דבר, 14 אפריל 1961 — ‭,I, ‬ [כתבה]
, I,
איפה ראינו אר תט לאתרוגה?את זה הילד השמנמן בעל העיגיים העגולות, שציציות ם־ ליתו הקטנה מציצות מתחת לחולצתו ... אברך משי , תיוור ועדין המנאהדת לבטא
, גן על כינור, כי איו לו דרך את עצמו, ועיניו השתורות אומרות תשוקה ושתיקה כאתת... הרבי נוסע. וכשהרבי נוסע הופכת לו כל העיירה לאופן בנדנדה שלו. ני העיירה קטנה, אדם אחד יכול להרים אותה על גבו והעז של ר' טוביה. למשל. גדולה ממנה בהרבה... ה"פורימשפילר" מרקדים. וקשה לך להא־ מין שיש נל כך הרבה שמהה בעולט... ושוב עומד הכנר בחצר, ומאהורי הווילון מאזינה לי בת ישראל צנועה ועיניה יינים. זה טיבה של תעריכת חשה ברנשטיין בגלריה צ'מדינסקי, יוצאת דיפן מכל הב־ תינות: שחורה־לבגה בתקופה האיהבת צבעים רועשים יניגודים חריפים. כולה נאנחת "היו ימים" ו"עודני זיכר" בתקופה הטילו אפיפיורי־המכתול את החרם
שבה הגדול על האנקדוטה במסגרת. ולבסוף: ברנשטיין מצייר יהודים, אך לא ישראלים — היהודים של אתמול, לא את אורי ואת דני , כי אם את דטלה ומוטלה, לא את הקיבוץ אלא את ה"שטאטל. 'יתר על כן, התמול־שלשימ שלי בילי אידילי יא־ פילו הומורימטי:דומה . שקרא את האידיליות של טשרניהובסקי ולא את "עיר ההרגה" של ביאליק. ואת _, אהרון הצדי־ קיט" לא בל שנן. מנדלי _ושלום־עליבמ קמלם לתתיד—. אך משניהם ניטל העוקץ: !הסאטירי, הקי הקאדיקאסיריסטי: בי בנימין השלישי של מנדלי נוסע נוסע ונר סע., מבקש לצאת מן העיירה — ואינו יכיל. ואילו שלומ־עליכם מצליף בכתרי־ _אליס שלו!יותר . משהיא מלטף איתם. אד !_5שה י ברנשטיין יושב בתל־אביב ומצייר את: העולנדשליאתמול בחיבה העולה אפילו על זו שבר. מדבר סטפאן צוייג על וינה הישנה: י היא איגי מצייר עיירה יהודית' ריאליסטית, הוא מצייר שטאטל אגדי, שנולי ידיך , י וזוהר ואור הגנוז. האם עברה עליו שואה ?היא מתעלם ממנה. בכל מקים פידחוט הפרחים, מנגנים הכינירות, היונים: הימות- יהילדיט משחקיט, _תלמידי־חכ־
מים רבים ראינו על הבמה העברית, אך אף אחד מהם לא היה חולמני, רומאנטי ויפה־תואר במו העילוי של ברנשטיין .. ל. פרץ והאנס כריםטיאן _אנדרסן לוחצים ידיים, יבנימין השלישי ייצא למסעו האהרון: בוחרה אל השטאשל הקוסם לו יותר מכל ממלכה עברית המסתתרת מאחורי הסמבטיון. האין בתערוכה זו משוס התמרדות בטעם הקהל?היטלד עשה מלאכה נאמנה באירופה, והזרע הרע נשא פרי — כן, גט אצלנו. מה . היו הצגות־הקיפה הגדולות של , הבימה" בשנות השלושים י "עמך" ו יוס " הששי קצר", "עלי כינור" , מיר'לה אפרת. "כלומר — שטאטל. מי יעיז כיוט להציג אח שלוט־עליכמ ואת פרץ ואת מנדלי?האט יש לנו שתקגים היודעים לשחק אותם ד לא מקרה הוא, שה"קאמרי" הציג מאז היוסדו מתזה יהודי אחד ויהיד ")כוכביט נודדיט, ("אשר ירד מן הבמה אחרי 13 הצגיח . בטך־הכל. יה־ אט יש לנו בייט קהל למחזה היהידי? או למפר היהודי?לפני המלחמה קראי' ילדים אח , מוטל בן פסי החזן" ואת הסיפורים החסידיים של פרץ — ולאי־ דווקא במסגרת לימודיהם. כיום?התודעה היהודית הפכה למבצע ממלכתי. סימן שהיה בו צורך. אך קשה מאוד לכפות אהבה מלמעלה — ביהוד כשאהבה זו עומדת בניגוד הריף ליהס הבוז לגולה שאותו טיפחנו, מדעת, ושלא־מדעת, עשרות שנים. היהירים שאנו מכבדים בגיטו הם — לוחמיו. העובדה שנהרס ונעלם ונמחק מעל פני האדמה אינה מצערת אותנו ביותו.. .
* * * *שדאל' גפאד?>ז **ה מצייר ישראלי בפאריס?את [^ _הבולווארים ?נוסר־דאם?משה ברנשטיין ישב ב"סלקט, "הקפה הישראלי של פאריס, וצייר — את עיירת־התלומות היהידית. סטידיי שלו לא היה לו (וזו אחת הסיבית שרשם את חלומותיו בש-היר-על־גבי־לבן. כשאתה עיבד בצבעים, אתה זקוק למקום. (אן פאריס יש לה דרך ארץ לציירים. ישב לי ליד שילהן בבית־ הקפה, וצייר. איש לא הפריע. כלום חייב
ישראלי לנסוע לפאריס בדי לצייר את הרבי והעז?לאו דווקא. ברנשטיין עשה ימים שלנ!ים במוזיאונים, התווכח לילות שלמים עם ידידיו הציירים — ושםר אסר גיס לנושא שלו. את הבולויארים הניה לצרפתים ולתיירים. איך זה מתעלם צ־יר־הגילה - סן השי־ אה?הוא אינו מתעלם ממנה. היא צייר איתר, עיד בימים שאיש לא רצה לר־ אותה בעיגיי, אף הותקף בגלל . ציורי הזוועות" שלו. כיום השיאה היא בחד־ שות — כמעט הייתי אימר: באופגה. מקדישים לה ספרים יתעריבית. ימשד. ברנשטיין חזר צעד אחד אחורה ומצייר את
הצייר משה ברנשטיין העבר חי בחוריי
העיירה שקדמה לשואה. את עיירת נעו־ דיו: , ככל שאני מתרחק ממנה מבחינת הזמן, אני הולד ומתקרב אל החזון. תמיד אני מוען, שאסור לו, לצייד. להתרחק מהסביבה שבה הוא חי. אין זאת אומרת, שהוא חייב להיות רפורטר זריז ולצלם כל תקרית במקום שבו התרחשה. דומייא יגויה, למשל, ציירו אגב דיסטאנס מן הנושאים שלהם. " ומדוע העיירה שלו עליזה כל כך? "אינך הושב, שזה טבעי?אני רואה אותה מתוך אספקט של ילדות. היינו ילדים, טיפסנו על גדרות, לבדנו יוניט. אני מצייר את העיירה שלי כפי שאני זוכר אותה, ואת עצמי בתוכה. "ואין זו פראזה ריקה: שוב ושוב מצייר הוא את עצמו. הוא היהודי הנודד והשק על שכמו, הוא החתן החובק את ;כלתו, הוא הכנר החולם, אי האמן הנאבק עם המוזה שלו. תערוכת הלום הילדית היא תע־ תכה אוטוביאוגראפית. האם מוכן הנוער בארץ לקבל את הגו־ לה־ללא־שואה, את הגילה הקורנת, המלבבת, הפיוטית, השיגה כל כך מזי שלמד להכיר מן העתינים"?תלוי בכך איך מציגים אותה לפניו. מי זה החליט, שכל עברנו הוא פצע וחבורה ומבה טדיה?יש גם עבר אחר: אגי זוכר את הניגון של אבי כשהיה קם לתיקון בהצדת. הייתי קם ועוקב, בעד חור המנעול, אהדי כל תנועה מתנועותיו. אגי זוכר את פגי אמי כשהיתה מברכת על הנרות, ועוד אני זוכר.. ".
היוי ילדיתי חרב במלחמת העילם. היא יישב בישראל מאז קיט המדינה — אך איני מצייר איתה: , אינני הייב לסייר באת כדי למצוא נישאים. הנישא שלי טמון כאן, בלבי. אינני סבור, שהצייר עושה שרות למולדת כשהוא מצייר איזה פועל וכותב מתהת לתמונה , חלוץ. 'אין _קפיצותידרך באמנות. צריד לגשר, לעבודה. בלי תסביכים. תמונה של עץ ןית, או של קיבוץ. עוד אינה יוצרת ז_*מנות ישראלית. יש. לנו אמנים ישראליים — מן הבחינה הגיאוגראפית. האמנות הישראלית עוד. לא נולדה. " ולעולם ימשיך לצייר את השטא י טל? , עבדי נשרף עפ העיירה, ואני חי בעלברחי בכרך של בתי־קפה _יאירות־ניאון. אך העבר חי כתובי, והוא מעלה אותי על כנפיו. ומחזיר אותי לעולם ילדותי. אחה ליואל, אם אמשיך לצייר את העיירה? מי יורע: אולי יחול שינוי י רדיקאלי, שגם לי יהיה בו הלק. מכל מקום, לא תתמתי על הוזה עם שוס נושא"