דבר, 8 ספטמבר 1961 — ק ר ק ע א הבה וה נאה [כתבה]
ק ר ק ע א הבה וה נאה
. צופה שאינו קולט חנועח אחח נ6נ־ טומימה, דומה לקורא שדילג על עמודים בספר. במסגרת להקה יכול רק רקדן אחד לנוע, בי הקהל אינו מסוגל לעקוב אחרי בליל של תנועות — זאת אומרת, אתה עובד עם סוליסט: האתרים משמשים הד לתנועותיו. אפשרות נוספת: אתה יכול להפוך את הלהקה לגוף אחו המבצע אותן התנועות. וזה כמובן מגביל אותך. אף־ על־פי־כן הייתי מעוניין לעבוד עם לה־ קה, ואני מקווה שבתום הסיור הנוכחי אוכל לשוב ארצה לתקופה ממושכת יותר ולהגשים את הרעיון. כמה נישאים קוסמים לי — לאו דווקא נושאים משלי: . האלמנה תאפזוס. 'למשל, מערכון של קוקטו על־סי נובלה של פטדוניוס. ואולי, בשלב רחוק יותר — דון קישוט... אגב, אפ אמנם אצליח להגשים רעיו!זה, אני יו־ דע כבר עכשיו שרבים יתאכזבו: הם יחפ־ שו אצלי את גיבורו של סרוונטס — ולא ימצאו אותו. אין טעם לתרגם יצירה ממד־ יום למדיום. בתרגום מסוג זה מפסידה תמיד היצירה. אך אתה יכול לקחת נושא — ולמצוא לו אינטרסמציד, חדשה. אני גז:ר בהופעתו: היו רגעים מסויי־ מים (הקבצן במסיבה — יושב, אוכל, משוחח) שהזכירו אח מארכו. סמי: (צוחק:( רק הישיבה ז ומר, על ההליכה במקום ן והייהי יבול למנוח לך עוד תנועות כהנה וכהנה. בארץ אין רגילים _לראית פנטומימה לכן אומרים על כל
, דבר: אה, זה מארסו!באירופה יש לך שפע סל להיות. אס כי לא כולן טובות. והקהל יידע להבדיל בין אמצעי הביטוי היסודיים של _חאמנית — לבין חיקוי. בכל באלט קלאסי יש עראבסקה — האם משום כך אפשר לומר שפרימאבלדינה אחח מחקה את האחדת"? מסתבר שהסנטומימה היא אמנות מוגבלת ... סמי: מסכים בסאה אחון. הייתי קורא לה — אמנות בסיסית. נקבע לך תחום צר שאינך יכול לצאת ממנו: צעד ימינח הפנטומימה הופכת לתיאטר-ץ, צעד שמא־ לה ־היא הופכת למחול. אך בשבילי, על אף בל ההגבלית הטכניות, זוהי אמנות עשירת־אפשרויות שאיו כמוה. מסיטואציה בסיסית אחת אחה יכול לפתח מחזות שלמים !הקיץ, למשל, לימדתי באקדמיה הח־ מישית לאמנות המחול בקלן. שאלתי את המשתתפים: איך מפתחים סיטואציה י אחד בחר לעצמו בהמתנה בתחנת רכבת!נושא רב־אפשרויות!שאלתי אותו: אמור, למי אתה מחכה?לאשה שלא ראית או־ תה שלוש שנים?למנהל־העבודה שלך? לילדיך החוזרים מחופשתם ?על פי התשובה משתנית הסיטואציה מן היסוד. עוד שאלה: היכן תשים את הדגש, בצפיה או בפגישחז ואולי יסחבר לך שהאדם שחי־ כיח לו לא בא כלל?לכל סיטואציה אלף פנים. עליך רק להחליט מה ברצונך לבטא באמצעותה.
במה להקות תיי . אטדון יכולה ישראל לפרנס י כיום יש ?נו שלושה תי- '';- אסרונים בתל אביב, '? אחד בחיפח וכחצי־ חטי/סרה תריסר להקןת קט־ *• י נות (ולא _כל־כך קטנות) המסיירות בדרכים. ומסתבר, שיש פרנסה לכולן: כשנוח החמישים צצו הלהקות וגוועו, בשנות הששים הן חוגגות כמעט יובלות .. בימת משה הלוי" פתחה את שעריה ב"צימוק בשמש, "מחזה מהווי הכושים בנ־ יו־יורק. בברודוויי היה זה . שלאגר" גדול, מחזה כ־ציאלי מעורר, מהפכני, של חברה המתמודדת באומץ־לב בבעיית ההפ־ לייה הגזעית, וכר וכוי. לאמיתו של דבר הצימוק" איני מחזה גדול, אלא קטן מאוד, עטיפת צמר־גפן למצפונו הרע של האזרח האמריקאי שאינו סוכן לספל ברצי־ נות ב"בעיה השחורה" — שמא יכוו את אצבעותיו. ובכל זאת הצליח אצלנו . הצי־ מוק, "אט כי לא בקנה־מידד אמריק-
, אי. אומר משה הלוי: . אני מנהל עתה משא ומתן עם כמה ישובים על הצגת . לי־ אמורה. 'והם משיבים לי: טוב ויפה. אך קודם כל ברצוננו לראות את , הצימוק. "' על , ליאונורה" זו עברה גלגולים רבים עד שחגיעה לישראל. המחזה נכתב יותר מפעם אחת. ראשון בחב אוחו חאסינטו בנאבננוה. התיאטרון הישראלי אינו מכיר את בנאבנטה שכתב למעלה ממאה מחזות וזכה ב־1922 בפרס־נובל על "חידוש המסורת המפוארת של התיאטרון הספרדי. " בימי מלחמת־האזרחים נפוצה השמועה שנרצח בידי אנשי הימין. ברוב מחזותיו חוא פותח ביקורת קטלניח על חחברה הס־ פרדית ה"טובה. "לאחר שנדמו התותחים, נודע. כי השמועה היתד, מצוצה מן האצ־ בע: לורקה הצעיר היה האיש שהוצא להן־ דג. בנאבנםה הישיש (הוא נולד ב־(1866 חי , ישב בסאדריד, ועוד בגיל 80 הר סיף לפרסם שני מחוות לשנה. מסתבר. שמעיין הפוריות הדראסטית לא יבש בס־ פרד עט מותו של לופה דה־דגה, שלפי עצמו כתב 1500 מחזות. כתשעים ממאה הפחזות של בנא־
טרגדיה בבקתה ספרדית טניה פרס, פסח קולדםרק, לאה דגנית, ב-ליאונורה ' ,
בנטה הן קומדיות עוקצניות. סאטירות ארסיות, או _פאנטאסיות משע־ שעות, שבהן הוא מצליף על גבה החשוף של ההברה. ממש כסרודאנטם לפניו מוחה גם בנאבנטה נגד קשירת זרי־דפגה לגיבורים שנפלו, קם על הפאתום המסולף, רואה בתיאסרון בן־זמנו המתנכר לבעיות האמיתיות. שותף לחטאים שהורידו את קרנה של ספרד בעמים. אגב. טרגדיית האיכרים . לה _מאלאדרי־ נהי' , )המקוללת(" היא בבחינת יוצאת־ דופן ביצירתו הענפה של בנאבנטה: מן הסאטירה, מן הקומדיה, מביקורת החברה לא נשאר בה זכר. _ווהי טרגדיה של אה־ בד—, אם ובתה מאוהבות באותו גבר. המאבק קשה ואכזרי, ומנצחת בו הצעידה. יש במחזה משהו מריח . תתונת הד־ מים" של לורקח: אחבה וקנאה, לילח וירח, עבודה ואדמה — וכתם של דם לסיום, מספרד נתגלגלה . לד, מאלדריגה" לצר־ פת. המחזאי הפריסאי סוריס קלאוול לקח את מחזהו של בנאבנטח וכתב אותו מחדש, חחליף את שמו ל"באלמאסדה" (על שם המקום, (והסביר: "מוצאי מן הדרום. נולדחי ליד הגבול הספרדי, וספרד היא שקסמה לי נם בי־ צידת' החדשה. מחזה מחוך הרפרטואר הספרדי סיפק לי חלק מן החומר הדרוש. את השאר סיפקו זכרונותי יותר מאשר כוח־ההםצאה שלי. סיפור העלילה ?מעשה של יום־יום. כשהתחלתי לטפל בחומר, רציתי להשיג מכסימום של ריכוז: תפאורה אחת ושלושה משתתפים, וזאת לא כדי לחוכיח מידה עילאית של וירטואוזיות — לא תמצאו סממני וירטואוזיות במחזה — אלא כדי להתקדם במקצוע שלי, לסגל לעצמי טכניקה שתאפשר לי להתרכז בעיקר, ולוותר על פרטים טפלים. כדרכי, הע־ כרתי את המחזה למרגריט ז!$'מואה ולז'אק אברטו לעיון — ולגודל הפתעתי החליטו
השניים, תוך עשרים וארבע שעות, לה־ ציגו. כל פעם שאנשים יקרים ומוכשרים מוכנים להשקיע כסף ומאמץ כדי להעלות על הבמה מה שעלה במקרה במוחי. נדהם אני מחדש. ויש שאני נוכו בתגובה ספונטאנית' ששמעתי מפי אחד הצופים בפרמיירה האחרונה שלי: , לא נותר לנו אלא לקוות ששוב לא נראה אותו על הב־ מה, וסוף לדבר נ' אכן, בסתר לבי עלי להסכים עם בקשתו של האיש, ואיני מעיז לחזור ולהופיע לפניו אלא בחיל ורעדה. אך מה אעשה לך, ידידי , ןאני כל־כר אוהב לחבר מחזות "? גלגול שלישי: ישראל. לאה דננית חיפ־ שה תפקיד, ראחח אח _. באלמאםדה" אצל אברטו והתלהבה. משה חלו' ביקש מחזה קאמרי לביום. ראה אותה בתיאטרון העירוני של ציריך והתלהב אף הוא. בינתיים עברה _. מאלדרינה־בלפאסדה" עיבוד גרמני ונקראה בשם "ליאונורד. ", על שם האם. מסכם פשה הלוי: "שני סופרים בעלי משקל, בנאבנטה וק־ לאוול, טיפלו בנושא אחד. ויצא מחזה תמ־ ציתי , לאקוני, דינאמי, שלא תמצא בו אף מלה מיותרת אחת. כל משפט מקרם את העלילה. זהו מחזה שהריתמוס הל־ שוני מושל בו, ומשום כך החלטתי לשים את הדגש בריחםוס ולא על צד הפסיכולו־ גי. לפסיכולוגיה אינני דואג!היא תבוא מאליה. יש פה משהו סאו'ניל — התאווה המתעוררת בצל האילנות. והרבה מלור־ קה — המבנה חקלאסי, חדיאלונ הפיוטי _.. אינטרפטציה?השחדלתי שלא להבליט את עצמי. כשהייתי צעיר יותר ביקשתי נם אני לתעלות מחזות רבי־משתתפים, כגון יוליוס , קיסרי, לביים סצנות המוניות על במה מפוארת!אך כשאתה מתבגר, אתה מוותר על הרוחב ומתחיל. לחפור בעומק. בשעה ששלושד, שחקגים צריכים לרתק את תשומת לבו של קהל ערב שלם, קשה גפ לשחקן וגם לבמאי. אבל זה מעניין"