיטשטשים הגבולות, והתוצאה היא מעין ריאליזם זול ושטחי: השחקן העיטד על הבמה משחק לא בשביל - הקהל גאו־ לם' כי אט נשביל מצלמה סטייה. '
בשיטות אינו מאמין. לא מו של טטי־ ניסלבסקי ולא בזו של נרכס. הוא זוסיד של "אנטי'־שיטה, הדורשת גישה חרשה לבל יצירה ולכל שחקן.. במאי הסבור שיש באפשרותו לאנוס את השחקן, לכפות את אישיותו לתלם מסויים_, מתנכר למדיום שבו הוא עובד. עליי לגלית, כיצד לטפל בשחקן םםוייס כיום מםוייט. עליו להיות פסיכולוג. וגם פדגוג. עליו למונ שיטות שונות ואנשים שונים ליזוידת הומוגנית אחת — לזה קוראים סגנון. ובסגנון זה עליו להביע את רעיון המחזה, ואותו אנו מוצאים, למזלנו' לא רק במלה המודפסת' ואפילו לא בעיקר במלה המוד־ פסח. המלה אינה אלא סמל, או א0 תרצה — פסגתו של הר־הקרח המזדקר מתוך המים. רובו הגדול של ו?הר מוסתר במצולות. כשאני מביים מחזה, אינני יו־ צא גץ הטלה1_*, י חוזר ישר לביח־המלא־ גה של המחזאי. * . מה לגליל" זל_3צצה זי ** ה נשמע יפה, אך לא מעשי ביו־ 1 תר: איך מסוגל במאי לחדור לבית־ המלאכה של יוצר מת. שלא השאיר אחריו דבר מלבר אוו1ה מלה מודפס"תל . מדוע לאן אפשר נם אפשר. קח זות ברכט. אינני אוהב כל מה שכתב, הרבה טסה שכתב איני אוהב כלל. אד דווקא כאן, ב'גליליאו, 'מתגלה ברכט כאדס גדול ומשורר אמיתי. כאן הוא מזכיר
לי את _איבסן שכתב פעם לידיד: 'גיבור המחזה שלי אינו רוצה מה שאני רוצה ז מילא, _שיילך בדרכו שלו!בסופו של דבר עוד יסתבר, שהוא צדק טמניי. ונד ?רה לברכט אצל גליליאו. לא היתה לו נל כיונה להעלות על הבמה פרק בתולדות המדע, אמן מתאר תמיד רק את עצמו. נזדמן לי להכיר את ברכט בימים שכתב את המחזה הזה, ואני אף יודע מה העסיק אותו. כאשר עלה היטלר לשלטון, נאלץ לברות מגרמניה. הוא ברח והמשיך לחיות — אד סביבו נספו האנשים הטובים ביותר במגפת הפ8שיזט. הוא סבל מתסביך של אשסה, וביקש סמל לבטא את סבלו ומצא אותו — בכנסיה הקאתולית. גליליי שלו הוא היפוכו של אתאיסט, הוא רוצה לברך ולשבח את הבורא וז!ת הבריאה — ואז מתייצבת נגדו הכנסיה הקאתולית ואומרת: אתה תברך ותחלל — בדרך שלי , כי אין דרך מלבד הדרך שלי. תלמידו של גליליי, אנדריאה' משוכנע, שרבו ימית למען האמת, יקריב עצמו כמו נ'ורדאנו ברוני, ואז יוצא גליליי מבית האינקוויזיציה ומושך בכתפיו: הוא הכחיש הכל, את עצמו' את מפעלו, הוא אוהב לחיות ולשתות ולזלול. וברכט אינו בז לגליליי, היא מצדיק אותי: בשנותיו האחרונות, בהיותו אסיר האינקוויזיציה., כתב את החשובה ביציי רותיו. ומה היו ניוטון ואיינשטיין עושים בלי תורת גליליי ז. "
בייסקוב מספר, שברכט כתב וחזר וכתב _זגת המחזה ארבע פעמים. אני נזכר במה שקראתי באחד המחקרים הרבים שנכתבי על המחזה: . אחרי שאמריקה הטילה את הפצצה האטומית הראשונה שינה את גי־ שתו למרע. "בייסקוב מסתכל בי כבתל־ מיד שסרח: . מד. לנליליי _ולפצצהז לו עסק -ברכט בבעיות מדעיות, לא הייתי מתעניין במחזה, לא, השינויים שהכניס ברכס בגליליי לא היו אידיאולוגיים אלא פרקטיים. התיאטרון, חייב אתה לדעת, אינו צומח מתוך רעיונות כי אם מתוך התנאים הקייסים. כך, זד. היה אצל שקט־ פיר. כך זה היה אצל _ססרווינסקי כשחיבר בימי סלחמת־העולט הראשונה את '_סיפירו של חיילי בשביל במה נודדת' ובך זה היה אצל ברכט. תחילה כתב מחזו!דיאלקטי, עמודים רבימ של ויכוחים. המדע שימש לו רק עילה. היא שאל: איפה אני עומדים ן _אחר־כך רצה להעלות את המחזה שלו על במה ויהי מה — ולשם גד מחק את כל הוויבוחיט ויצר קומדיה עממית פשוטה. ההצגה לא התקיימה. כשהסכים צ'ארלס לוטון לשחק את גליליי, עיבד איז המחזה פעם שלישית — אך רק בעיביד הרביעי שהכין בשביל ה, אנססבל הברלינאי' הגיע המחזה לצר רתו הנוכחית, ז?קל8סית. וכי מה זה מחזה קלאסי ז צרור מליצות מאובקות, שאין איש מוכן לשמוע אותן ז _להיסך! המחזה הקלאסי היא המדבר אל לבו של כל אדם בבל תקיפה. '' תיאטרון - לח"בו ולמוות
^*נו _עוזביט את _גףכט, והשיחה 4_^ נסבה על התיאטרון המלכותי של _דנ־ מארק, שבו עובד קם בייקקוב. ־ תיאטרון. זה גוסר _ב־_, 1722והוא _איטוא, אחיי